ב-28 בנובמבר 1973 נערכה בארמון ורסאי מחוץ לפריז תצוגת אופנה שלימים תיזכר כ"הקרב על ורסאי". הכל החל כשממשלת צרפת רצתה לשפץ באותה שנה את הארמון, משכנו של המלך לואי ה-14, והעיתונאית האמריקאית אלינור למברט הציעה לקיים במקום תצוגת אופנה שתגייס כספים בהשתתפותם של חמישה מעצבים אמריקאים וחמישה צרפתים. בתוך אולמות הפאר המוזהבים של הארמון התחולל דו-קרב בין בתי ההוט קוטור הפריזאיים, ביניהם איב סן לורן, כריסטיאן דיור וז'יבנשי, לבין המעצבים מעברו של האוקיינוס, שהמוכרים ביניהם היו אוסקר דה לה רנטה, ביל בלאס ורוי הלסטון, שהקים רק חמש שנים קודם לכן את בית האופנה הנושא את שמו.
בסרט תיעודי חדש על חייו של הלסטון, מספרת לייזה מינלי, חברתו הטובה של מעצב האופנה, כי מעצבים אמריקאים לא הוזמנו להציג קודם בפריז, והיה זה עבורם צעד משמעותי לקריירה. למרות שלא היה זמן לחזרות והמשלחת האמריקאית היתה נתונה בלחץ בעקבות שינויים בלוח הזמנים, עלתה לבסוף מינלי אל הבמה ופתחה את הערב במילים "בונז'ור פריז", שכבשו את לב הקהל. רוי הלסטון, "נער הזהב" של ענף האופנה האמריקאי בשנות ה-70, הפך בזכותה מיד לכוכב בינלאומי ששמו יצא מחוץ לגבולות ניו יורק.
האנקדוטה הזו, כמו רבות אחרות המתארות את חייו ופועלו של מי שכונה לא אחת "ליאונרדו דה וינצ'י של האופנה האמריקאית", מרכיבות את הסרט התיעודי "הלסטון" שביים פרדריק צ'אנג, שברזומה שלו נמצאים סרטי אופנה נפלאים כמו "דיור ואני" ו"העין חייבת לנוע" על עורכת ווג הנודעת דיאנה ורילנד. הסרט יוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים מיום שבת הקרוב, ובהמשך יגיע להקרנות בסינמטק תל אביב. בספטמבר ישודר גם במסגרת שבוע דוקו-Fashion בערוץ yes דוקו וב-STINGTV. צ'אנג יתארח בפסטיבל בירושלים ויקיים מפגש עם הצופים בתום ההקרנות.
זהו ביקורו השני בישראל, לאחר שלפני חמש שנים הגיע לכאן כאורח הפסטיבל שנערך בזמן מבצע צוק איתן, ביקור שאותו הוא מתאר כ"סוריאליסטי בצל המלחמה". הפעם הוא מתכנן לבקר בירושלים ובתל אביב עם בן זוגו שיצטרף אליו.
את "הלסטון", סרטו השלישי כבמאי, כלל לא תכנן לעשות. הוא קיבל פנייה מהמפיק רולנד באלסטר, שהציע לו לבחון מחדש את סיפורו של המעצב שמת בשנת 1990 ממחלת האיידס בגיל 57. "יש בהלסטון הרבה יותר מסתם סיפורים על תדמית נער המסיבות שלו בסטודיו 54", אומר צ'אנג בראיון בלעדי ל-Xnet. "חקרתי את הצד העסקי של סיפורו, והבנתי שיותר משאני יכול לעשות סרט על אופנה או על שנות ה-70, יש לי הזדמנות להציג איך אדם יצירתי מנווט בפן העסקי של תעשיית האופנה".
"הלסטון" אינו עוד דיוקן היסטורי על מעצב אופנה ופועלו, כפי שתיעד צ'אנג בסרטו הקודם את ראף סימונס בימיו הראשונים בבית האופנה כריסטיאן דיור – אלא מסמך ביקורתי כלפי הלחץ המופעל על מעצבי אופנה הפועלים בתאגידים גדולים שרוכשים את שמם. הלסטון היה מהראשונים שאיבדו אחיזה במותג שלהם לתאגיד Esmark, שהשתלט על העסק בהדרגה. "אנשים יצירתיים הם הקורבנות של המערכת הקפיטליסטית, שהחלה עם תקופת הנשיא רייגן בשנות ה-80 ומגיעה כיום לשיאה עם ממשל טראמפ. אתה מבין שאנשים שמנהלים את חברות האופנה מדברים בשפה שונה ומגיעים עם קו מחשבה אחד, והוא איך לייצר כסף".
