בין הרעיונות שהציגו השנה הבוגרים הטריים של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל" אפשר היה לראות שירותים ציבוריים יבשים ואקולוגיים, מערכת ריהוט לנוער בפנימיות, פלטפורמה שיודעת לתרגם פיסות מידע אישיות לחפצים המייצגים זיכרונות, מערכת הגנה חכמה לבית מפני סופות אש, רוכסנים ייחודיים, פרוטזה "מגניבה" שגדלה עם הילד, וגם ציר טקסטיל רך המחבר בין חלקי שלד כיסא ומאפשר תנועה זורמת בגבולות המשמרים את יציבות הישיבה.
המשותף לשלושת הפרויקטים שבחרנו להאיר הוא החיבור בין רעיון מקורי, מחקר מעמיק ותשומת לב לפרטי העיצוב.
דן פישביין, טריגון. מנחה: נטי שמיע־עופר
תעודת זהות
דן פישביין (28) גדל בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. המשיכה לטקסטיל ליוותה אותו מגיל צעיר, ובמשפחה היה ידוע שאם רוצים ציוד ייחודי לטיולים – הוא הכתובת. הוא זה שתפר לאחיו ציוד טיולים מותאם אישית.
מאוחר יותר, בשירות הצבאי, עסק בפיתוח טקסטיל במסגרת היחידה הקרבית שבה שירת, ולהנאתו נהג לקרוא מאמרים מקצועיים בנושא. "הטקסטיל סיקרן אותי", הוא אומר, "ועניין אותי להבין אותו לעומק כחומר גלם".
ובכל זאת, ברוב שנות הלימודים הוא לא עסק בתחום. אך כשהגיע שלב פרויקט הגמר, היה לו ברור שנקרתה בפניו הזדמנות מצוינת להתחבר מחדש לאהבה הישנה. היום עובד פישביין בסטודיו "פלמינגו" היפואי של יונתן אסולין ונתי מוסקוביץ', שניהם בוגרים המחלקה.
הפרויקט
נקודת המוצא ל"טריגון" הייתה המחשבה על מבנה גמיש, שבו עור ועצמות מתפקדים כיחידה אחת, ממש כמו בטבע. במהלך המחקר החומרי בחן פישביין שיטה ייחודית לפיתוח נפחים מורכבים בטקסטיל.
והוא מסביר: "העבודה עם טקסטיל מתחילה בדרך כלל בבד השטוח ובגזרות דו-ממדיות, שמקבלות נפח דרך תפירה. אותי עניין לבחון דרכים אלטרנטיביות ליצירת נפחים מורכבים ופני שטח מעניינים ביריעה השטוחה. בעולם שבו מוצר בודד עשוי לפעמים להיות מורכב מעשרות גזרות, רציתי ליצור מוצר טקסטילי באופן אלגנטי יותר, במהלך אחד בלבד".
הפרויקט נבט בסדנה בת שבוע, שהתקיימה אשתקד במסגרת המחלקה להיסטוריה ותיאוריה. את הסדנה, שכותרתה הייתה Fabrication, העבירה האדריכלית אריאל בלונדר, שעוסקת (יחד עם שירה שובל) במחקר טקסטיל. בלונדר המשיכה ללוות את הפרויקט כיועצת מקצועית.
פישביין פיתח שיטה: בעזרת קיבוע של דוגמאות מחומר קשיח על גבי סריג מתוח, מקבל הסריג בעת שחרורו פני שטח תלת-ממדיים. השפה הגרפית שמאפיינת את דוגמאות החומר הקשיח, מקבלת בעת שחרור הבד משמעות מבנית.
פישביין מתמודד עם השאלה מה יכולים להיות שימושיו של הרעיון, ואיזה מוצר אפשר ליצור בעזרתו. לדבריו, "מכיוון שהטכניקה יכולה להירתם למגוון כיוונים, כדי לא לקבע אצל המתבונן כיוון אחד בלבד, התמקדתי בשלושה הרהורים מדומיינים של יישומים פוטנציאליים. אחד מהם הוא מכונית צעצוע שמציגה חיבור דמיוני בין כלי הרכב לבעל חיים, השני הוא תמונה שהופכת בהסרתה מהקיר לתיק קלאץ' והשלישי הוא מצע לגידול הידרופוני". את שמו, "טריגון", קיבל הפרויקט מצורתו של חתול הים, "שבעיניי היא סמל לתלת-ממד שהטבע מסוגל לפתח".
אורי טנהאוזר קידר , JUK. מנחה: פרופ' שמואל קפלן
תעודת זהות
אורי טנהאוזר קידר (27) הוא ירושלמי מבטן ומלידה. אמו, האמנית נעמי טנהאוזר, היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, ואחותו דנה סיימה בשנה שעברה את הלימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. "כך שבצלאל תמיד הייתה איפשהו באווירה הכללית של הבית", הוא מעיד. "אני פחות אמנותי. מאוד אוהב להתעסק בידיים ולהשתמש ביכולות שלי, אבל פחות עם הצהרות אמנותיות".
הפרויקט
"דנה ואני טיילנו בשוק הפשפשים בפראג, ועמד בחור צועני עם ערימה של רחפני צעצוע זולים. לא הצלחתי להתאפק וקניתי רחפן. זה העיר בי את הילד שאוהב דברים מרחפים. כשהטסתי את הרחפן, לא יכולתי שלא לחשוב שבאותו מנגנון טמון פוטנציאל הרבה יותר גדול לצעצוע משמעותי, שאפשר יהיה לשחק בו וליהנות ממנו לאורך זמן".
בהשראת משחקי ההרכבה מפריסות נייר שטוחות, ביקש טנהאוזר קידר לחבר למנגנון הרחפן גוף מפריסות נייר. המשתמשים יקפלו אותן, והן יתחברו למנגנון בפשטות ובקלות. "רציתי לצקת את ערכיהם של צעצועי הנייר שעליהם גדל דור ההורים שלנו, כשכל ילד ידע לקפל את פרישתם ולקבל את החפץ המבוקש, בעולם של הצעירים היום - שפחות מתעסקים בדברים פיזיים, ויותר שקועים בעולם הדיגיטלי", הוא מסביר.
Juk היא ערכת רחפן המיועדת להרכבה עצמית ומאפשרת ליהנות ממשחקי קרבות אוויר ללא פחד מפני הריסת הצעצוע, שכן גוף הרחפן ניתן להחלפה בקלות. הערכה מורכבת משלושה חלקים: מנגנון רב פעמי, חוברת ובה פרישת נייר של הדגם הנבחר עם הוראות הרכבה, ואפליקציה.
השליטה בתעופת הרחפן והתקשורת עם קהילת השחקנים מתנהלות דרך האפליקציה. זו גם מציעה ספריית עיצובים גרפיים לבחירת הדגם הרצוי, וסט כלים דיגיטליים בסיסי לטובת מי שמעוניין לעצב בעצמו. לעומתם, קרבות האוויר מול שחקנים אחרים מתרחשים בממד הפיזי. וכך, תוך מיקסום שני הממדים – פיזי ודיגיטלי – מבטיח טנהאוזר קידר שיש כאן חוויה אינטראקטיבית שלא תשעמם לרגע.
איציק לוי, Orion. מנחה: הדר שפירא
תעודת זהות
איציק לוי (31) גדל ביבנה ומתגורר בירושלים. עוד לפני שידע מהו בדיוק עיצוב תעשייתי, שמע מסביבתו שמתאים לו ללמוד את המקצוע. "כנראה משהו בטכניות ובהבנה מבנית, ובכלל אהבה לקראפט", הוא אומר בדיעבד. "כבר במבחני הקבלה משהו זרם".
הפרויקט
האמפתיה לאנשים שמאבדים את הראייה לפתע התעוררה אצל לוי אחרי שקרוב משפחה שלו חלה בסכרת ואיבד את ראייתו. בפרויקט הגמר הוא ביקש לפתח מענה לאחד הצרכים הרחבים של קהילת לקויי הראייה, שעדיין לא הוצע להם פתרון משביע רצון.
285 מיליון אנשים ברחבי העולם הם לקויי ראייה, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מספר לוי. 40 מיליון מהם עיוורים לחלוטין, ומהם 90% מוגדרים במצב סוציו-אקונומי נמוך. זו הייתה אחת הסיבות שבעטיין בחר להתמקד בעיצוב מוצר Low Tech, שאילו היה מיוצר, מחירו היה בהישג ידם של רוב האנשים שזקוקים לו.
לוי בחר להנגיש כלי בישול מרכזיים, בעקבות המקום המתרחב של תחום הבישול כפעילות פנאי חברתית ותרבותית. הוא התחיל מצפייה בסרטוני רשת, כדי להכיר את האופנים שבהם מתנהלים עיוורים במטבח: להכיר את הכלים שבהם הם משתמשים, להתחקות אחר תנועותיהם ומחוות הגוף בעת הכנת האוכל, להבין מהן נקודות הקושי, וכיצד הם מתמודדים איתן.
