"האמת שמעולם לא חשבתי להיות דוגמנית", מספרת ריי שגב, "אבל אולי זה היה חלום שהודחק מרוב שהוא היה לא הגיוני בתפיסה שלי אז. במשך שנים רקדתי בלט וחלמתי להיות רקדנית מפורסמת. רוב הילדות שלי הייתי מלאה, בעלת מבנה גוף רחב, וגבוהה, ומאז שאני זוכרת את עצמי פשוט שנאתי את איך שאני נראית וקינאתי בחברות הרזות שלי. זו גם הייתה הסיבה שעזבתי את הבלט אחרי הרבה שנים. פשוט הרגשתי שאין לזה עתיד מבחינתי, כי בסופו של דבר מי ירצה לראות בלרינה שמנה? הרגשתי לא שייכת ולא ראויה".
לפני עשר שנים נתקלה שגב בראיון כתבה עם דוגמנית פלאס סייז בשם ליזי מילר במגזין 'גלאמור' האמריקאי. "היא סיפרה על החיים המדהימים שיש לה, על הקריירה שלה בדוגמנות, בן הזוג האוהב, הספורט, התזונה הבריאה שלה, ובעיקר על כמה זה מדהים להיות שונה. ואני מזכירה שמדובר בשנת 2009, הרבה לפני עידן נטע ברזילי ואשלי גרהאם, שמלמדות את כולם לאהוב נשים מלאות. זו הייתה תקופה שבה 'שמן' הייתה מילה נרדפת ל'לא בריא' ובטח לא יפה. ואני זוכרת שזה הִכה בי כמו מכת ברק! באותו רגע נפל לי האסימון, שהייעוד שלי הוא להפיץ את המסר הזה לעולם ולתת דוגמה לנשים, כי אם אני הייתי נחשפת לשיח כזה בתור נערה, זה היה משנה לי את כל הילדות. וזה מה שחלמתי לעשות לילדות ולנערות מלאות שמרגישות שונות ודחויות".
רצית שיכירו בך כדוגמנית?
"כן, מאוד. הייתי בין הראשונות שקיבלו קמפיין למידות גדולות ורציתי שיתייחסו אליי כמו כולן. זה זה שיקף לי את התפיסה שהייתה לתעשיית האופנה אז, אבל זו גם הייתה עובדה נכונה שחזתה את העתיד, לדעתי. לקחו אותי כי הייתי בלוגרית, כי הבאתי ערך מוסף, כי אהבו את עולם התוכן שלי, ולא כי הייתי קולב לבגדים. היום אני מאוד מתחברת לגישה הזו. תראו את דוגמניות־העל של היום. הן נשות עסקים, הן יוצרות, הן פרסונות. וזה גם מה שהמותגים מחפשים".
איך נולד הרעיון להקים סוכנות דוגמניות למידות גדולות?
"במשך שנים עבדתי לבד וניהלתי את עצמי, וזה היה אתגר רציני. פתאום הבנתי כמה חשוב לי להטביע חותם וליצור שינוי דווקא בבית שלי. זה גרם לי להבין שאני חלק משינוי תרבותי סופר־חשוב וכמה התפקיד שלי הוא גדול דווקא כאן. יותר מהכל הבנתי שהייצוג הוא מאוד חשוב, במיוחד בתחום נישתי. בארץ הביצה היא מאוד קטנה, וכל עבודה שאת משיגה בדוגמנות, באה בדרך כלל על חשבון מישהי אחרת, וזה היה נראה לי טיפשי לא להתאגד. הצורך הזה גרם לנו ללדת בעצם את הדבר שנקרא JUICY – שהיא הסוכנות הראשונה בארץ למידות גדולות".
בעולם הדוגמנות המסורתי זה די ברור מהם הקריטריונים לדוגמנית. איך זה עובד בעולם הפלאס סייז? יש התנהלות רגישה יותר? הרי אחרי הכל, לא כל אישה יכולה להיות דוגמנית.
"אני מקבלת כל יום עשרות פניות מבנות שרוצות לדגמן, וכן, יש כאן עניין של רגישות, בגלל שאני עוסקת בנשים שרגילות להרגיש דחויות. אבל בסופו של דבר זה עסק לכל דבר, ולא כל אחת יכולה לדגמן. אין כאן קריטריונים ברורים של גובה או משקל, אבל אני לא מקבלת בנות מתחת למידה 38. בתחילה זה היה מידה 40, אבל הבנו שיש המון דרישה לנשים במידה 38 שנופלות בין הכיסאות ואין להן ייצוג בסוכנויות 'רגילות'.