עלייתו ונפילתו של הלסטון מובאות בסרט כסיפור בלשי אחריו מתחקה עובדת בארכיב המותג, המשוחקת על ידי טאבי גבינזון, לשעבר ילדת הפלא של בלוגספירת האופנה. לדברי צ'אנג, הבחירה בסגנון אמנותי של פילם נואר מתכתבת עם חייו האניגמטיים של הלסטון ועם העבודה על הסרט עצמו.
"הלסטון חי בצורה מאוד לארג'ית, ולא חשש לעשות דברים בפעם הראשונה בתעשייה, כמו החיבור לחברת האופנה J.C Penney. זה אינו הסרט התיעודי הראשון שלי על אופנה, וכשאתה עושה את הדברים האלה פעם אחר פעם, זה מוות לנשמה. אמרתי לעצמי, בוא נעשה משהו גדול, חדש, כמו הלסטון. העבודה שלי כבמאי, לחקור ולבנות סיפור דרך חומרי ארכיון, דומה לדרך שבה הקלטות שהדמות של טאבי מוצאת (אחרי שאלה נמחקו על ידי אנשי תאגיד האופנה, א"י), מניעות את סיפור המסגרת של הסרט".
"סטודיו 54 היה הממלכה שלו"
רוי הלסטון נולד וגדל באיווה, ארצות הברית. הוא למד עיצוב כובעים בשיקגו ועם הגיעו לניו יורק בשנת 1958 כשהוא בן 26, החל לעבוד אצל המעצבת לילי דאשה ובהמשך עם המעצב הנודע צ'ארלס ג'יימס. היתה זו עבודתו בבית הכלבו ברגדורף גודמן שהפגישה אותו עם עורכת ווג דאז, דיאנה ורילנד, ועם מי שלימים תהפוך לגברת הראשונה של ארצות הברית, ז'קלין קנדי.
"סיפרתי להלסטון על כובע שחלמתי לילה אחד", אמרה ורילנד בעבר, "ולמחרת הוא יצר לי את הכובע במדויק. הוא ככל הנראה היה הכובען הגדול ביותר בעולם, שיצר קסם בידיו". האגדה מספרת כי בתקופה שעבד עם קנדי, היה בונה את הכובעים על ראשו, כיוון שלו ולה היה היקף ראש זהה. בשנת 1968, עשור לאחר שנחת בניו יורק, הוא פתח את הסטודיו שלו והפך במהרה לאחד המעצבים הפופולאריים בעיר, עם רשימת לקוחות נוצצת שכללה את ביאנקה ג'אגר, קתרין דנב, ראקל וולש וכמובן, לייזה מינלי.
את עבודתו באותן שנים ניתן לתאר כמעצב שהצליח ליצור אופנה מינימליסטית וזוהרת בו זמנית, על אף שמדובר לכאורה באוקסימורון. דוגמניות העל פט קליבלנד וקארן ביורנסון שמרואיינות בסרט, הציגו על גופן שמלות ערב מרהיבות מבדי סאטן ולורקס מבריקים שנוצרו בגזרות מתוחכמות ומורכבות. לדברי צ'אנג, זו גם הסיבה שעד היום, כמעט 30 שנה מאז מותו של הלסטון, המוזיאונים לא מעריכים את עבודתו בהשוואה למעצבים כמו סן לורן (שסרט מצוין על הקולקציה האחרונה בעיצובו יוצג בפסטיבל גם כן), שתמיד חיפש השראה באזורים אקזוטיים כמו אפריקה ואסיה.
"היה לי חשוב לפרק את הבגדים ולהראות לצופים כמה מוכשר הוא היה בהנדסת הבגד וכמה הגזרות המשוחררות שלו סייעו לשחרור הגוף הנשי", מסביר צ'אנג, "אני חושב שהרבה אנשים לא נתנו לו מספיק קרדיט. היום כשאתה מסתכל על השטיח האדום, אתה רואה כמה השפעה היתה לו ועודנה על האופנה המודרנית".
