זו נראית סצנה שנלקחה היישר מסרט מלחמה הוליוודי: קבוצת חיילים חבושים כובעי פלדה ועמוסי נשקים עוברת בין סמטאות ובתים הרוסים ומתקדמת לאט ובזהירות לעבר יעד בלתי נראה. ברקע נשמעים הדי פיצוצים. פתאום נשמע צרור יריות ואחד מהם נפגע ונופל. אחרי הלם קצרצר, החיילים מתעשתים, מטפלים בחייל, מודיעים בקשר על הפציעה ו... קאט!
הסצנה הבאה בסרט "תמונת ניצחון" הזויה למדי: צעיר לבוש פיג'מה שוכב במיטה, בבית חולים ישראלי. רגלו חבושה ומגובסת לכל אורכה, אך הוא מחויך וסביבו בלונים, בובות, חבר'ה צוהלים ואווירת קרנבל. בצד החדר ניצב זוג הורים שמתבוננים בשקט בהתרחשות, מעורבים ולא מעורבים.
זהו הניגוד האבסורדי שעובר כחוט השני בסרטה התיעודי של עדי משניות, "תמונת ניצחון" (29 דקות אורכו). הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר וכן בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי שהתקיים בחודש שעבר בתל־אביב (במסגרת תחרות "ישראלי קצר") ויוקרן ב־28.7 בפסטיבל הקולנוע בירושלים (שייערך בין 25 ביולי ל־4 באוגוסט).
צפו בטריילר של "תמונת נצחון"
בלגן מטורף
יוצרת הסרט, עדי משניות (31), תושבת יפו ("בזוגיות מאושרת, ארוכת טווח ומחויבת"), ביימה את הסרט במסגרת סיום לימודי הקולנוע שלה באוניברסיטת תל־אביב, בעקבות פציעתו של אחיה הצעיר אורי (היום בן 27), ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן".
היא בת בכורה להדס ויסמן, פסיכולוגית קלינית ופרופסור בחוג לייעוץ להתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, ולאיציק, עובד סוציאלי בהכשרתו, שמנהל כיום בית אבות. רוב שנותיה מתגוררת המשפחה בקריית־טבעון ואורי הוא אחיה היחיד. "צמחנו במקום קטן, באווירת עמק יזרעאל", מספרת עדי. "שנינו היינו בצופים, כמו כולם אצלנו, שנינו עשינו שנת שירות ושנינו המשכנו לגרעיני נח"ל. הכיוון המקורי שלי היה ללכת ללימודי אמנות, אבל כשהייתי מורה חיילת בבת־ים לחבר'ה שלא בדיוק היו חובבי גלריות ותערוכות, זה השתנה. באותו זמן יצא לאקרנים הסרט 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן, שזכה לצפייה של קהל רחב, והבנתי שבאמנות רב־תחומית כמו קולנוע אפשר להביע רגשות ומחשבות באופנים רבים ולעשות דברים שמדברים בגובה העיניים, לכולם. בגיל 23 נרשמתי ללימודי קולנוע".
כשעמדה לסיים שלוש שנות לימוד התחילה לעבוד על סרט גמר עלילתי. ואז, ביולי 2014, חל מפנה בעלילה של חייה. "לאמא שלי היה כנס אקדמי באירופה וכל המשפחה נסעה יחד לחופשה בברלין. אחי, אורי, היה אז סמל מחלקה בגדוד 50 של הנח"ל, שלושה חודשים לפני השחרור. הוא קיבל חופשה קצרה לצורך הנסיעה המשפחתית, וחזר היישר למבצע צוק איתן, שהתחיל בהפצצות מאסיביות על עזה. הפחד הגדול שלנו התחיל כשהכוחות הרגליים נכנסו פנימה".
איך נודע לך שאורי נכנס לתוך עזה?
"עבדתי אז בהתנדבות בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי ובהפקת סרט של סטודנטית אחרת, והוא התקשר אליי בשעת ערב מאוחרת. הייתי ברחוב, ואני זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי: 'אני לא מאמין שאנחנו בשנת 2014 ואנשים עדיין צריכים לירות אחד על השני', והוסיף שהוא יהיה בלי טלפון. ברור שהבנתי למה הוא התכוון. כל הזמן פחדנו מהרגע שזה יקרה. הרגשתי אימה. אני לא זוכרת בדיוק מה אמרתי לו, בטח שאני אוהבת אותו מאוד, וחזרתי לפעילות. באותו ערב הייתה אזעקה בתל־אביב, אנשים רצו להסתתר בחדרי מדרגות, זמן קצר אחר כך הודיעו בתקשורת שחיילינו נכנסו לעזה, ובתל־אביב היו הפגנות ומכות. בלגן מטורף".
