את החודש שעבר בילה צחי נבו, היוצר והבעלים של מותג המסכות umasqu, בדילוג בין שלוש תערוכות עיצוב בינלאומיות: Showup באמסטרדם, Maison&Objet בפריז ופסטיבל העיצוב בלונדון. זו היתה שנה מצוינת בשבילו, עם כתבות ואזכורים במגזיני עיצוב גדולים, שיתופי פעולה והזמנות ממרכז פומפידו (לתערוכה המוקדשת לפרנסיס בייקון), גלרי לאפאייט, ''אפל מיוזיק'' ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק (לקראת תערוכה גדולה של קנדינסקי).
יותר מ-200 חנויות מוכרות את המסכות, שמיוצרות בסטודיו של נבו בדרום תל אביב, ונשלחות בעיקר לצרפת, לגרמניה, לדנמרק וליפן, וחשבון האינסטגרם שלו מתפקע מתמונות שנשלחות אליו מבתים מעוצבים במדינות שונות, בכל הסגנונות.
חובבי העיצוב הישראלים מכירים היטב את טביעת האצבע שלו. אחרי הכל, המסכות של נבו הן להיט לא מהיום, ונדמה שאין בית ישראלי מעוצב עדכנית בלי מסכה אחת כזאת, לפחות. ועדיין, הפריצה הגדולה אירעה השנה.
"עד לפני כשנה 80% מהמכירות שלי היו בארץ, ו-20% בחו''ל. מהשנה האחרונה 20% מהמכירות הן בארץ, ו-80% בחו''ל'', הוא מספר לנו בסטודיו שלו, שממוקם בקרית המלאכה בדרום תל אביב. מכאן משוגרות מדי שבוע כ-200 מסכות אל מעבר לים, באריזות שעוצבו לשלושת הגדלים הבסיסיים שלהן.
חלל הכניסה לסטודיו הוא ה''פנים'', שם נעשית עבודת העיצוב הממוחשבת. באולם הפנימי מרכיבים את המסכות, ואת האולם השלישי מאכלסת מכונה עצומה לחיתוך חומרים רכים בלייזר. חומרי הגלם הם כל מה שמכונה כזו יודעת לחתוך – סוגים שונים של עץ, פורמייקה, פורניר, פרספקס ודמויי עור.
הקולקציה של "יומסקו" כוללת עשרות רבות של אפשרויות וסדרות לפי נושאים – מחיות (להיט בחדרי ילדים) דרך אייקוני פופ ועד מסכות שמתייחסות לאמנים גדולים, כמו פיקאסו.
העיצוב נעשה במחשב, ו''בשלב הבא אנחנו מפרקים את הדוגמה לחלקים", מסביר נבו את התהליך. ''עושים דגם מקרטון – ואם זה עובד, בוחרים את שילובי החומרים והצבעים. אחרי שלב החיתוך במכונה אנחנו צובעים את החלקים השונים, מרכיבים, אורזים ושולחים''.
כמה זמן לוקח להרכיב מסכה, לאחר שעוצבה ויוצרה?
''זה עניין של פחות משעה''.
וכמה הן עולות?
"מתחילות ב-700-800 שקלים למסכה בגודל של כ-40 סנטימטרים. מטפסות ל-1,300 למסכות הבינוניות, של כ-60 סנטימטרים, ומגיעות לאלפיים פלוס למסכות של 80 סנטימטרים''.
מי קהל היעד שלך?
''אני חושב שהמושג 'משבע עד שבעים' מאוד הולם אותי, מבחינת התפישה הבסיסית. זה אחד הדברים שאני גאה בהם - שלא צריך להיות פיינשמקר גדול, גם כלכלית. אני רואה מה קורה בהום סטיילינג היום: אם לאנשים יש קיר ריק, אז פעם הם היו אומרים, יום אחד נשים פה משהו. היום הם מחפשים את המשהו הזה, וזה שאני יוצא ממסגרת של תמונה מאפשר לי להוות אלטרנטיבה במחירים לא גבוהים. במקביל, יש הרבה פרויקטים מסחריים, חברות הייטק שהאמנות שלנו, שהיא משהו פופי, צבעוני, לא כבד ולא אפל – משתלבת בהן לא רע. עיצבתי קיר לווייז, גוגל, אמזון, ווי-וורק''.
איפה אתה מוכר יותר, בשוק המסחרי או לבתים פרטיים?
''אני עובד בכל הערוצים: מוכר גם למסחרי וגם לפרטי, גם לחנויות, גם למעצבי פנים וגם ישירות. כל מי שפונה אלי ורוצה לקנות אני אומר אחלה, וולקאם''.
אילו מסכות הן הפופולריות ביותר?
''הגעתי למסקנה ששני דברים צריכים להתקיים. מצד אחד, עניין גרפי – קווים, תנועה, פטרן, שלא ישעמם את העין. מצד שני, המבט שלה צריך להיות פשוט. אם אני עושה משהו שנראה כמו הצעקה של מונק – הורדתי את היכולת שלי למכור אותה בצורה דרסטית. המסכות הכי נמכרות שלי הן אלה שיש להן את המבט הכי פשוט. לא מטומטם, לא צוחק מדי, לא עייף מדי, לא חד מדי, כזה (פושט את כפות ידיו ישר קדימה). אם יש התרחשות גרפית ושילוב צבעים כזה שמתאים לכמה שיותר מקומות, המסכה הופכת להיות מאוד נמכרת''.
הגישה של נבו מפוכחת, רגליו יציבות על הקרקע. הוא לא מתיימר להציג אמנות, אלא מה שהוא קורא לו ''אמנות מסחרית''. לכן הוא לא נצמד לרעיון מסוים או מתעקש על עקרונות אסתטיים, לא שוכח לרגע את כר הפעולה שלו: עיצוב פנים.
''אנחנו מנסים להתכתב עם טרנדים. אם עכשיו סוג של ורוד הוא טרנדי, אני לא אלך ואעשה בהפוך על הפוך, כי בסופו של דבר אני נכנס לתוך בית ואני חלק מ'אקו סיסטם'. אני רוצה להבין מה נמכר יותר, מה נמכר פחות, ולמה. היתה לי פה, למשל, מסכה עגולה, ששנתיים לא נמכרה. פתאום שיניתי לה את הכותרת למשהו מחורר – והיא הפכה ללהיט".
כשצריך עושים גם משלוחי פיצה
הדרך להצלחה לא סגתה בשושנים. לפני חמש שנים הוא היה גרוש ומרושש, אחרי שסגר סטארט-אפ כושל וגר ''ביאכטה מקרטעת שלא זזה לשום מקום. בקושי שורד. עבדתי אפילו כשליח פיצה''.
הוא היה צריך לחשב מסלול מחדש. אמנם לפני 30 שנה סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אך מעולם לא עסק בעיצוב. "זה המקצוע שאני הכי אוהב בעולם, אממה, כשסיימתי ללמוד, ב-1990, היתה הרבה פחות עבודת מחשב והרבה יותר עבודת ידיים. ואני, יש לי ידיים שמאליות. תמיד היו לי רעיונות טובים, אבל הנראות שלהם לא היתה משהו. חיפשתי יותר עניין ומצאתי את עצמי מוכר זמן אוויר בטלוויזיה בערוץ השני, שרק הוקם. מאושר עד הגג, מרוויח מצוין, נהנה מהאקשן''. כך התגלגל בעולם התקשורת וההיי-טק, עד שנפל.
ואז הכיר את בת זוגו הנוכחית, שהציעה לו גב לניסיון חדש. ''היא שאלה אותי – מה אתה, בעצם? אמרתי לה שאני רוצה לחזור להיות מעצב. אוקי, אבל מה אני עושה עכשיו בתור מעצב? לא עבדתי בחיים במשרד עיצוב, אני לא מכיר תוכנות עיצוב, ואין לי שום ניסיון. ואיכשהו, בנקודה מסוימת, אני באמת לא זוכר למה, אמרתי – אני רוצה לעשות פרצופים. אפילו לא חשבתי מסכות, אמרתי – פרצופים. מישהו לימד אותי תוכנת שרטוט והתחלתי לשחק, התחילו לצאת לי כל מיני דברים כאלה נחמדים.
''ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם נראות דיגיטלית, ושצריך למצוא טכניקת ייצור כזאת שאני יכול לעשות כאן ועכשיו, היום כזה ומחר אחר, תחום שיהיה קל יחסית לחדש בו, כדי לייצר לעצמי נוכחות רשתית מהירה וטובה. והטכניקה הזו – של עבודה עם מכונת חיתוך לייזר – היא בדיוק כזו. אתה משרטט, הולך, חותך. אין קל מזה. לקח לי המון זמן להגיע לצבעים המתאימים: אני עובד עם צבעי גרפיטי, שנותנים איכות צביעה גבוהה יחסית בקלות, ונכונים למוצרים שלי כי לא משתמשים בהם, לא הייתי צובע בהם כיסא. החיבור הזה אפשר לי להתחיל להוציא כל הזמן דברים לפייסבוק ולאינסטגרם. פתאום מתחילים לראות אותי, להגיב לי, מתחילות מכירות''.
הוא התחיל מפינה שסגר לעצמו בבית של זוגתו. בארץ תהליך הצמיחה שלו היה מהיר יחסית: ''הלקוח הראשון היה חבר מחברת היי טק. השלישית היתה שרון וקס, אשתו של רושפלד, עשינו סלפי משותף בסלון שלהם. ואז אריק בן שמחון הגיע ועשה הזמנה לחנות שלו. כשהבנתי שיש התחלה של משהו עברתי לסטודיו של 50 מטרים רבועים בדרום תל אביב. אחרי שנה וחצי עברתי לסטודיו של 200 מ''ר ולפני כמה חודשים הוספנו לו עוד 60 מ''ר. בינתיים גם הצוות גדל, והיום יש לנו ארבעה עובדי ייצור, מנהלת סטודיו וגיא קנפו, שגם מעצב''. השם התחיל מ-urban masquerade, ''אבל אז הבנו שזה נורא ארוך, אז חתכתי משמאל, חתכתי מימין ויצא יומסקו''.
מה קרה בשנה האחרונה, שהצלחת לפרוץ מחוץ לישראל?
''נוכחות אינטרנטית וקצת מזל. לפני שנה פנו אלי מחנות פריזאית די גדולה בשם Fleux, שהיא סוג של קובעת טרנדים. הם התחילו לייצר הזמנות על בסיס קבוע, בעקבותיהם הגיעו עוד חנויות בצרפת, ובעקבותיהן מגזינים כמו 'מארי קלייר מזון', 'אל דקור' ו'דיזיין מילק'. ופתאום יש יותר מכירות ישירות באינטרנט, ומעצבי פנים צרפתים פונים אלי, ורואים אותי, לא בדיוק זוכרים איפה אבל רואים אותי.
חלון הראווה של חנות בפריז:
ובטוקיו:
''יש לי רקע אינטרנטי, אז אני מבין את הכוח של זה. הפייסבוק שלי מאוד פעיל, האינסטגרם שלי חזק, אני משקיע בהם לא מעט זמן, כסף, חשיבה, זה מייצר התחלות. ואם השירות טוב והמחיר נוח אז עושים הזמנות חוזרות. יש לי סוכנים שמכסים את כל צרפת, אנחנו בתהליך של חדירה לגרמניה, לאיטליה, לסקנדינביה, לפני שבוע שלחתי ליפן הזמנה מאוד גדולה''.
מתי הבנת שזה זה?
''אני עד עכשיו לא מבין שזה זה. אני בנאדם חרדתי, וחרדתי קיומי בהתנהלות העסקית שלי. אז אני בחיים לא ארגיש את זה''.
מה התוכנית הלאה?
''לצאת לפנסיה. אני לא יודע. אני קם כל בוקר עם ה'מה יהיה'. יש יום שבו אני רוצה להקטין את העסק, לחזור לעשות אחד-אחד-אחד, ויש יום שבו בא לי לכבוש את העולם. אני לא רוצה שהעסק הזה יהיה בית חרושת, לא רוצה לצאת מהמקום היעיל והמדויק. עוד לפחות 100 חנויות שמזרימות עבודה בקצבים כאלה ואחרים, זה מה שאני רוצה''.
רק מסכות, או דברים חדשים?
''אני קם בכל בוקר וחושב מה יהיה המוצר הבא, ואני כל הזמן חוזר ל.. 'מסכות' זו מילה לא נכונה. זה מאוד מתייג אותי. אלה דימויים. אני כל הזמן מחפש להרחיב את מנעד הדימויים שלי. עכשיו יש לי קראש על טווס''.
אתה אוהב את העבודות שלך?
''שאלה מצוינת. אני נהנה מהתהליך. אני שלם במאתיים אחוז עם כל מה שיוצא מפה, אבל להגיד שאני יושב ומתמוגג מול המסכות שלי – לא''.
יש לך בבית מסכה שלך?
''יש לי אחת, כן. אבטיפוס מסדרת אבסטרסו, שזה שילוב של אבסטרקט ופיקאסו. זה נראה לי קצת נרקיסיסטי מדי, להקיף את עצמי במסכות שלי. בבית שלי לא תהיה יותר ממסכה אחת''.
מה אתה יותר, אמן או יזם?
''תלוי על איזה צד אני קם בבוקר''.
אתה נהנה לראות את המסכות בכל כך הרבה מקומות?
''יש סיפוק, ברור, אבל לא זה מה שמניע אותי. אני נהנה מהתהליכים, למדתי ליהנות מלייעל. כל הזמן אני מחפש איך לקצר את התהליך. פעם להוציא 200 מסכות בשבוע היה בגדר פנטזיה פסיכית מבחינת ההזמנות והיכולת, והיום אני רוצה להגיע ל-300-400 מסכות בשבוע''.
מה החלום?
''לא לאבד את היכולת שלי ליצור. היו לי תקופות קשות וידעתי שבסוף היום אני מעצב, שאת זה לא יכולים לקחת ממני, את היכולת הקוגנטיבית. החלום שלי הוא שזה יישאר ככה''.