לדברי צ'אנג, וכפי שמשתקף בסרט שנפרש על פני שעתיים עמוסות בחומרי ארכיון וראיונות עם דמויות מפתח, הלסטון היה חלוץ גם בתחומים נוספים, כמו ליהוק דוגמניות שחורות ודוגמניות פלאס סייז וחיבורים עם יוצרים בעולם האמנות בניו יורק. בדרך לשם הוא ירק דם, וסבל לא פעם מדחייה בשל נטייתו המינית. הלסטון אומנם לא היה מחוץ לארון באותה תקופה, אבל מי שידע – ידע. הוא, מצדו, גם לא הסתיר את בן זוגו, ויקטור הוגו, מערכת יחסים שידעה עליות וירידות.
"למרות שהלסטון מעולם לא לקח חלק במאבק הפוליטי ההומוסקסואלי, אני חושב שהיותו הומו שיחקה תפקיד בעיצוב התדמית שלו", מוסיף צ'אנג, "יש בסרט אנקדוטה שמספרת האסיסטנטית שלו בברגדורף גודמן, שהוא קיבל דחייה מארוחת ערב רשמית וקראו לו Faggot (שם גנאי להומואים, א"י). זה עזר לי להבין מדוע הוא יצר לעצמו חבורה משלו, כדי שאחרים לא יחליטו אם הוא יישב בשולחן – אלא הוא יחליט, ולכן בהמשך גם הקים מותג הנושא את שמו. סטודיו 54 היה הקומבינציה של כל זה, הממלכה שלו, הדרך שלו למשוך בחוטים ולא להיות הקורבן של חוקים שיצרו אחרים".
יהיה מוגזם לומר שהלסטון היה המעצב הסלבריטאי הראשון בארצות הברית?
"ממש לא מוגזם, אך לאחר מותו המורשת שלו לא נשמרה. יתרה מזאת, היא נמחקה על ידי התאגיד שרכש אותו, אבל הלסטון הוא עדיין סמל לאופנה אמריקאית ואחד המעצבים הבולטים שפעלו בה".
המותג על שמו עדיין קיים, והיתה אפילו אפיזודה קצרה ששרה ג'סיקה פרקר נשכרה יחד עם הסטייליסטית רייצ'ל זו להפיח בו חיים. מדוע בחרת להימנע מלעסוק בזה בסרט?
"לא ממש רציתי לעסוק במה המותג עושה בימים אלה. אני יודע שיש להם מספר קווים, אבל לא היה לנו מגע עם החברה".
מה, לדעתך, הביא לבסוף לקריסת המותג: ההתנהלות הכלכלית מול הבעלים החדשים? ההתנהגות היהירה? ההתמכרות לסמים ואלכוהול? מחלת האיידס?
"אני חושב שזה היה שילוב של הכל. כולם חושבים שיש להם הסבר מה השתבש, אבל אני חושב שהסרט מציג את המורכבות שהביאה להתדרדרות. היה לו צד אפל כשהחלו הבעיות עם המשקיעים והיה קשה לעבוד איתו. הוא היה פרפקציוניסט ושתלטן – אני גם פרפקציוניסט ומבין אותו, למרות שאני לא צורח על אנשים. בשלב הזה, העבודה הופכת להיות חשובה כל כך, שהאנשים שמקיפים אותך הופכים לכלים בידיים שלך וזה מסוכן. ההתמכרות לקוקאין ואלכוהול היתה כמובן חלק מזה, ואולי הוא היה יציב יותר בלעדיה, אבל כשהחברה שלך תחת מתקפה, אתה במאבק. האמונה שסמים דווקא יעזרו לך בסיטואציה הזו, מתגלה לבסוף כההפך מהאמת. צריך לזכור שלאורך כל הזמן הזה הוא היה כוכב גדול, ואנחנו נוטים לשכוח את זה. כמו שקורה עם הרבה סלבריטאים אחרים, הוא איבד מגע עם המציאות והפך למבודד".
ואיך הפך נדיר שושני מטרנסית במעגל הזנות למעצב אופנה?
