יפתח לובש ורוד, אז מה? הורים שמגדלים ילדים עם מודעות מגדרית

ורוד וכחול, בובה ומשאית. יותר הורים מנסים לגדל את ילדיהם עם מודעות מגדרית, כך שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם. האם החברה כבר בשלה לזה? נראה שעדיין לא

משטר הצבעים לבנים ולבנות מתקיים גם במרכז תל אביב (צילום: Shutterstock)
משטר הצבעים לבנים ולבנות מתקיים גם במרכז תל אביב (צילום: Shutterstock)

בחורף האחרון ישבה שירלי בן דוד, עורכת לשונית, בקניון בראשון־לציון עם שני ילדיה: אוריה (חמש) וניצן (שנתיים וחצי). הילדים הסתובבו יחפים כפי שהם אוהבים. אוריה לבש סוודר ורוד וניצן לבש חולצה גדולה של אחיו הגדול. “לפתע ניגשו אליי שתי אמהות, ושאלו בזהירות אם אני צריכה עזרה בתרומת בגדים, כי יש להן הרבה להעביר", היא נזכרת. "הן ראו את הילדים היחפים, את הילד הקטן עם חולצה גדולה, והעובדה שהגדול לבש סוודר ורוד רק חיזקה אצלן את ההנחה שאין לנו כסף, ובלית ברירה נתתי לילד ללבוש בגד בצבע הזה. הסברתי להן שהילדים בוחרים את הצבעים בעצמם, ואנחנו לא רוצים להסליל אותם לפי התכתיבים של החברה. לא ידעתי אם להתרגש שהן רצו לעזור או להתרגז כי חשבו שוורוד אצל בן יכול להעיד רק על מצב כלכלי קשה".

 

הדעה הרווחת שוורוד הוא צבע של בנות וכחול הוא צבע של בנים, שטרקטור הוא צעצוע של בנים ובובה היא צעצוע של בנות, עדיין שולטת בתרבות שלנו, אך מתחילה להיסדק בקרב הורים לא מעטים. בשתי קבוצות פייסבוק בארץ אפשר למצוא הורים שנוהגים אחרת במתכוון ושמעלים פוסטים גם על פרסומות, מוצרים, תוכניות בבתי ספר ועוד ביטויים לאקסיומות מקובלות לגבי מה מתאים לבנים ומה לבנות.

 

באחד הפוסטים האחרונים בקבוצה "הורים במודעוּת מגדרית" סיפרה אחת המשתתפות על בעיה מילולית בחוברת חשבון של בנה, שעסקה במחול. התמונה שמלווה את השאלה מציגה רקדניות בלבד, ומנציחה את הסטיגמה שמחול הוא לא לבנים. בקבוצה "כל הצבעים לכל המינים" כתבה אחת האמהות בתסכול: “יומולדת שנתיים לבת שלי. אבא שלי קנה לה עגלה ורודה לבובה, לאחיין שלי משאית משחק".

 

כמו הורים נוספים בקבוצות מסוג זו, בני הזוג שירלי ועמית בן דוד מקפידים לפתוח בפני ילדיהם את כל האפשרויות. הסביבה מגיבה בתמיהה. “אחת הסייעות בגן של אוריה שאלה אותי אם אני לא מפחדת שהצבע הוורוד יפתח אצלו נטייה מינית מסוימת", מספרת בן דוד.

 

שירלי בן דוד עם משפחתה.  "סייעת שאלה אותי אם אני לא מפחדת שהצבע הוורוד יפתח אצל הבן שלי נטייה מינית מסוימת" (צילום: אבי מועלם)
    שירלי בן דוד עם משפחתה. "סייעת שאלה אותי אם אני לא מפחדת שהצבע הוורוד יפתח אצל הבן שלי נטייה מינית מסוימת"(צילום: אבי מועלם)

     

    בנים לוחמים, בנות מחוללות

    החשש הזה קיים כנראה בכל מקום. מירי ברנשטיין, עורכת דין, זוכרת את התגובה של אחות טיפת חלב במרכז תל־אביב, כשהביאה לשם את בנה - היום בן 14 - באוברול ורוד. "הלבשתי לו בגדים של אחותו הגדולה”, היא מספרת. "ראיתי שהאחות עוצרת את עצמה מלהגיד משהו. בסוף הביקור היא כבר לא יכלה להתאפק יותר ואמרה לי: 'אני עובדת כאן כבר 20 שנה ומעולם לא ראיתי בן לבוש בוורוד'. הבנתי שמשטר הצבעים לבנים ולבנות מתקיים גם במרכז תל־אביב". ולא רק לאחות בטיפת חלב הפריע הוורוד. גם לקרובי משפחה זה צרם, והיו כאלה שהעירו הערות חוזרות בעניין הלבוש.

    מירי ברנשטיין: "דווקא לבנות קל יותר. בת שתשחק כדורגל תזכה לפחות ביקורת מאשר בן שרוקד. אבל עם ההתבגרות זה הופך בעייתי לכולם"

     

    ברנשטיין ניסתה לגדל את ילדיה במודעות מגדרית לאחר שסיימה תואר שני בלימודי מגדר. הילדים קיבלו משחקים מכל הסוגים, ולא הופנו לחוגים או פעילויות לפי המין, אלא לפי ההעדפות שלהם. "כשהבן הצעיר שלי היה בגן כבר הייתה לי אג'נדה מסודרת ותקשורת טובה עם הגננת בנושא", היא מספרת. "היא הייתה פמיניסטית לא פחות ממני, כך שהייתה קשובה להערות שלי". "בחנוכה, למשל, הפריע לי שהבנים רקדו בתפקיד לוחמים והבנות רקדו מאחור עם כדים על הראש. גם צורת הריקוד הייתה שונה. דיברתי איתה על זה, ובחגים הבאים הילדים קיבלו אפשרות לבחור באיזה תפקיד ירקדו. הרגשתי שהצלחתי לחולל שינוי קטן".

     

    הילדים הפנימו את המסרים האלה?

    "כן. הם מקבלים בכל הזדמנות הרצאות על שוויון ואפליה. זה חלק ממני. הבן הגדול שלי אמר לי פעם: 'בגללך איבדתי את זכות הבחירה. אני כבר לא יכול לבחור להיות שוביניסט'. בגלל שיש לי שני בנים, הייתי צריכה להיזהר מלהפוך את זכויות הנשים לדגל של המלחמות שלי, והסברתי לבנים שמטרת הפמיניזם היא לשחרר גם את הבנים. אני גאה לומר שהם מיישמים זאת. הבן הצעיר שלי משתתף בחוג ריקוד, והוא הבן היחיד בקבוצה. זה לא פשוט לו בכלל”.

     

    אילו תגובות הוא מקבל?

    "החברות שלו בגן עשו לו את המוות, רצו שיעזוב כי הוא משך הרבה תשומת לב. הייתי מגיעה לקחת אותו ורואה שכולן יושבות בצד אחד והוא בצד השני. אבל הוא לא נשבר, כי הוא אוהב מאוד לרקוד. היום הוא בכיתה ד' והוא למד להיזהר לא לדבר על זה יותר מדי. אם שואלים אותו הוא עונה שהוא בחוג היפ־הופ. הוא כנראה הבין שזה קל יותר לעיכול. הרבה פעמים שואלים אותי, מה אבא שלו אומר? הוא לא חושש? בעלי לא מבין מה הבעיה. אם הילד רוצה לרקוד, שירקוד. הוא לא חושב שהריקוד יהפוך אותו להומו או יחליש אותו. ואם הוא יהיה הומו, אז מה? כנראה הרבה גברים רואים בילד שרוקד או אוהב ורוד איום על הגבריות שלהם. כאן זה נון־אישיו.

     

    "העובדה שבנים ובנות נאלצים לבחור בחירות שלא תואמות את ההעדפות שלהם אלא את המגדר שלהם - מצערת. דווקא לבנות קל יותר. בת שתשחק כדורגל תזכה לפחות ביקורת מאשר בן שרוקד. אבל עם ההתבגרות זה הופך בעייתי לכולם. אני מקווה שהבן שלי יצליח לעמוד בלחצים החברתיים וימשיך לעשות את מה שהוא אוהב”.

     

     

    ביצי הפתעה לבנים

    יוסי רז, מנהל בחברת הייטק מהוד־השרון, נתקל לאחרונה בשאלת המגדר מהכיוון ההפוך, של מה מתאים לבת. “היינו ביום הולדת", הוא מספר, “והייתה שם מפעילה שעשתה קעקועים לילדים. הבת שלי יובל (חמש) רצתה קעקוע של ספיידרמן. המפעילה אמרה לי: 'כל הכבוד שאתה מאפשר לה. היו עוד כמה בנות שרצו ספיידרמן, אבל ההורים לא הסכימו'. זה פשע בעיניי. להגיד לילדה 'תבחרי רק מה שמקובל לבנות' זה נורא. אם הילדה שלי רוצה משהו מסוים, למה אני צריך למנוע את זה ממנה? זה לא עניין של מגדר, זו פשוט אפשרות בחירה”.

    יוסי רז: "להגיד לילדה 'תבחרי רק מה שמקובל לבנות' זה נורא. אם הילדה שלי רוצה משהו מסוים, למה אני צריך למנוע את זה ממנה? זה לא עניין של מגדר, זו פשוט אפשרות בחירה”.

     

    במה עוד זה מתבטא?

    "אצלנו למשל כבר ידוע שכשאני הולך עם הילדה לקנות צעצוע או משחק אני ניגש לאזור של הבנים - מלגו ועד ביצי הפתעה. התחלתי עם זה עוד לפני שהכרתי את עולם המושגים ולא ידעתי בכלל מה זה הטיה מגדרית. פשוט הרגשתי שאני רוצה לאפשר לילדה שלי סביבה פתוחה שבה היא יכולה לבחור באופן חופשי”.

     

    בתו של רז משתתפת בחוג בלט, אבל גם בחוגי ג'ודו וטבע, שבהם היא הבת היחידה. “היא בת חמש. לא אכפת לה מה מקובל לבנים ומה מקובל לבנות”, אומר רז. "היא פשוט רוצה ללמוד ג'ודו. התמימות הזאת כל כך יפה ואמיתית, ככה זה צריך להיות”.

     

    קרו לך מקרים דומים עם הבן שלך?

    "כמובן. יונתן (שש וחצי) היה לא מזמן אצל אמא שלי, וחזר משם עם לק בציפורניים. למחרת הוא הלך ככה לבית הספר. חששתי שיצחקו עליו, אבל בסופו של דבר זה עבר בשלום, ואחד החברים שלו התלהב ורצה גם”.

     

    מה אמרו ההורים של אותו חבר?

    "אני לא בטוח שהם התלהבו. נראה לי שבן עם לק קשה יותר לקבל מאשר ילדה בג'ודו. לאבות קשה יותר ואני לא מבין למה. הנושא הזה צריך להפריע לכולם, כי המחסומים הם לשני הצדדים. אבל המטרה שלי אינה לשנות את העולם. בחלקת האלוהים הקטנה שלי אני עושה מה שאני יכול”.

     

    יוסי רז עם בנו ובתו. "יובל בת חמש. לא אכפת לה מה מקובל לבנים ולבנות. היא פשוט רוצה ללמוד ג'ודו. התמימות הזאת כל כך יפה ואמיתית" (צילום: אביגיל עוזי)
      יוסי רז עם בנו ובתו. "יובל בת חמש. לא אכפת לה מה מקובל לבנים ולבנות. היא פשוט רוצה ללמוד ג'ודו. התמימות הזאת כל כך יפה ואמיתית"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      גם לאילה מידן מכפר־יונה, מנהלת בוויצו ואמא לארבעה (יותם בן תשע, יפתח בן שבע, אביגיל בת ארבע ונעמה בת שנתיים), היה חשוב לא למגדר את הילדים כבר מגיל צעיר, והיא ובעלה גיא, איש הייטק, נתנו להם צעצועים ובגדים מכל הסוגים. “אנחנו מאוד נורמטיבים", היא אומרת, “אבל עם מודעות. וכשעולה סוגיה אנחנו זורמים עם הכל. למשל, הצטלמנו לתמונה משפחתית, והצלמת הביאה איתה כל מיני בגדים ואביזרים. הבן הצעיר שלי הצטלם עם חצאית ושרשרת, ותלינו את התמונה בבית. לפני שנה, אחד החברים בא לשחק ושאל את הבן שלי למה יש לו תמונה עם שמלה. הבן שלי קצת נבהל פתאום ורצה שנוריד את התמונה. אבל אחרי שעשיתי לשניהם הרצאה, והסברתי להם שזה שהוא לבש שמלה לא הופך אותו למשהו אחר, הם נרגעו. התמונה עדיין תלויה".

       

      אילה מידן עם משפחתה. "אנחנו נורמטיבים, אבל עם מודעות. וכשעולה סוגיה אנחנו זורמים עם הכל" (צילום: יאיר שגיא)
        אילה מידן עם משפחתה. "אנחנו נורמטיבים, אבל עם מודעות. וכשעולה סוגיה אנחנו זורמים עם הכל"(צילום: יאיר שגיא)

         

        סימפטום הדרדסית

        קבוצת הפייסבוק "הורים במודעות מגדרית" הוקמה לפני כשנה על ידי דפנה פייזר, בוגרת תואר שני במגדר. "הקבוצה עוסקת לא מעט בענייני ורוד לבנות וכחול לבנים, אבל זה לא הכל”, היא אומרת. “הנושא מורכב ומתחבא בהמון מקומות, כמו ספרי לימוד ופרסומות וגם כרזות בכיתות שבהן יש אחיות ורופאים, מורות ומנהלים וכן תמונות של הרבה מדענים גברים ולידם מארי קירי או עדה יונת. זה סימפטום הדרדסית - אישה אחת בין גברים רבים. אני מציעה להורים להעביר מערכי שיעור שהכנתי בנושא, ומרגישה שאני מדליקה אור בחדר חשוך”.

         

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד