ההשראה לתערוכה ''חיות ליל קיץ'', שנפתחת בימים אלה על המדשאה רחבת-הידיים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, הגיעה מרצועת עזה. בחאן יונס ובשוק הקדרים בעזה, עבד בצעירותו אהרל'ה בן אריה, כשולייתם של בעלי מלאכה. "הם היו מאסטרים", הוא נזכר.
"בתור בחור צעיר שחיפש את דרכו בעולם האמנות", מספר בן אריה, שהפך מאז לפסל, "תחושת הבטן שהובילה אותי היא שתוכן וצורה חייבים לעבוד ביחד, ושהאמנות שלי צריכה להיות בהקשר תרבותי מקומי. מה הכי קרוב אלי בתור יהודי שחי בישראל וחולם להיות חלק מהנוף המקומי? כך התגלגלתי לפתחן של סדנאות של בעלי מלאכה מסורתיים ברצועת עזה: קדרים וחרשי עץ שעשו את המחרשות ואת הכלים, שהיהודים אהבו לקנות ולשים בסלון".
"שלא תבין לא נכון, אני לא מציע לחזור למחרשת העץ, אבל אני כן מציע להתחבר לערכים המקופלים בה: ערכי אקולוגיה, היחס בין האדם לסביבה, בין האדם לעצמו, לחומרים ולתהליכי ייצור. זו תקופה מכוננת בחיי, ובה בניתי את שלושת הדגמים שהיוו השראה לכמה מהמתקנים המרכזיים בתערוכה".
הפסלים הסביבתיים של בן אריה (64), חבר מושב צפרירים שבעמק האלה, פזורים ברחבי הארץ - ''הלוויתנים'' בחוף אשקלון, ''העכביש'' בחולון, ''גן הדינוזאורים'' בקרית אתא - ועשויים בדרך כלל מבולי עץ וממתכת. לפני כארבעה חודשים שלח למוזיאון הצעה ליצירת סדרה של פסלים סביבתיים, אבל כאשר ביקרו אותו בסטודיו מנהל המוזיאון עמי כץ והאוצרת דבי הרשמן, הם נדלקו על משהו אחר.
"בסטודיו שלי מתגלגלים המון דגמים קטנים של רעיונות, חלקם ישנים ומאובקים'', הוא מספר. "הם התחילו לפשפש ולאסוף דגמים שהם אוהבים, ודיגדגו לי חלום ישן. זו סדרת פסלים של חיות שתכננתי לפני עשרות שנים, וחלמתי שיום אחד אעשה מהם פארק. תוך רגע שכחתי ממה שהצעתי להם וזרמתי איתם".
בתוך שלושה חודשים קמה לה תערוכה. פסלים עצומים, דמויי חיות, חלקם מתנשאים לגובה של שישה מטרים, ומזמינים את הילדים לטפס עליהם ולרדת, להפעיל אותם באמצעות מנואלות, להאזין לקולותיהם הרועמים והצועקים, ולהתרוצץ ביניהם בהנאה. אם יביטו בספרון המאויר של עינת צרפתי, שנלווה לתערוכה (הסברים בהמשך), האפקט רק יתעצם. "חשבנו איך להפוך את התערוכה לבילוי ארוך, שלא רק יסתובבו בין הפסלים ויילכו", מסביר היוצר.
המוזיאון, שהתגלה כקל-רגליים וזוכה למחמאות מהפסל, כבר רכש את סדרת הפסלים, רק טרם החליט מה ייעשה בהם אחרי החופש הגדול, כאשר תינעל התערוכה. בן אריה מפנטז שהיא תוצג בביאנלה בוונציה: "זה יכול להיות ביתן ישראלי בולט ואוונגרדי; מצד אחד עבודה מוקפדת ומצד שני לשבור במקצת את הרצינות של הביאנלה''.