"מבחינת גיל, כל הדוגמניות שלנו הן מעל גיל 18, כי עקרונית אני מאמינה שנערה מתחת לגיל הזה לא מספיק בשלה כדי להתמודד עם האתגרים בתעשייה הזו. חוץ מזה, אני חושבת שבאופן כללי, הקריטריונים היום לעבודה בדוגמנות, כל דוגמנות, הם לייצר ערך מוסף, להיות פרסונה. הרי כל לקוח שמחפש דוגמנית, הדבר הראשון שהוא עושה זה לבדוק כמה עוקבים יש לה ברשתות החברתיות. זה אולי נשמע עצוב, אבל זו המציאות שלנו".
את צריכה להיות דמות עגולה
בתור נערה ששמעה הרבה "לא", קשה לך להיות זו שאומרת "לא" לנשים?
"בטח. תמיד קשה לשמוע 'לא'. אבל היום אני מבינה את השיקולים שעומדים מאחורי ה'לא' הזה. הבנתי שיש שיקולים כלכליים, שיקולים פרסומיים ועוד מיליון דברים שממש לא קשורים באופן אישי לאותה אישה מקסימה שיושבת מולי. זה ממש תהליך טיפולי עבורי, כי פתאום זה שם אותי בצד השני של המתרס ומאוד מפייס אותי כלפי כל אלה שאמרו לי 'לא' בעבר. אני מבינה שכל קמפיין מורכב מכל כך הרבה גורמים שלא קשורים לאיך שנראיתי או למי שאני, ואם לא קיבלו אותי - זה לא בגלל שאני לא מספיק טובה. פשוט לא התאמתי לאותו פרויקט וזה בסדר גמור".
עושה רושם שזה הפך להיות מאוד טרנדי להוסיף דוגמניות במידות גדולות לתצוגות אופנה ולקולקציות. את לא חושבת שזה נהיה גימיק?
"בכלל לא. אני חושבת שיש כאן מסר חשוב להעביר, ואם הדרך להעביר אותו משרתת גם את חברות האופנה וגם את המסר עצמו - זה מבורך. אני לא טיפשה, אני מבינה שגם נייקי, שנקטו צעד אדיר לאחרונה והעמידו בובת ראווה במידה גדולה, לבושה בגדי ספורט, לא עשו את זה בלב רחמן למען האידיאולוגיה. אבל זה יצר שיח וזה נתן לגיטימציה כל כך חשובה לנשים מלאות להיתפס כספורטיביות, אז מה זה משנה אם זה העלה לנייקי את אחוזי המכירות?"
מה היית מייעצת היום לנערה שרוצה להיות דוגמנית למידות גדולות?
"ליצור תוכן ולהיות חזקה ברשת החברתית. אלו שיש להן הכי הרבה עוקבים הן אלה שעובדות. ובשביל ליצור באזז ברשת חברתית, את צריכה להיות מעניינת, להעביר מסר, להיות דמות עגולה. אני חושבת שזו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לנשים שרוצות לדגמן. אנחנו חיות בעידן שנתונים פיזיים טובים לא מספיקים. יש חשיבות לייחודיות, וזה מהמם בעיניי. זה אמנם קשה הרבה יותר, וזה מחייב אישה להיות מולטי־טאסק ומולטי־טאלנט, אבל זה נותן המון תקווה לילדות ולנערות לדעת שהן לא חייבות להיות רזות, גבוהות, או בנות 16 כדי לעשות מה שהן אוהבות".
"העיסוק בדיאטה היה כל עולמי. ניסיתי להקיא ולא הצלחתי, אז הייתי מרעיבה את עצמי, או מתחילה דיאטת מיצים, או מרקים"
"שנאתי את הגוף שלי"
סבלת מהפרעות אכילה?
"אמנם לא ברמה מסכנת חיים, אבל העיסוק בדיאטה היה כל עולמי. ניסיתי להקיא ולא הצלחתי, אז הייתי מרעיבה את עצמי, או מתחילה דיאטת מיצים, או מרקים. אני ממש זוכרת את עצמי כילדה אובססיבית למשקל ולרצון לרזות. פשוט שנאתי את הגוף שלי, שנאתי את הצורה שלי וחלמתי להידמות לחברות הרזות שסביבי".
" גדלתי עם אמא מדהימה ואוהבת, שעשתה את הכי טוב שהיא ידעה. כדי לא לראות אותי סובלת, היא תמיד ניסתה לעזור לי לרדת במשקל. היא הייתה חותכת לי ירקות כל בוקר ומציירת לי פרצופים על תפוזים כדי שאוכל בריא. היא האמינה שזו הדרך שלה, כאמא, לעזור לי בזה שאני אהיה כמו כולן. לצערי, זה יצר אצלי המון תסכול ואכזבה עצמית כשלא הצלחתי לרזות, אז יצא שחייתי בדיאטה תמידית".
מה היית אומרת היום לריי בת ה־13?
"שהיא מיוחדת ומדהימה ושלאנשים קשה לפעמים לקבל את השונה, אבל זה שהיא מיוחדת זה כל היופי. הייתי אומרת לה שזה גיל מגעיל, ושאם היא תצליח לשרוד את השנים האלה, היא תוכל להתגבר על הכל, כי בסופו של דבר האנשים הכי מוצלחים הם אלה שהיו ילדים שונים".
את מתקשה לקנות בגדים היום?
"אני לוקחת את עניין השופינג כמשחק הרפתקאות. אני מלקטת פריטי אופנה מבוטיקים אהובים, מאוד אוהבת מעצבים ישראלים, פריטי יד שנייה ואפילו דברים מהארון של חברות. אני, באופן אישי, לא רואה בזה אף פעם קושי, אלא תחביב. בעיניי, כל אישה שאוהבת להתלבש ורוצה להטביע חותם אופנתי, צריכה להזיע בשביל זה ללא קשר למשקל. היא צריכה ללקט, להתאים ולהתאמץ כדי להרכיב לוק מעניין, וגם אני. לגבי המידות, אמרה לי פעם מארינה מקסימיליאן משפט: 'מה שלא עולה עלייך - לא שלך', וזה משהו שמלווה אותי תמיד כשאני קונה בגדים. אני לא מנסה להידחס לכלום ולא נלחמת בדגם שלא מתאים לי. בעיניי זו גישה בריאה לכל אישה, שמנה או רזה".
מה מכעיס אותך?
"שאומרים לי: 'רזית!'. יש איזו תפיסה שגויה כזו שזו המחמאה הכי טובה שאפשר לתת לאישה, וזה מרתיח אותי. זה שאני נראית טוב, שהעור שלי קורן, שהתלבשתי יפה, לא אומר שירדתי במשקל. הייתי מצפה שיחליפו כבר את המחמאה הזו ויסתכלו על המכלול, ויפסיקו להתרכז בעניין המשקל כל הזמן. לפעמים אישה נראית טוב כי היא פשוט מרגישה טוב. זה לא אומר שהיא ירדה במשקל!".
מה היית רוצה לשנות?
"את המיתוס המגוחך שלפיו דוגמניות מלאות מעודדות השמנה לא בריאה. בכלל, קיימת איזו תפיסה כזו שכל מי ששמן הוא לא בריא, וזה מאוד לא נכון. יש המון נשים מלאות שהן פעילות ובכושר שיא ואוכלות באופן מאוזן, ומבנה הגוף שלהן הוא גדול, וזה בסדר גמור. אני לא מעודדת השמנה לא בריאה, אבל חייב גם להפריד בין בריאות לבין הצורך של נשים להתלבש. זה שאישה היא שמנה לא קשור בכלל לבריאות ולצורך שלה להתלבש. יש פה צורך שצריך לענות עליו. נקודה. וזה כשלעצמו מצדיק תעשיית אופנה ודוגמנות במידות גדולות".
למה מגזין "בלייזר" הרגיז אותה, מה היא מצפה ממעצבי אופנה ומה החלום של שגב? הכתבה המלאה במגזין גו סטייל
דוגמניות: דפנה שילון, שי זנקו, ירדן דיכטר, ג'ודי וסרמן /// איפור: רוזה שוורצמן, אסף מלמד /// שיער: עדן ירושלמי /// בגדים: רונן חן, Retema, זוהרה, H&M, קרן שביט, קסטרו, גוטקס,Aerie, טורקיז, נורת'רן סטאר // הלבשה תחתונה: ג'ק קובה, תכשיטים ואקססוריז: זארה, Call It Spring, סטרדיווריוס, אלדו, זארה, קרן שביט /// נעליים: אלדו, Aerie