זה היה ב־17 ביולי. שמונה ימים לאחר שאחיה נכנס ללחימה בעזה עם הכוחות הישראליים, נסעה עדי לבית המשפחה בטבעון, כדי להיות עם ההורים בשבת. "ביום שישי, לקראת שש בערב, חזרתי בדיוק הביתה מהים ועוד לא הספקתי להתקלח, ואז התקשרו לאבא ממספר לא מזוהה. זה היה אורי. הוא אמר: 'אני בסדר, אבל חטפתי כדור בירך ואני בתל־השומר'".
מה הרגשת?
"תחושה כאילו נכנסתי לסרט, שאולי החיים הולכים להשתנות. הנה הדבר ששומעים עליו, שמפחדים ממנו, והנה – זה קרה לנו. הוא אמנם אמר, אני בסדר, ושמענו אותו בקולו – זה דבר מאוד חכם שצה"ל עושה, שמאפשר לחייל הפצוע להתקשר בעצמו למשפחה – אבל ברור שלא ידענו את חומרת הפציעה, וחוסר הוודאות היה נורא".
איך הגיבו הורייך?
"הם מאוד תפקדו. ברגע כזה אתה רק רוצה לראות אותו ובעצם יוצא מהבית ולא יודע מתי ואיך תחזור. במהלך הנסיעה אורי התקשר שוב וניסה להרגיע אותנו, ואכן – הוא נשמע יחסית בסדר, וזה הרגיע. כשהגענו למיון בתל־השומר שמענו שהוא נפצע בירך ימין – הפצוע היחיד מהחבר'ה שלו. הייתה אי־ודאות לגבי רמת הפציעה ולא ידעו איך הוא יֵצא מזה, אבל ראינו אותו, דיברנו איתו והייתה תחושת הקלה ראשונית".
איך אורי נפצע?
"מאש צלפים, בבית־חנון. פינו אותו החוצה והטיסו אותו בהליקופטר לתל־השומר".
יכול להיות שהרגשתם גם קצת הקלה? המלחמה נמשכת, והוא כבר לא שם. הסיכון הגדול מאחוריו.
"התחושה הראשונית מאוד אמביוולנטית. שמחנו שהוא לא מת, שהוא בחוץ, ומצד שני – עדיין לא ידענו מה המחיר שהוא ישלם. מאותו רגע, חיינו בבית החולים משהו כמו חודש. בימים הראשונים ההורים שלי נשארו לישון לידו, אחר כך הם חזרו הביתה ובאו כל יום ובהמשך עשו תורנויות ביניהם. אני הגעתי כמעט יום־יום".
בלי סאונדמן, בלי צלם
הרעיון להפוך את ההתמודדות המשפחתית לסרט לא נבט ביום אחד. "זה לא שפתאום באתי לבית החולים עם מצלמה ואמרתי לאורי: 'אני עושה עליך סרט!' אבל בטלוויזיה היו כל הזמן סרטים מהמלחמה ודי מהר הבנתי שאח שלי, ההורים שלי ואני נמצאים בסרט הזה. אנחנו אלה שמדברים עליהם בטלוויזיה. עם זאת, אם ברגע הראשון חשבתי שאנחנו נמצאים בסרט מסוים, כבר למחרת בבוקר שאחרי הפציעה גיליתי שאנחנו נמצאים בסרט נוסף. בעזה מתרחשת מלחמה ולבית החולים מגיעים מאות אנשים ביום, לבקר את הפצועים. את מוצאת את עצמך במוקד עלייה לרגל של אנשים מכל המדינה, מכל הסוגים והרבדים, שבאים להצדיע לחיילים הגיבורים. הבנתי שבעצם אנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול – על האופן שבו המדינה שלנו מתמודדת בזמן מלחמה.
"זה היה כל כך לא ייאמן, שאמרתי לעצמי שאני חייבת להביא מצלמה. בהתחלה, חשבתי שזה יהיה חלק מהתחקיר לסרט העלילתי שהתכוונתי לעשות כסרט גמר, אבל בהמשך הבנתי שהחומרים שבידי מראים דברים כל כך משוגעים על המציאות, שאילו הכנסתי אותם לסרט עלילתי היו אומרים שזה לא אמין בעליל".
ביקשת רשות מאורי ומהורייך לפני שהתחלת לתעד אותם?
"לא ממש. בילינו שם ימים ארוכים, ובעצם הרגשתי קצת חסרת אונים, כי מה יכולתי לעשות שם כדי לעזור? אז הדרך שלי הייתה להיות עם המצלמה, כי זה מה שאני יודעת לעשות. זה לא שבאתי ואמרתי להם: 'אני הולכת לצלם סרט' והם גם לא התמסרו למצלמה. גם לא הבאתי סאונדמן או צלם, אלא הייתי שם רק עם המצלמה, שהייתה חלק ממני.
"זה לא סרט על תהליך הפציעה והשיקום הפיזי והמנטלי של חייל, שזה משהו שלצערי הרב אנחנו מכירים במציאות שלנו די הרבה מסיפורים של אנשים שנפצעו הרבה יותר קשה. זה סרט על הסיטואציה שבה הדבר הכי אינטימי – כאב שנוחת על משפחה – הופך מפרטי ללאומי. בארץ, ברגע שיש מלחמה, הכאב שלך הוא לא רק פרטי, אלא הוא חלק מהפצע של המדינה. אתה לא רק אורי. אתה חייל גיבור. הוריי הם לא הדס ואיציק, אלא אבא ואמא של החייל הגיבור. לדעתי, בגלל שאני אחותו ואני מתעדת אותו, אני רואה את הסיטואציה בראייה כפולה: גם את אורי אח שלי וגם את אורי, החייל הגיבור – נכס לאומי! ככה התייחסו אליו".
זה הצחיק אותך?
"לפעמים זה היה נעים ומחבק ולפעמים מגוחך ואפילו אבסורדי. היו מלא סיטואציות מצחיקות ומביכות. למשל, מישהו אנונימי שנכנס, ניגש למיטתו של אורי, נותן לו מעטפה ויוצא מהחדר. אורי פותח את המעטפה ומגלה שם סכום מרשים של מזומנים. זה היה רגע מצחיק ביותר".
היית שם באותו רגע?
"כל הזמן הייתי שם. הרי לא ידעתי שזה הולך לקרות. כולנו הופתענו באותה מידה. זו דוגמה לקטע שגם אילו רציתי, לא יכולתי לביים אותו. עוד רגע מצחיק היה לגלות את הקשר שבין המפורסמים שמגיעים ובין אנשי דובר צה"ל שמתאמים את ביקורי הסלבס בבית החולים".
מי היו הסלבס שהגיעו למיטתו של אורי?
"אני מבקשת לא לפרט שמות, כדי שיראו את זה בסרט. הכוונה היא שהצופה פשוט יחווה איתי את החודש הזה. לכן אני רוצה שאנשים שיראו אותו יהיו מופתעים כפי שאנחנו הופתענו בזמן אמיתי. ההחלטה הזו התקבלה בסופו של תהליך עבודה מאוד ארוך. בהתחלה היו לסרט המון כיוונים. ערכתי הרבה ראיונות, עם הוריי, עם אורי ואחרים, אבל במהלך העבודה עם העורך, עידו חן, שיש לו חלק נכבד מאוד ביצירה, החלטנו בסופו של דבר שלא נכניס ראיונות, תיעוד או קול של מספר ושגם לא אגיד לצופים את דעתי על הדברים שהתרחשו, כי נורא רציתי שיחוו את החווייה שלי – של אחות שנמצאת עם משפחתה במצב אינטימי, ליד מיטת האח הפצוע, ורואה את אח שלה הופך לגיבור, סמל לאומי ציבורי. אורי משחק, בעצם, תפקיד של חלק מאחדות העם. הניצחון של עם ישראל".
כשצפיתי בסרט הרגשתי שאת מסתכלת על הדברים במבט ציני, כאילו מדובר בקרקס. אנשים מלאי כוונות טובות הקדישו זמן ואנרגיה ובאו להצדיע לחייל פצוע. את חושבת שהתיעוד שלך הוגן כלפיהם?
"המילה קרקס נשמעת לי שיפוטית מדי, אבל זה בהחלט היה סוג של מופע. כאילו יש תפקידים שמשוחקים על הבמה, אבל גם מראים את אחורי הקלעים של המופע. הבאתי את מה שהרגשתי – את התחושה האמביוולנטית: מצד אחד זה שימח אותנו מאוד כשאנשים באו לחבק, ומצד שני רציתי להראות גם את המקומות שבהם זה לפעמים מרגיש אבסורדי. להראות את החוויה האישית מאוד והבלתי אמצעית שלי כאחות של חייל פצוע, שהיא חלק מהמשמעות של לחיות כאן. ביומיום יש אותך ויש את המדינה, ויש רגע משונה שבו מה שקורה לך אישית הוא בעצם חלק מהסיפור של המדינה. אני חושבת שיש משהו ביכולת הבלתי רגילה שלנו להתגייס ברגעים קשים, להיות מאוחדים, להרעיף אהבה ולהכיר תודה, אבל אולי היכולת הזו היא גם זו שמאפשרת לנו לקבל את המציאות שלנו כנורמלית".
תחילתו של הסרט היא בקטע מלחמתי שנראה אותנטי ממש. איך ביימת אותו?
"לא ביימתי! הוא אותנטי לחלוטין. זה באמת רגע הפציעה של אורי בעזה. תיעוד אמיתי לחלוטין. כבר בבית החולים, כשהחבר'ה שלו חזרו מעזה היישר למיטתו, מישהו סיפר שההתרחשות צולמה על ידי אחד החיילים, ששמו זאב גירש".
למה זאב צילם את המבצע?
"הוא היה המתעד המבצעי, תפקיד שאמור להיות בכל גדוד לוחם, ולמעשה החומרים הם של דובר צה"ל. לשמחתי, הצנזורה אישרה לשלב אותו בסרט ולא הורידה אף קטע".
אורי ואת צפיתם יחד בחומרי בסרט האותנטי שמתעד את הפציעה?
"לא צפינו יחד. היה הסכם לא כתוב בינינו שבתוך התהליך, המאוד חושפני מטבעו, נשמור על גבולות שבהם לכל אחד יש מקום לעצמו. זה אולי מחיר שהייתי צריכה לשלם כיוצרת, כי האינטרס שלי היה אולי ללחוץ יותר כדי להשיג עוד רגע דרמטי, אבל שילמתי אותו בשמחה. הייתה המון פתיחות ביני ובין אורי וגם פרגון מצדו כדי לתת לי לעשות כמעט כל מה שבא לי, וגם פתיחות להגיד מתי די מצדו. אני חושבת שהאמון בינינו כמשפחה ניכר על המסך".
מה הרגשת כשצפית ברגע הפציעה?
"הזיכרון שלי מהצפייה הראשונה מעורפל, כי ראיתי את זה מאות פעמים, אבל אני זוכרת שנפעמתי מכמה אורי חזק וגיבור בסיטואציה. הוא לא צרח מהכאב, לגמרי תפקד, לקח חלק פעיל בפינוי של עצמו ואפילו חשב באותם רגעים איך לעודד את החיילים שלו שהיו בהלם כשראו אותו פצוע".
מה את מתכננת לעשות בשוך תרועת הפסטיבלים?
"להתחיל לעבוד על הסרט העלילתי שהתחלתי לכתוב ב־2014, שעוסק ביוצאי צבא צעירים. נושא הישראליות מעסיק אותי. אני מרגישה מאוד ישראלית ואלה החומרים של חיי ושל חיי כולנו כאן".
מה קורה עם אורי היום?
"בסך הכל הפציעה שלו הייתה קלה יחסית, אף שלקח לו הרבה זמן להשתקם. הוא חזר לתפקוד מלא, והיום הוא סטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב. ועדיין, ברור שהפציעה הזו מלווה אותנו והיא חלק מאיתנו".
מה משמעות השם "תמונת ניצחון"?
"זה מושג שמשתמשים בו בחדשות בהקשר למלחמות. במהלך המלחמה ההיא כל הזמן הייתה מעין תחרות בין חמאס לצה"ל, כל אחד מהם ניסה להשיג תמונת ניצחון. בעיניי, מה שקורה בבית החולים, החגיגות האלו של כל העם שמגיע, זה חלק מהאופן שבו ישראל נלחמת כדי לנצח. הדבר הכאילו ספונטני הזה הוא החלק המשלים לאיך שאנחנו נלחמים ולמי שאנחנו כעם, וחלק מהמאמץ המלחמתי. תמונת ניצחון זה לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחברה הישראלית".