מתקני המשחקים הישראליים? סינתטיים
הוא אב לשלושה וסב לשלושה. מה הוא חושב על גני המשחק הציבוריים הקונבנציונליים מהפלסטיק באותם צבעים? "זה העולם היום: סינתטי", הוא משיב. "הכל עשוי בצורה כזאת שלעיריות לא יהיו בעיות תכנוניות, ביצועיות ובטיחותיות, ולא חשוב אם המתקן עובד או לא עובד. אני מבין את זה, וכל גן שבניתי בשנות עבודתי עמד בכל התקנים הבטיחותיים וההנדסיים, אבל אני בוחר גם לאתגר את עצמי, את הילדים, ולסמוך על הקהל".
לדעתו, ''הגינות הגנריות מתחנפות לקהל. אני אומר שהקהל יכול להיות מבסוט גם בלי להתחנף אליו. אפשר גם לאתגר אותו עם צורות מופשטות, חומרים טבעיים, עם דברים שלא מעובדים עד הסוף, אולי גם קצת להפחיד אותו: זה חלק מהחוויה''.
כפי שאפשר להבין, בגן הפסלים שלו כולם מוזמנים לגעת, להשתמש וגם לפחד: אם זו צווחת הטווס העצום, הירידה התלולה (בעיניים של ילד בן שלוש) מאחד הפסלים האחרים, או עצם הנוכחות הגולמנית של מונומנטים כה גדולים במדשאה, לא דומים לשום דבר שילד ישראלי רואה ביום-יום, בשפה עיצובית מגובשת ופשוטה, במובן הטוב של המלה. "המשחקיות מנטרלת את הרצינות, למרות שזה עשוי בצורה מאוד רצינית", מבהיר היוצר. "אני עובד מאוד ברצינות, אבל מסרב להעניק 'אובר' משמעות או 'אובר' פומפוזיות''.
יש משהו נוסטלגי בגן שיצרת. קצת כמו לשחק בקוביות עץ – רק בגדול.
"אני לא בן אדם נוסטלגי, אבל מתגעגע לעשייה מאתגרת, שמציעה לאנשים חוויות טבעיות יותר, שמדברות לגובה העיניים. אני לא אוהב אמנות מתנשאת. זה אתגר גדול, לדבר אל אנשים בלי להתנשא ובלי להתחנף".
לפני הפתיחה הרשמית הזמין המוזיאון קהל לערב של התנסות. זה היה בערב שבו נסתמה המדינה ממחאות הקהילה האתיופית, וההורים כבר הסתכלו בשעונים כדי להספיק להגיע בזמן לארוחת הערב ולמיטה, אך ניכר היה שהילדים לא מוכנים ללכת ורק רוצים להמשיך ולהתרוצץ סביב היצורים הגדולים, ולוודא שלא החמיצו אף אחד. בעקבות אותו ערב, גם הוחלט לשנות מיקומים של כמה פסלים, ולשפר פה ושם את התערוכה.
הביקור אינו שלם בלי ספרון שאיירה וכתבה עינת צרפתי. את הספרון מקבלים המבקרים בכניסה. לדמות הראשית קוראים אביגיל, כשם נכדתו של בן אריה, והסיפור החידתי נותן לפסלים חיים - בהקשר חללי אסטרונומי, עם קשרים שנרקמים בין החיות הדמיוניות על רקע השמש, הירח והכוכבים - ומוליך ביניהם את הקהל. בן אריה מאמין שהשילוב בין הסיפור, האיורים והפסלים יוצר את הקסם בתערוכה: "הפסל לא עומד ואומר 'אני אנדרטה'. להיפך, יש משחקיות ויש הרבה הומור. אין פה הצהרה, אלא כיף טהור".
- איפה: מוז"א, רחוב חיים לבנון 2, רמת אביב
- מתי: 18:30-21:30 (למעט ימי שישי וט' באב)
- נעילה: 31 באוגוסט
- אוצר: יובל סער
