על אחד מקירות המוזיאון היהודי בפריז, הנמצא בחצר שקטה בשכונת המארה בעיר, תלוי תיעוד מצולם מסלון היופי שפתחה בשנת 1929 כוהנת הטיפוח הלנה רובינשטיין ברחוב פובורג סנט הונורה מספר 52, אליו עברה ממספר 225 באותו רחוב, שכיום ידוע כמשכנם של הבוטיקים היוקרתיים בעיר.
תמונות ארכיב בשחור-לבן ששימשו כמודעות פרסום לטיפולים החדשניים שהציעה, נראים 90 שנה מאוחר יותר כמדע בדיוני: אפרכסת ממתכת שנועדה לטיפול ב"שריפת" שומן, קערות למיצוק החזה שחוברו למעין מכשיר חשמלי, ואלקטרודות המחוברות לירכיים ולקרסוליים, שמזכירות בדיקת אק"ג. לא יהיה מופרך להמר שהתמונות מחדרי הטיפולים של רובינשטיין שימשו שנים מאוחר יותר את צלם האופנה סטיבן מייזל כהשראה להפקת האופנה המדוברת שלו, Makeover Madness, שפורסמה בגיליון יולי 2005 של ווג איטליה.
"הלנה רובינשטיין: הרפתקאות היופי" (אוצרת: מישל פיטוסי, נעילה: 25 באוגוסט) הגיעה באביב לפריז מהמוזיאון היהודי בווינה, בו הוצגה אשתקד. התערוכה מגוללת באופן כרונולוגי את תולדות חייה של מי שנולדה בשם חיה רובינשטיין, מילדותה במשפחה יהודית דתית בעיר קרקוב בפולין בסוף המאה ה-19 ועד מותה בשנת 1965 בגיל 93 בדירת הפנטהאוז שלה בפארק אבניו מספר 625 במנהטן כהלנה רובינשטיין, אחת הנשים העשירות בעולם. בתערוכה מצוין כי רובינשטיין רצתה לשכור דירה בבניין בשנת 1941, אך נתקלה באנטישמיות מצד בעלי הדירות. בתגובה היא רכשה את הבניין כולו ושיכנה את עצמה בפנטהאוז היוקרתי.
התערוכה ממשיכה את עיסוקו של המוזיאון בהצגת רטרוספקטיבות על יהודים משפיעים, ומציעה מבט על חייה הסוערים של מי שבנתה בעשר אצבעות את העסק הנושא את שמה, תוך התמקדות בעבודתה כתעשיינית מצליחה, אשת חברה, בעלת אוסף אמנות וציונית נלהבת. החדר החותם את התערוכה מוקדש לעיר תל אביב, אליה הגיעה רובינשטיין בסוף שנות ה-50 כדי להתאושש ממותו של בעלה השני, הנסיך ארצ'יל גוריאלי-צ'וקוניה, ומותו הפתאומי של בנה, הוראס טיטוס, בתאונת דרכים בשנת 1958.
בישראל היא פגשה את ראש הממשלה דוד בן גוריון ואת שרת החוץ דאז גולדה מאיר, ומתוך רצונה לתרום לאומה הצעירה, הקימה רובינשטיין בתל אביב ביתן לאמנות הקרוי על שמה, ומפעל קוסמטיקה שנפתח שלוש שנים מאוחר יותר.
רובינשטיין נולדה כבכורה מתוך שמונה בנות, בחג המולד של 1872 לנפתלי, חנווני, וגיטל, עקרת בית – בני דודים שניים ממשפחות רבנים צנועות מקז'ימייז', הרובע היהודי בקרקוב, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היא רצתה להיות רופאה, אך בגיל 15 נאלצה לנטוש את ספסל הלימודים לטובת עבודה בחנות המכולת של אביה, שם גם נחשפה לסודות היופי של אמה.
לאחר שסירבה להינשא בשידוך, היא נשלחה בשנת 1894 לדודתה בווינה. לאחר שנתיים היגרה לאוסטרליה, שם התגוררו שלושה דודים נוספים שלה. היא היתה אז כבר בת 24, ובמסמכים רשמיים שינתה את שמה מחיה להלנה ג'ולייט. היא החלה לעבוד בחנות המכולת של דודהּ בעיירה קולריין שבמדינת ויקטוריה. לאחר מריבה עם הדוד, היא עברה למלבורן והחלה בעסקי הקוסמטיקה. המוטו שליווה אותה מתחילת הדרך היה: "אין נשים מכוערות, רק עצלניות".
הקרמים שהביאה איתה מאירופה הפכו להצלחה בקרב נשות העיר, והיא החלה לייצר אותם בעצמה. המרכיב המרכזי היה לנולין, מוצר לוואי מעיבוד צמר כבשים. כדי להסוות את ריח הכבשים הוסיפה רובינשטיין לקרמים לבנדר, קליפות אורן ופרחי נופריים. היא פתחה סלון יופי במלבורן ושנתיים לאחר מכן בסידני, ושניים נוספים בוולינגטון ובאוקלנד שבניו זילנד. במקביל החלה בנסיעותיה ללונדון ולפריז, שם פתחה סניפים נוספים של סלוני היופי הנודעים שלה.
תקופת הזוהר שלה בפריז, שהחלה בשנת 1909, הפכה את רובינשטיין לאחת המושכות בחוטים בקרב סצנת התרבות והאופנה בעיר. היא חברה למעצב האופנה פול פוארה, הצייר אמדאו מודיליאני והסופרים ארנסט המינגווי, קולט ופ' סקוט פיצג'רלד. בתי ההוט קוטור בעיר זכו, מצדם, ללקוחת זהב, כפי שניתן ללמוד מבגדים מעיזבונה המוצגים בתערוכה, ביניהם המותגים לנוון, דיור, בלנסיאגה ו-ויונט.
תור הזהב של רובינשטיין בפריז כלל גם דריסת רגל בחוגי הספרות והאמנות. היא מימנה את "בסימן המניקין השחור", חנות ספרים ובית הוצאה לאור של בעלהּ אדוארד טיטוס ברחוב דלמברה 4 בעיר. בנוסף, החלה לאסוף יצירות של אמנים המתגוררים בפריז, כמו בראק, מירו, פסקין, פיקאסו, חואן גריס ואחרים, שגם יצרו דיוקנאות ייחודיים שלה. פיטוסי מציינת בתערוכה כי בסוף חייה היו ברשותה של רובינשטיין למעלה מ-30 דיוקנאות של עצמה. דיוקן שצייר האמן הברזילאי קנדידו פורטינרי, נתרם על ידה למוזיאון תל אביב בשנות ה-50. חלק מהדיוקנאות המוצגים בתערוכה מאפשרים להתבונן באופן שבו תפסו ציירים רבים את דמותה של אחת הנשים החזקות והעשירות ביותר בעולם אז.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרה רובינשטיין לניו יורק, שם גם סיימה את חייה. בניו יורק הפכה לאימפריה כלכלית ולאויבת של מתחרתה הגדולה ביותר: אליזבת ארדן. רובינשטיין מינפה את יחסי הציבור לדרגת אמנות והשתמשה בדמותה הקלאסית ובחבריה לקידום המוצרים. היריבות האישית והעסקית בין השתיים זכתה ב-2007 לסרט התיעודי המוצלח The Powder & The Glory.
עשור לאחר מכן עלה בברודווי המחזמר War paint, שבחן לא רק את קרבות היופי בין השתיים אלא גם את דמויותיהן כנשות עסקים מצליחות. האחת, מהגרת מפולין, השנייה, בתו של נהג משאית מקנדה. יחסי האיבה ביניהן כללו תחרות עסקית, כשארדן היתה גונבת לרובינשטיין עובדים, עד שרובינשטיין, בצעד שהסתמן יותר אישי ממקצועי, שכרה את שירותיו של בעלה לשעבר של ארדן. שתיהן, אגב, סימנו אויב משותף: צ'רלס רבסון מרבלון.
דמותה של רובינשטיין, כפי שהיא משתקפת בביקור בתערוכה, היא של אישה עצמאית ופמיניסטית, שסללה את דרכה בעצמה – במיוחד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תקופה שבה נשים סבלו מיחס מפלה בחברה, שלא לדבר על זכויות שכיום נראות אלמנטריות, כמו זכות הצבעה. באופן אירוני, תעשיית הקוסמטיקה שרובינשטיין היתה מחלוצותיה, נתפשת כיום כמנצלת נשים תוך שימוש בהפחדה על הזדקנות העור. בתוך כך, מהפכת היופי של רובינשטיין היתה יותר מהפיכת תעשיית הקוסמטיקה לתופעה בשוק המוני. זו היתה פתיחת דלת לאפשרויות רבות לנשים להחליט איך הן רוצות לייצג את עצמן כלפי חוץ.
התערוכה בפריז היא הזדמנות להיזכר בדמותה של רובינשטיין, שלאורך השנים נשכחה. לאחר מותה נמכרה החברה בשנת 1973 לחברת קולגייט, ומאז נמכרה שוב ובשנים האחרונות הוטמעה בקבוצת לוריאל. בנוסף, בחודש מרץ האחרון דווח ב"כלכליסט" כי הביתן לאמנות עכשווית על שמה בתל אביב יעבור שיפוץ מקיף ושמו יוסב ל"בניין אייל עופר לאמנויות". השיפוץ יבוצע באמצעות תרומה של חמישה מיליון דולר מקרן משפחת אייל ומרילין עופר, ועתיד להסתיים בעוד כשלוש שנים.
גם אם שמה מתאדה עם השנים – המורשת שלה נמצאת בכל מקום. אחת האמרות המפורסמות ביותר של רובינשטיין היתה "יופי הוא כוח". מיליוני הנשים בעולם שצורכות טיפוח ויופי בצורה יומיומית הן ביטוי לכוחה והצלחתה.
ומה גילינו על ניצה שאול בגיל 69 בלי איפור מול המראה?