כשהוא מצויד ברקע בסיסי יצר לוי קשר עם עדי נתן, "חיפאי, עיוור מלידה, מורה לחינוך מיוחד ומאמן אישי, שמעביר סדנאות ואף השתתף בפרויקט Fixperts במכון הטכנולוגי בחולון. עדי גם היה מעורב בפיתוח הנגשת מוצרים, אפליקציות ואתרי אינטרנט ללקויי ראייה". נתן לימד את לוי כיצד אדם עיוור ניגש לאובייקט תלת-ממדי, איך הוא קורא אותו, ואיך הוא חווה אסתטיקה.
אחר כך נפגש המעצב עם שרית אזולאי, עובדת סוציאלית עם התמחות בעבודה עם לקויי ראייה. כסייעת בבית חינוך עיוורים בירושלים, מעבירה אזולאי שיעורי בישול יומיים לקבוצות של נערים. היא מלמדת אותם להתמצא במטבח ולעבוד עם כלים אוניברסליים, שאינם מותאמים במיוחד ללקויי ראייה. לוי התלווה לכמה שיעורים כאלה כצופה, והתוודע לפחדים, לחששות ולקשיים הטכניים, שעזרו לו לזהות ולמפות את הצרכים של קהל היעד.
כך, למשל, גילה שאחד הקשיים הבולטים הוא באוריינטציה – היכולת לדעת בכל רגע היכן בדיוק ממוקם הכלי (מתי עומד הסיר בדיוק מעל הלהבה, למשל), או מהן הכמויות המדויקות של חומרי הגלם, במיוחד כשמדובר בנוזלים או אבקה (למשל כשצריך למזוג רבע כוס מים).
הוא מציין ש"יש אנשים שנמנעים מלהכין לעצמם תה, או למזוג לעצמם מרק. יש פחד שהסיר ייפול מהגז, בייחוד בעת טיגון שזו פעולה מורכבת, ויש חשש מפציעה בעת חיתוך". העקרונות שהנחו את לוי היו ממשק פשוט למשתמש, מספר חלקים מועט, בטיחות, מינימליזם, ועיצוב שימשוך גם את הרואים – עם ערך מוסף ללקויי הראייה.
התוצאה היא ארבעה כלים: מחבת-סיר, פומפייה-מנדולינה, דיספנסר (מנפק) שמן, ומלחייה ופלפלייה. בעזרת הבלטות בפני השטח, סומנו קווי גובה בדפנות המחבת וקווי ערבוב בתחתית. בתוך התחתית היצוקה שולבו מגנטים, שמקבעים את הסיר לכירה, ובצדה החיצוני הפונה אל הכירה יש בליטה שמסייעת להניח את הסיר בדיוק מעל הלהבה.
פס מבודד, המקיף את שולי הדפנות, מונע מגע ישיר עם הסיר החם ומספק הגנה מכוויות. תושבת קטנה תומכת במכסה כשהסיר פתוח, ומאפשרת להשעין אותו על הסיר ביציבות. המכסה מעוצב בזווית הפוכה מהמקובל, כשמרכזו שקוע מעט; מבנה זה מאפשר להניח עליו את כף הבישול בבטחה בזמן הבישול. מסננת מותאמת מאפשרת להוציא את האוכל מהסיר בבטחה, אם כדי להעבירו לכלי ההגשה ואם כדי להפכו כשמדובר בטיגון.
כשהוא מתבסס על שפת סימוני המדרכות, פיתח לוי שפה טקטילית המורכבת מקווים ונקודות. תפקידם של הקווים להוליך את התנועה בבטחה, ואילו הנקודות קוראות להיזהר – ומוטבעות לקראת אזורים חמים או חדים בכלים.
בפומפייה המרובעת משולבת מנדולינה, כדי לאפשר מגוון צורות חיתוך, והכלי כולו מתחבר לקופסת אחסון. כך המצרכים החתוכים מרוכזים בקופסה, וניתן לשמרם במקרר או להעבירם אל כלי ההגשה או המחבת. כל אחד מסכיני המנדולינה מתאפיין בטקסטורה אחרת, כדי שיקל להבדיל בין הלהבים, ומנגנון מיוחד חוסם את הלהב ומגן מפציעה.
עם כל לחיצה מעבירה משאבת הדיספנסר את השמן לתא נפרד, וכך כל לחיצה שואבת כמות מדודה וקבועה וקל יותר לעקוב אחר כמויות השמן הנמזג ולדייק את פעולת המזיגה. המלחייה והפלפלייה משחררות כמות מדודה וקבועה של מלח ופלפל בפיזור רחב, באמצעות הפיכתן (במלחייה יש בחירה בין שלוש דרגות), ובחלקן העליון מסומנות נקודות לזיהוי בין השתיים.
