באמצע יולי השמיים חלביים ולבנים, הטמפרטורות בצהריים בואכה הכינרת נושקות ל-35 מעלות, אבל האגם הכחול מלא מים ונראה נהדר. בדיוק מול הנוף הנפלא הזה, בקיבוץ גינוסר, עומד בניין בן חמש קומות - בית יגאל אלון. הבניין המרשים, שבו נמצא גם מוזיאון אדם בגליל, הוא מרכז חינוכי על שמו של הלוחם והמדינאי יגאל אלון, שהיה חבר קיבוץ גינוסר ונקבר בו. כיום מנהל אותו ערן שוורץ, בחור צעיר ואידיאליסט.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- כמעט הגיעה לפנימייה סגורה, וכעת עוזרת לנשים שנקלעו למצוקה
"גדלתי על אבק הכוכבים של הציונות", אומר שוורץ. "בסבא שלי היה משהו מאוד יהודי, אבל הוא התנגד ליהדות הדתית ששלטה אז וששולטת גם היום. הוא השתתף במלחמת העצמאות והעביר אספקה לירושלים – ממש בא להציל את אחיו היהודים, למרות העובדה שלא הייתה לו הסכמה דתית ופוליטית איתם. מאז, לדעתי, משהו בשרשרת הלך לאיבוד. הסיפור הציוני, ההרגשה שאתה שייך למשהו שהוא יותר גדול ממך – אני מרגיש שסבא שלי היה שם, אבל הדור שלי כבר לא שם".
הוא עצמו מנסה עכשיו לחזור לשם, וזה לא תהליך מובן מאליו מבחינתו.
מי היה יגאל אלון? צפו:
חלום של כל אמא
שוורץ (37), נשוי לשרה ואב לעלמה (שנתיים וחצי) ולאדם (שנה), נולד וגדל במושב חופית שבעמק חפר, ואת שירותו הצבאי הוא מגדיר כ"חלום של כל אמא". "התגייסתי במטרה להיות חלק מהסיפור הגדול", הוא אומר. "רציתי להמשיך את מסע האלונקות, באותה שיירה, עם מחויבות למדינה. התקבלתי לקורס טיס, ואחרי שהשלמתי אותו, הייתי טייס בצה"ל במשך עשר שנים; הטסתי הרקולסים ומטוסים אחרים, אבל החוויה שלי מהשירות הייתה שלא מדברים שם ציונות, אלא בעיקר על חומרנות. בהוויה של הטייסות יושבים סביב שולחן עם המאמא שמבשלת לנו, ומדברים על שעון הברייטלינג החדש, על הסקי בחו"ל ועל ההשקעה האחרונה בנדל"ן. הכל ראוי, אבל אלה לא הנושאים שאתה מצפה שידברו עליהם במקום שנחשב למוביל בחברה הישראלית. השאלה היא מה עשית, מה משמעותי בחיים האלה. השיח החומרני הזה מייצר ניכור. אנחנו חיים במדינה שלא יכולה להרשות לעצמה את הפריבילגיה הזו. מהר מדי נרדמנו בשמירה, ואני מדבר על המגזר שלנו, המגזר החילוני".
השירות בבסיס נבטים והפעילות הצבאית לא הספיקו לו, והוא חש שחסר משהו בחייו. "חיינו בבועה: עסוקים במצוינות אבל לא מחוברים לקהילה. כשאתה טייס בחיל האוויר, יש לך על הנייר כל מה שאתה רוצה – קריירה, בחורות, משכורת טובה – אבל אני הרגשתי ריק מבפנים. הרגשתי שעם כל הכבוד לעשייה החשובה, הסיפור האמיתי הוא לא שם. עוד בזמן השירות הצבאי התחלתי לפזול לאזורים של חינוך והתנדבות בקהילה, ואחד המיזמים הראשונים שלי היה אימוץ פנימייה: יזמתי פרויקט שבמסגרתו כל אנשי הטייסת היו מתנדבים פעם-פעמיים בשבוע במטרה לייצר תחושת ערבות ומחויבות הדדית".
אנשי הטייסת שלו התנדבו בפנימייה לנוער בסיכון, שרוב חניכיה יוצאי אתיופיה, ובבית אבות סיעודי. "אף אחד לא התנגד להשתתף, אבל איש גם לא יזם את זה קודם", אומר שוורץ. "רוב האנשים עסוקים בחייהם הפרטיים, לטוב ולרע". בשלב מסוים הוא הבין שמקומו בחינוך, והחליט לוותר על קריירה של טייס. הוא השתחרר מהצבא בדרגת רב-סרן ומיד קלט שאינו רוצה להיות חלק ממערכת החינוך הממלכתית, הסובלת, לדעתו, מחוליים שקשה לרפא ושאינה מאפשרת חופש פעולה. "הבנתי שבחינוך הממלכתי ידרסו אותי, ושאם אני רוצה להשפיע ולהיות אפקטיבי, אני צריך לעבוד בחינוך א-פורמלי, שם יש עשייה ויצירה של ממש". הוא קיבל מלגת לימודים במכון למדעי המדינה בפריז, שמכשיר פקידים בכירים, דיפלומטים ופוליטיקאים, ובמהלך שהותו שם הכיר יהודייה-צרפתייה בשם שרה, שכיום היא אשתו, ושכנע אותה, את אמה ואת סבתה לעלות לארץ. בתחילה הם גרו ביישוב גן נר שבמועצה האזורית גלבוע, ולאחרונה עברו לקיבוץ עין דור שבגליל התחתון.
"די מהר התגלגלתי להיות המנכ"ל של בית יגאל אלון", הוא מספר. "הגשתי מועמדות, ומיד הוחלט לתת לי את התפקיד. רוב המועמדים האחרים היו מבוגרים ורציניים, אבל אני כנראה הייתי חצוף מספיק. מאז עשינו פה מהפכה גדולה".
כך נראה המקום:
הלם תרבותי וחברתי
לא פשוט לעבור מחיים של טייס תל-אביבי (ושל סטודנט פריזאי) לפריפריה הישראלית. "ההחלטה לעבור לצפון הייתה כמובן אידיאולוגית", אומר שוורץ. "לא פשוט לשכנע את האישה שלך לעזוב את פריז ולהגיד לה: 'יאללה, בואי לגור בחור הזה שנקרא גן נר'. לכי חפשי את המטרו. לעבור מקניית בגטים בבולנז'רי לתור ברמי לוי בעפולה. ואין לך קולנוע, כי סגרו את מה שהיה בעפולה, אז צריך לנסוע שעה ורבע לחיפה כדי לראות סרט. לגבי בית חולים, לא צריך להרחיב. אבא של אשתי בא לבקר אותנו וחטף כאן שבץ; אשפזו אותו במסדרון של בית החולים העמק, והסי.טי נקבע לאחרי שבועיים. הבן אדם היה צריך לטוס לצרפת לעשות סי.טי, כי זה היה יותר מהיר מלחכות לסי.טי בעפולה. אין ספק שהמעבר לפריפריה הוא הלם תרבותי וחברתי, אבל זה חלק מההחלטה. שינוי חברתי לא תוכל להוביל בתל אביב או בירושלים. היום תל אביב בשבילי היא כמו מאהבת – משהו שאתה תמיד נמשך אליו, אבל לא רוצה להיות איתו יותר מיום. צריך להגיע לפריפריה, ואז לפעול. לכן, היה לי ברור שאני עוזב את המרכז: צריך לייצר בפריפריה מסה קריטית שתשנה את התמונה".
כשהגיע לבית יגאל אלון, מצא, לדבריו, מקום יפה, אבל מיושן ועסוק יותר מדי בעבר. "קראו לזה 'המרכז להנצחתו של יגאל אלון', אבל עם כל הכבוד, הילדים היום לא יודעים מי היה יגאל אלון. חלק אפילו חושבים שזה ההוא שרצח את רבין. אני מעוניין לחשוב על העתיד, שלא נישאר תקועים במה שהיה, ולכן אנחנו מתמקדים כאן בנושאים חינוכיים".
המרכז שבניהולו מספק תכנים חינוכיים וערכיים לצה"ל, למשרד הביטחון, לשב"ס ולבתי ספר ברחבי הארץ. את ההשראה מקבל שוורץ, בין השאר, מאלון עצמו, שהיה מפקד הפלמ"ח ומראשי מפלגת העבודה ההיסטורית, ובעיקר היה אדם מעשי ופרגמטי. "שאלנו את עצמנו מה הוא היה עושה לו חי היום", אומר שוורץ. "הוא היה דמות מורכבת: מצד אחד, לחם בערבים במלחמת השחרור, ומצד שני, דיבר ערבית שוטפת וקיים מפגשים עם ערביי הגליל. תחשוב, הוא היה מפקד הפלמ"ח והוביל את הניצחון הגדול, שמבחינת הערבים זה הנכבה – ובכל זאת חיפש את שביל הזהב בין כל הכוחות והאילוצים. זו מנהיגות אחרת, כזו שמסתכלת על כלל האוכלוסייה. זו ציונות אמיתית, וברוח הזו אנחנו פועלים: כל שנה אנחנו מפגישים אלפי בני נוער יהודים וערבים, כשהמטרה העיקרית היא להראות להם שלעם השני אין קרניים וזנב. הם חיים שני מטרים זה מזה, אבל אף פעם לא נפגשים ולא מתערבבים. זה אבסורד: הרי אנחנו חולקים את אותה כינרת, את אותו שטח ואת אותה ארץ".
צפו בשוורץ מדבר על יגאל אלון (החל מדקה 8:31):
האם המפגשים האלה של יהודים וערבים באמת עובדים? "כן, אבל השאלה היא לכמה זמן", אומר שוורץ. "כדי להמשיך את העבודה, הקמנו מכינות קדם-צבאיות ליהודים ולערבים בשם 'רשת אלונים': יהודים ולא יהודים חיים בהן יחד במשך חצי שנה, במסגרת אינטנסיבית של 24/7. הארד קור. זה פרויקט משותף עם הסוכנות היהודית, ואני מקווה שנהפוך אותו לפרויקט לאומי: לא שלוש מכינות בלבד, אלא עשרות בכל הארץ. זו המסה הקריטית שדיברתי עליה".
ביטוי לעמדותיו ניתן למצוא גם במוזיאון אדם בגליל, שמחולק עכשיו לשלושה חלקים: החלום (בקומה התחתונה), השבר (באמצעית), ולבסוף, התיקון של החברה הישראלית (בקומה העליונה). "אנחנו מציבים כאן אלטרנטיבה לציונות המשיחית, שמדירה שינה מעיניי", הוא אומר. "אנשים קיצונים יוצאים בהצהרות נגד הומואים, לסביות, חילונים ונשים, ובעיניי זה אנטי-ציוני. הציונות שאני גדלתי עליה הייתה זו של יגאל אלון. אנחנו כחילונים צריכים לקחת אחריות ולהגיד מהי הציונות שלנו. לצערי, מה שפעם היה מיינסטרים נעשה הערת שוליים בהיסטוריה של ישראל, אז יש כאן מאבק לגיטימי, לנסות להחזיר את הציונות האמיתית. הם אומרים את האמת שלהם בלי להתבייש, ואנחנו צריכים לעמוד על האמת שלנו. יש לנו סיפור הרבה יותר קוהרנטי לספר על המדינה ועל החברה הישראלית. אני מאמין שהבשורה תבוא מהפריפריה".
גם הנווט הזה עשה הסבה מקצועית מפתיעה. הקליקו על התמונה:
