הגמר של בצלאל: איך נראתה תערוכת המחלקה לצורפות ואופנה

המחלקה הירושלמית בחרה השנה לוותר על תצוגת אופנה ולהציג את הפריטים דוממים בחלל כחלק מחזון על הכוונות לעתיד. מבין 42 הבוגרים, איזה הרשימו אותנו במיוחד?

איתי יעקב

|

17.07.19 | 14:20

קולקציה צבעונית בשילוב טכניקות מסורתיות. הזאר מוסטפא גבארין   (צילום: איתי יעקב)
קולקציה צבעונית בשילוב טכניקות מסורתיות. הזאר מוסטפא גבארין (צילום: איתי יעקב)
"תושבי ירושלים מרגישים אובדן בזהותם, ושאיבדו את הזכות לחיות בירושלים כילידי העיר המקוריים". שהד אזחימאן  (צילום: איתי יעקב)
"תושבי ירושלים מרגישים אובדן בזהותם, ושאיבדו את הזכות לחיות בירושלים כילידי העיר המקוריים". שהד אזחימאן (צילום: איתי יעקב)
בחינה של הפרעות אכילה בעידן של שיח ער על מודל היופי. אלי קראגץ'   (צילום: איתי יעקב)
בחינה של הפרעות אכילה בעידן של שיח ער על מודל היופי. אלי קראגץ' (צילום: איתי יעקב)

42 בוגרים סיימו אמש (שלישי) את לימודיהם במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. בניגוד לשנים קודמות, הפעם בחרה ראשת המחלקה שלי סתת-קומבור לחדול מקיום תצוגות אופנה – גם אם אלו התקיימו בעבר במתכונת אמנותית, לעיתים כמיצגי לבוש – ולהציג את עבודות הבוגרים במסגרת תערוכה, בדומה לשאר המחלקות במוסד הירושלמי.

 

"אני לא בטוחה שבגדים נועדו לתצוגה ולכן יש כאן תערוכה אחרת", היא משחררת הצהרה שיכולה להעיד על כוונות המחלקה שמתנדנדת על קו התפר בין לבוש, אמנות ואופנה. "זו דרך הבעה אחרת שמתכתבת עם התוהו ובוהו בעולם. רצינו גם לצאת מאיזה שעמום מוכר ומאוד רציתי גם לחזור הביתה; לצאת מפומפוזיות וגביית מחירי כרטיסי כניסה (היא עוקצת את המחלקה משנקר, שמחיר הכניסה לתצוגה שלה עמד השנה על 225 שקל לכרטיס, א"י). בצלאל זה הבית. עם הפאנלים, אולי הלא נקיים לגמרי, אבל עם האמת. אנחנו כנים, חשופים, משתפים".

 

סיפור אישי שיצר אופנה עכשווית. הפרויקט "צווארון כחול" של דניאל כהן (צילום: איתי יעקב)
    סיפור אישי שיצר אופנה עכשווית. הפרויקט "צווארון כחול" של דניאל כהן(צילום: איתי יעקב)

     

    לא בכדי, בשיחות עם כל בוגרי המחלקה ניכר דגש השנה על סיפור אישי מהסוג שהתקשורת צפויה לעוט עליו: אורית אלון חקרה התמודדות אישית עם אבל על מות אב, אלי קראגץ' בחנה הפרעות אכילה בעידן של שיח ער על מודל היופי, יעל פרנקל יצרה תכשיטים היברידיים על חוויות מיסטיות וסיוטי לילה, נטע בן בשט יצרה אובייקטים שיסייעו ללקות הראייה של אמהּ. זאת לצד נושאים אינטגרליים המעסיקים סטודנטים במחלקות לעיצוב בשנים האחרונות כמו קיימות, אדם מול טכנולוגיה, היברידיות בעידן משובש וקראפט מקומי.

     

    לסתת-קומבור יש תוכנית לימודים עתידית שמבקשת למזג טכניקות ומתודות לימוד בין מחלקות הצורפות והאופנה כבר החל משנה א' (הבוגרים שסיימו השנה נפגשו עם ראשת המחלקה הנכנסת רק בשנה ג' ללימודיהם) – החלטה אמיצה שצפויה לבדל את בצלאל עוד יותר מויצו החיפאית ושנקר הרמת גנית. "אנחנו בעידן של שפע, אבל גם בתקופת שפל בעייתית בתעשיית האופנה", היא אומרת, "ולכן החיבור ביניהם יביא את הדבר הבא. אם סטודנט יעצב קולקציית לבוש עם מתכות זו מבחינתי הצלחה".

     

    בדי פשתן רקומים המהדהדים את ההיסטוריה המשפחתית של המעצבת. "דרכון" של שהד אזחימאן  (צילום: הילה מרסל)
      בדי פשתן רקומים המהדהדים את ההיסטוריה המשפחתית של המעצבת. "דרכון" של שהד אזחימאן (צילום: הילה מרסל)

       

      עם זאת, קודם עליה לדאוג לרמות גימור גבוהות בפרויקטים: מתפירה בסיסית ועד גיהוץ אלמנטרי. בין הפרויקטים המסקרנים שבלטו בתערוכה אפשר למנות בודדים שהציעו מערכות לבוש בעלות קונספט הדוק שתאם בין החזון העיצובי לבין התוצאה בפועל, היתר הלכו לאיבוד בתרגום בין חוויה אישית לפרויקט עיצובי.

       

      דניאל כהן עם הפרויקט הנהדר "צווארון כחול", יצרה בגדי עבודה בהשראת אביהּ דוד, פועל בניין, ששב בכל יום לביתו עייף ושפוף. היא עיצבה בגדים שנראים כאילו זלגו על הגוף ועוצבו לאדם אשר כל מבוקשו הוא לקרוס על הספה בסוף יום עבודה. לדוגמה, מקטורן אפור עם פסי סיכה אדומים שנלבש לצד מכנסי ג'ינס רפויים, או סריג בצבע קאמל עם פסים וכניסת ראש כפולה. עיצוביה של כהן אומנם מתארים חוויה אישית, אך הם מתייחסים גם לאופנת גברים עכשווית של מותגים כמו בלנסיאגה, Y/PROJECT ובוגר המחלקה הד מיינר.

       

      "צווארון כחול" של דניאל כהן (צילום: הילה מרסל)
        "צווארון כחול" של דניאל כהן(צילום: הילה מרסל)
         

         

        שאלות של זהות אישית ולאומית עלו בעבודותיהן של שלוש סטודנטיות מהמגזר הערבי, מה שמסמן את המחלקה מהר הצופים המשקיפה על חומת ההפרדה הפוצעת את הנוף, כאחת הרבגוניות בישראל. הזאר מוסטפא גבארין מאום אל פחם יצרה קולקציית גברים צבעונית שנסגרה בטכניקות מסורתיות על ידה ועל ידי אמהּ, כפעולה מחברת בין נשים. לדבריה, זהו פרויקט פמיניסטי המבקש לתרגם את ציפיותיה של החברה ממנה כאישה ואת התנגדותה למוסכמות החברתיות.

         

        התנגדות למוסכמות החברתיות. הזאר מוסטפא גבארין  (צילום: הילה מרסל)
          התנגדות למוסכמות החברתיות. הזאר מוסטפא גבארין (צילום: הילה מרסל)

           

          שני פרויקטים נוספים בצבעוניות של גווני אדמה עם סמלים דתיים ולאומיים הם "דרכון" של שהד אזחימאן מירושלים, ו"בין הפטיש לסדן" של אנטונלה

          אנטון מהצפון. "תושבי ירושלים מרגישים אובדן בזהותם, ושאיבדו את הזכות לחיות בירושלים כילידי העיר המקוריים. הפחד שלהם מאיבוד השרידים האחרונים גרם להם לחוסר מודעות לארכיון שברשותם, המוכיח שיש לאותם תושבים זהות מושרשת וברורה", מסבירה אזחמיאן על עבודתה, המורכבת מבדי פשתן רקומים המהדהדים את ההיסטוריה המשפחתית שלה, כבת לשושלת המפעילה מפעל קפה משנת 1921 בעיר העתיקה בירושלים.

           

          גם אנטון, ערבייה נוצרייה, עוסקת בשאלת השייכות למקום. "נולדתי כאן, כך גם בני משפחתי, ואף על פי כן אינני חשה שייכת אל המקום", היא מסבירה, "הקולקציה שלי מבטאת את החוויה האמביוולנטית בין הידיעה שכאן ביתי, אדמתי ומקומי, לבין רגשותיי".

           

          תכשיטים בהשראת כרטיסי גירוד. "מהדורת הזהב" של שירה ינון (צילום: מולי גולדברג)
            תכשיטים בהשראת כרטיסי גירוד. "מהדורת הזהב" של שירה ינון(צילום: מולי גולדברג)

             

            על אף המיזוג שעליו מדברת סתת-קומבור, גם אם הוא כרגע יותר חזון עבור הסטודנטים בשנים א' ו-ב', ישנה הפרדה, גם אם לא כתובה, בין מחלקות האופנה לצורפות. מבין העבודות המעניינות בזו האחרונה, בלטה במקוריותה העבודה "מהדורת הזהב" של שירה ינון, שיצרה סדרת תכשיטים בהשראת כרטיסי גירוד, כשכל אחד יכול לגרד את ציפוי הכסף ולגלות אם זכה במטבע ארד או זהב. לעונד התכשיט מוענקת סיכת נייר ובמרכזה מטבע מתכת מצופה כסף הניתן לגירוד, ועל הסיכות מודפסים דימויים של אבני קריסטל המייצגות משמעויות רוחניות בנושאי בחירה, הימור ומזל ומשמשות כמעין קמע.

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד