הטרגדיה ששרונה לא גילתה בחתונה ממבט ראשון - "אבא שם קץ לחייו"

היא יודעת שחשבו שהיא "הכלה המשעממת", אבל סיפור חייה של שרונה מרלין רחוק מלהיות כזה: הסטארט־אפ של אביה נכשל, ולפני 4 שנים התאבד ביאכטה שלו בהרצליה

שרונה מרלין. "פחדתי להגיד את זה מול המצלמות, שלא ירחמו עליי. בדיעבד אני מצטערת שלא נפתחתי" (צילום: אביגיל עוזי)
שרונה מרלין. "פחדתי להגיד את זה מול המצלמות, שלא ירחמו עליי. בדיעבד אני מצטערת שלא נפתחתי" (צילום: אביגיל עוזי)
עם ליאור לביא מ"חתונה ממבט ראשון".  "הוא ידע שאבא שלי נפטר, אבל לא שאל ממה, אז גם לא סיפרתי" (צילום: אפרת ציון)
עם ליאור לביא מ"חתונה ממבט ראשון". "הוא ידע שאבא שלי נפטר, אבל לא שאל ממה, אז גם לא סיפרתי" (צילום: אפרת ציון)

בקיץ שעבר, כשעמדה שרונה מרלין (36) תחת החופה עם ליאור לביא כחלק מצילומי העונה השנייה של "חתונה ממבט ראשון", היו סביבה כל בני משפחתה וחבריה. רק האיש שכנראה היה אוהב במיוחד את האומץ של בתו להשתתף בתוכנית ריאליטי כזאת, לא היה שם. האיש הזה הוא אבא שלה, איש העסקים קובי מרלין ז"ל, שהוא - גילוי נאות - גם דוד שלי.

 

היה בוקר אחד שישבנו על כוס קפה, רגע לפני שהפרק איתה שודר, והיא לחשה לי, 'אף אחד בתוכנית לא יודע'. התפלאתי. אף אחד? היא נדה בראשה לשלילה. שרונה הצליחה לשמור את הדרמה הגדולה ביותר של חייה מחוץ לתוכנית המדוברת. לקח לה שנה שלמה – הזמן שעבר מתחילת הצילומים ועד לסיום העונה – לאזור אומץ, לספר שאביה שם קץ לחייו.

 

אפילו לליאור לא סיפרה. "הוא ידע שאבא שלי נפטר, אבל לא שאל ממה, אז גם לא סיפרתי. פחדתי להגיד את זה מול המצלמות, שלא ירחמו עליי. בדיעבד אני מצטערת שלא נפתחתי".

 

למה לא הצלחת להיפתח?

"פחדתי להעמיס על אנשים את הסיפור שלי. קשה לאנשים לשמוע מילה כזו, התאבדות, ולא רציתי להצטייר כ'פגומה'. התביישתי".

 

שרונה עם אביה קובי מרלין ז"ל. "הערצתי אותו" (צילום: אלבום פרטי)
    שרונה עם אביה קובי מרלין ז"ל. "הערצתי אותו"(צילום: אלבום פרטי)

     

    אמר שהוא מצטער וביקש שלא נכעס עליו

    ב־9 בספטמבר 2015 קיבלה שרונה מרלין שיחת טלפון מאמא שלה. היא הייתה אז בסטודיו שלה לעיצוב תכשיטים בדרום תל־אביב. 'תכף יבואו לאסוף אותך', אמרה אמה. 'מה קרה?', שאלה שרונה. 'אולי הפעם אבא שלך הצליח', ענתה לה ופרצה בבכי.

     

    "אבא שלי ניסה פעמיים להתאבד לפני כן", נזכרת שרונה, "אני זוכרת שנסעתי למרינה בהרצליה, שם עגנה היאכטה הקטנה שאבא שלי התגורר בה בחודשים האחרונים, והייתי בהלם. לא הוצאתי מילה. כשהגעתי לשם ראיתי סירנות של משטרה, ולא של אמבולנס. אלה הרגעים שאת נמצאת בתוך סרט רע. רציתי פשוט להיעלם, ללכת איתו".

    "אבא אירח חברים על הסירה עד שתיים לפנות בוקר, בישל להם דברים טעימים, והם שתו ועישנו סיגרים, ולא תיארו לעצמם שזו הסעודה האחרונה"

     

    מה נודע לך כשהגעת לרציף?

    "אבא התאבד בלילה שלפני ראש השנה. הוא אירח חברים על הסירה באותו הלילה עד שתיים לפנות בוקר, בישל להם דברים טעימים, והם שתו ועישנו סיגרים, ולא תיארו לעצמם שזו הסעודה האחרונה. אני התקשרתי אליו כמה שעות קודם, והוא אמר, 'אני באמצע משהו, אתקשר אלייך אחר כך'. הוא לא דיבר איתי. הוא ידע שהוא הולך לעשות את זה וניסה להרחיק אותי. כשהרופאים הודיעו על מותו, בדיוק קיבלתי ממנו מייל. כך גיליתי שהוא השאיר לכולנו הקלטות, ושלח את המיילים בשיטת 'בומרנג', מייל מתוזמן שמגיע בזמן מתוכנן מראש".

     

    מה הוא אמר לך שם?

    "שהוא מצטער, שהוא אוהב אותי, שאמשיך להיות חזקה ושהוא מאמין בי, וביקש שלא אכעס ושאשמור על אביעד, אחי הקטן. זה היה קשה במיוחד כי לא יכולנו לשבת שבעה במהלך החג, וישבנו רק שבוע אחר כך".

    "כשהרופאים הודיעו על מותו, בדיוק קיבלתי ממנו מייל. כך גיליתי שהוא השאיר לכולנו הקלטות, ושלח את המיילים בשיטת 'בומרנג', מייל מתוזמן שמגיע בזמן מתוכנן מראש"

     

    אני זוכרת שבשבעה אמרתי לך, טוב שסבא שלנו לא בחיים.

    "ואני עניתי שאם סבא היה בחיים, אבא שלי לא היה מתאבד. כמו שאני הערצתי את אבא שלי, הוא העריץ את סבא".

     

    סבא שלנו, שלמה מרלין, היה מזכיר תנועת בית"ר בטרנופול (היום באוקראינה), חייל בצבא האדום ופרטיזן. הוא סידר מסתור לסבתא שלנו ולהוריה למשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה, בתוך מרתף חפור עמוק באדמה, מתחת ללול תרנגולים של משפחה נוצרית פולנית. שלמה ושרה (ששרונה נקראת על שמה) עלו ארצה לפני קום המדינה, שני אנשים שאיבדו כמעט הכל. בליל סדר אחד לפני 35 שנה, סבא שלי חשף בפנינו שהיה להם ילד שנפטר בפולין, ולא הוסיף.

    "גדלתי כילדת שמנת בבית פרטי יפהפה ברעננה, עם אופנוע ים, ג'יפ, ילדות מושלמת. אבא נסע במרצדס. כולם באו לשחק אצלנו בנינטנדו הראשון"

     

    כעולים חדשים התיישבו בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב ונולדו להם שני בנים: אריה, אבא שלי וקובי, אביה של שרונה. סבתא שרה התמודדה עם קשיים רבים, ולכן נשלחו בניה לפנימיות חקלאיות. בקיץ 1965 היא נהרגה כשחצתה במהירות כביש ונהג אוטובוס דרס אותה. השואה הייתה נוכחת כל הזמן בבית שלנו, אבל האסון הזה שינה את חיי המשפחה לתמיד.

     

    קובי, אביה של שרונה, היה האח הצעיר, יזם בנשמה, שאהב את החיים הטובים. הוא החל להפיק מופעי בינגו ברחבי הארץ, הקים בתחילת שנות ה־80 את רשת "אמריקן בורגר", הרבה לפני שהמבורגרים הגיעו לישראל, פיתח שלטי חוצות מרצדים, ייבא ארצה מכונות אוכל וסיגרים והיה מנכ"ל חברת מחשבים. שרונה היא בתם הבכורה של קובי ושל מירי, מעצבת פנים. אחיה של שרונה, תום (33), הוא איש עסקים שחי היום בארצות־הברית והאח אביעד (19) משרת בצה"ל.

     

    "גדלתי כילדת שמנת בבית פרטי יפהפה ברעננה, עם אופנוע ים, ג'יפ, ילדות מושלמת. לא חסכו ממני כלום. אבא עשה הרבה כסף, נסע במרצדס, חי טוב. בכל דבר היינו ראשונים בארץ, אבא הביא מאמריקה את הדברים שלאף אחד לא היו. כולם באו לשחק אצלנו בנינטנדו הראשון".

     

    "לא חווינו שום כאב, עטפו אותנו כל הזמן, ולא היה לי מושג שדברים כאלה יכולים לקרות" (צילום: אביגיל עוזי)
      "לא חווינו שום כאב, עטפו אותנו כל הזמן, ולא היה לי מושג שדברים כאלה יכולים לקרות"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      השקעה של מיליוני דולרים בסטארט־אפ

      את האירוע שמסמל מבחינתה את תחילת הנפילה היא זוכרת היטב. "ערב אחד, בשנת 2002, ראינו את התוכנית 'נולד לרקוד'. בסוף הפרק היה כתוב על המסך, 'רוצים לראות עוד? היכנסו לאתר הזה'. אבא שלי אמר, 'למה אני צריך להיכנס לאתר? למה אני לא יכול ללחוץ ולהיכנס אליו מהטלוויזיה?' אחר כך הוא ראה פרסומת וקיבל ממנה רעיון מדויק יותר, איך עסקים קטנים יכולים לפרסם בפלטפורמת אינטרנט דרך הטלוויזיה".

      "כמה ימים לפני הפצת המכשיר לפיילוט ברעננה, נגמר הכסף בחברה. אבא, שתמיד התמודד עם כל דבר, אמר שהוא רוצה לברוח. לא היה לו איך לשלם משכורות לעובדים שלו"

       

      כך הוקם הסטארט־אפ TV N GO, מכשיר שנחשב חדשני בזמנו ושאִפשר לאנשים לגלוש באינטרנט דרך הטלוויזיה. קובי מרלין רשם על הפיתוח פטנט. שבעה בעלי מניות היו לפרויקט, שני שותפים בסין, שותף בארצות־הברית ושותף בישראל. מיליוני דולרים נשפכו, אולם המיזם לא הצליח להתרומם. בימים אלה מתנהלת בארצות־הברית תביעת ענק של שותפיו נגד חברות גדולות על שימוש ללא אישור ותמורה בפטנטים שרשם אביה לפני כ־15 שנה.

       

      "אבא הקדים את זמנו", אומרת שרונה, "זו הייתה חברה עם פוטנציאל מאוד גבוה, אבל אנשים לא הבינו בזמנו מה זה אומר, חשבו שזו עוד קופסה של כבלים ולא הבינו את המשמעות. הוא שם את חייו ואת חיינו בדבר הזה. אמא פחדה מזה. היא אוהבת ללכת על בטוח ואבא היה מהמר שהולך עד הסוף. שלוש שנים לאחר הקמת הסטארט־אפ, המכשיר הזה אמור היה להיות מופץ ברעננה לפיילוט, אבל הכסף בחברה נגמר. אבא שלי, שתמיד התמודד עם כל דבר, אמר לנו שהוא רוצה לברוח. לא היה לו איך לשלם משכורות לעובדים שלו. הייתי אז בת 25, סטודנטית לעיצוב תעשייתי בשנקר, גרתי בבית, שמעתי את ההורים שלי רבים, נשכבתי במיטה ובכיתי. הכל חרב".

       

      אבל אבא שלך לא ויתר.

      "הוא החליט להמשיך להרים את העסק. הוא שם את כל הכסף שלו, שלנו, את המכוניות ואת החסכונות שלנו ללימודים, הבית היה ממושכן. מיליוני דולרים. הוא האמין שהוא יחזיר את הכל והרבה מעבר, שזו תהיה פריצת הדרך שלו בחיים, וזו באמת גם הייתה יכולה להיות פריצת דרך. כל מי שראה את הסטארט־אפ אמר, אבא שלך גאון. אני הערצתי אותו".

       

      קובי מרלין נאבק על המוצר שלו בעקשנות גם כשהפסיד הכל. "המלחמות נעשו קשות יותר. לאמא שלי היה קשה, מבחינתה הילדים זה הכל והיא רצתה לדאוג לנו. אבא שלי ראה קדימה וחשב שאולי עכשיו לא יהיה כסף, אבל בעתיד יהיה הרבה. כשנגמר הכסף, נגמרה ביניהם גם האהבה. זה היה המשבר הכי גדול".

      "לאמא שלי היה קשה, מבחינתה הילדים זה הכל והיא רצתה לדאוג לנו. אבא שלי ראה קדימה וחשב שאולי עכשיו לא יהיה כסף, אבל בעתיד יהיה הרבה. כשנגמר הכסף, נגמרה ביניהם גם האהבה"

       

      מתי הבנת שהמצב הנפשי של אבא שלך מידרדר?

      "אבא שלי היה האיש הכי שמח ונהנתן, אוהב את החיים, חי בגדול, כמו 'הזאב מוול סטריט'. הוא נסע לטייוואן ולקובה כשישראלים עוד לא דרכו שם. ואז הוא התחיל לשבת בבית ולא זז מהספה, היה רואה טלוויזיה כל היום. ראיתי אותו חושב מה הצעד הבא, איך הוא יוצא מהברוך. מדי פעם הייתה איזו פגישה עם חברת משקיעים, תחושה שמשקיע עומד להיכנס, ואז זה נפל. אמרתי לו, 'אבא, לך תמצא עבודה, כל עבודה, אפילו עבודה קטנה'. לא הבנתי שאני לא יכולה להגיד לו דבר כזה, שזה לא מתאים לאישיות שלו ושזה רומס את כבודו'".

       

      שני ניסיונות התאבדות הקדימו את הטרגדיה. בתחילת יולי בשנת 2013, פתחה שרונה את המייל שלה, וראתה מייל ריק שנשלח מאביה בארבע לפנות בוקר. כמה דקות אחר כך קיבלה טלפון ממשפחתה, 'תגיעי לאיכילוב'. אביה, כך התברר, נמצא בביתו מחוסר הכרה. "הרופא התחיל לשאול אותי על המצב הכלכלי והמשפחתי, ואז הוא אמר, 'למה אבא שלך ניסה לשים קץ לחייו?' הסברתי לו שאבא שלי בדיכאון, סיפרתי לו על המשבר הכלכלי שעבר עלינו. כשאבא התעורר הוא היה בהיי, ממש קם לחיים. הוא חשב שיש סיבה שהוא נשאר בחיים, ושהוא כן צריך לחיות ולעשות משהו".

      "אבא התחיל לשבת בבית ולא זז מהספה, היה רואה טלוויזיה כל היום. אמרתי לו, 'תמצא עבודה, כל עבודה, אפילו עבודה קטנה'. לא הבנתי שאני לא יכולה להגיד לו דבר כזה, שזה רומס את כבודו'"

       

      באותה תקופה החליטו הוריה להיפרד ולמכור את הווילה ברעננה. "אבא שלי קנה לעצמו בשארית כספו יאכטה קטנה ועגן במרינה

      בהרצליה. הוא היה איש של ים, גדל בים בילדותו, והוא הגשים את החלום במובן הזה. הוא פתח עסק חדש, ניסה לייבא אופניים חשמליים לארץ, הכניס שותף. זה לא צלח, כי הוא לא ידע מה זה עסק קטן, הוא ישר חשב בגדול. הוא ישב ביאכטה הקטנה, חשב כל היום ולא הצליח לצאת מהבוץ. הייתה לו בת זוג והוא נפרד ממנה כשהרגיש שהוא לא יכול לתת לה את מה שהוא רוצה".

       

      בחודש מאי 2015 שוב ניסה אביה של שרונה לשים קץ לחייו. "בפעם השנייה, כשהוא התעורר בבית החולים כעסתי עליו, אמרתי 'למה אתה עושה לנו את זה?', והוא אמר 'אני לא רואה סיבה להמשיך'. כששמעתי שמשחררים אותו מבית החולים, שאלתי את הפסיכיאטר, איך משחררים אדם שכנראה יעשה את זה שוב? הוא אמר, 'לא מאשפזים בכפייה מישהו שלא מהווה סכנה לציבור'. הייתי שבורה. ידעתי שזה עניין של זמן. גדלתי כל חיי אשכרה על קצפת. לא חווינו שום כאב, עטפו אותנו כל הזמן, ולא היה לי מושג שדברים כאלה יכולים לקרות".

       

      ארבעה חודשים אחר כך הקימה שרונה את מותג התכשיטים הראשון שלה, SKETCHA, עם המעצבת חן בן־עמי, וברחה אל סטודיו קטן שפתחה בדרום תל־אביב. "אבא הגיע לבקר אותי, אבל היה מאוד כבוי", היא נזכרת.

       

      "רגשות האשם והבושה אכלו אותי מבפנים" (צילום: אביגיל עוזי)
        "רגשות האשם והבושה אכלו אותי מבפנים"(צילום: אביגיל עוזי)

         

        לא רגילה שגבר לא עף עליי

        שנת האבל הייתה קשה מנשוא. היה לה עסק חדש לקדם, אך היא התקשתה להמשיך בחייה. "במשך שנה הייתי במקום לא טוב, עד שהבנתי שאני בדיכאון. יום אחד פשוט קמתי עם תחושת מצוקה, כמו התקף חרדה. העסק החדש שלי הידרדר, לא הצלחתי לעבוד כמו שצריך למרות שניסיתי לשדר עסקים כרגיל. רגשות האשם והבושה אכלו אותי מבפנים. בקושי רב לקחתי על עצמי עבודות פרילאנס בעיצוב פנים ועיצוב תעשייתי ובחורף התפרנסתי מהדרכת סקי".

        "כולם שאלו אותי 'מה את צריכה ללכת לתוכנית כזו כדי למצוא זוגיות?', אבל כנראה שלא סתם הגעתי לאמצע שנות ה־30 ועדיין לא הצלחתי. אני זוכרת שבלילה שלפני הלוויה הרגשתי שאני צריכה שותף למסע החיים"

         

        מתי הבנת שאת צריכה עזרה?

        "אחרי שנה של כאב, הלכתי לטיפול שהרים אותי על הרגליים ועזר לי להפסיק להתבייש. אחרי שנה נסעתי לאיטליה להדריך סקי, וביום האחרון שברתי את היד. חזרתי לארץ ושוב הייתה לי נפילה".

         

        בזמן ההחלמה, עם יד שבורה, צפתה בעונה הראשונה של "חתונה ממבט ראשון" (קשת 12) והתאהבה בקונספט. היא דיברה עם חבר טוב שמקושר לחברת ההפקה, הגיעה לאודישן והתקבלה.

         

        את לא דמות קלאסית לתוכניות ריאליטי. כולנו במשפחה הופתענו.

        "כולם שאלו אותי 'מה את צריכה ללכת לדבר כזה כדי למצוא זוגיות?', אבל כנראה שלא סתם הגעתי לאמצע שנות ה־30 ועדיין לא הצלחתי בזה. אני זוכרת שבלילה שלפני הלוויה של אבא הרגשתי שאני צריכה מישהו לצדי, שותף למסע החיים, שאבכה לו בלילה. זה גם מה שהביא אותי לתוכנית. לא היה קל לייצר זוגיות כשיש עלייך כזה סיפור. נכון שאני לא הדמות הקלאסית לתוכניות ריאליטי. אני הכי לא מוחצנת וההפך מדרמה קווין, אבל זה מה שהייתי צריכה. ממישהי שלא שיתפה את בני הזוג מעולם בחיים שלה, הייתי מוכנה להיחשף לראשונה, ובפריים טיים".

         

        כשהפסיכולוגים על המרקע ניתחו אותה ואת החתן המיועד, הם טענו שמדובר בשני אנשים כל כך דומים, שאולי יהיו דומים מדי. ואז היא פגשה את ליאור לביא מתחת לחופה, והוא מצא חן בעיניה. "הייתי בהיי", היא מודה, "הרגשתי באמת כלה והייתה חתונה מטורפת ואמיתית לכל דבר, חוץ מזה שלא הכרנו זה את זו לפני כן וחוץ מזה שהחתונה לא נעשתה דרך הרבנות".

        "אני לא בנאדם משעמם, אבל בשביל רייטינג צריך דרמה של סוף טוב או התפוצצויות. בהתחלה קראתי טוקבקים, ואנשים כתבו שהיו צריכים לחתוך אותנו בעריכה. זה העליב אותי"

         

        מה קרה באמת בירח הדבש שלכם?

        "שנינו אוהבים ספורט אקסטרים, וכך נראה ירח הדבש, גדוש פעילויות אבל כמעט אפס זמן להיכרות ולרומנטיקה. ברגע השיא ליאור נפצע בגלישה. היה לו קשה עם זה ואני יכולה להבין - גם בפעילות שהוא הכי אוהב, גם מול המצלמות וגם מול האישה שהתחתן איתה לפני רגע, שהיא במקרה גם מדריכת סקי. לא נעים. בהפקה בטח ציירו בדימיונם תמונה שלנו רצים יחד בים. בפועל יצא שנשארנו הרבה בבית".

         

        למה זה לא עבד ביניכם?

        "שנינו אנשים בלי טמפרמנט, נמנעים ממריבות. אז לא היו דרמות וגם לא התפתח ממש רגש, הכל נשאר מתון ונורמלי. ניסיתי לפתוח אותו אליי קצת, כנראה שעשיתי את זה באופן זהיר מדי. זו סיטואציה שהרבה אנשים חווים בחיים, דרמה שקטה, שהיא הכי קשה, שני אנשים שהולכים על ביצים כשאף אחד לא יודע איך לשבור את הביצה. לא היה מה שיערער אותנו ויכניס קצת פלפל".

         

        התבאסת כשסומנתם כזוג המשעמם של התוכנית?

        "התבאסתי מאוד, לא אשקר. אני לא בנאדם משעמם, אבל בשביל רייטינג צריך דרמה של סוף טוב או התפוצצויות. בהתחלה קראתי טוקבקים, ואנשים כתבו שהיו צריכים לחתוך אותנו בעריכה. זה העליב אותי. מאוחר יותר שמחתי לגלות שבתוך כל זה אנשים הצליחו עדיין להתחבר אליי".

         

        "לאורך כל הדרך הייתה בי תקווה שבסוף משהו ייפתח אצלנו ושזה יהיה הסיפור לנכדים" (צילום: אפרת ציון)
          "לאורך כל הדרך הייתה בי תקווה שבסוף משהו ייפתח אצלנו ושזה יהיה הסיפור לנכדים"(צילום: אפרת ציון)

           

           

          בפרק הסיום של התוכנית, ליאור ואת החלטתם לתת לקשר עוד הזדמנות. למה בעצם?

          "כל מערכות היחסים שלי התחילו בהיי מטורף, ומהר מאוד האש כבתה. חשבתי שאולי הגיע הזמן לשנות את זה. היו בינינו חברות ומשיכה, וקיוויתי שהרגש יגיע עם הזמן, כי בפורמט כזה אתה נותן צ'אנס. מצד שני, היה לי קשה. אני לא רגילה שגבר לא עף עליי ולא מחזר אחריי.

          "העזיבה של ליאור את הדירה שלי הרחיקה בינינו ולא הייתה תקשורת. זה עשה לי רע. אולי היה עדיף לצלם את הפרקים שלנו בדירה ניטרלית ולא בבית שלי, ובסוף הצילומים היינו ממשיכים מאותה נקודה"

          "חיכיתי לרגע שאחרי המצלמות. ידעתי ששם נוכל לתת צ'אנס אמיתי. זו התקדמות אדירה בשבילי, בעבר הייתי פוסלת על כל דבר. אבל כשנגמרו הצילומים, העזיבה שלו את הדירה שלי הרחיקה בינינו ולא הייתה תקשורת. זה עשה לי רע. אולי היה עדיף לצלם את הפרקים שלנו בדירה ניטרלית ולא בבית שלי, ובסוף הצילומים היינו ממשיכים מאותה נקודה. אחרי חודש הבנו שאנחנו כנראה טובים בלהיות חברים, יותר מאשר בני זוג".

           

          התאכזבת?

          "לאורך כל הדרך הייתה בי תקווה שבסוף משהו ייפתח אצלנו ושזה יהיה הסיפור לנכדים, קצת כמו בסיפור המדהים של שירי (קופפרברג) ולירן (לוי). קצת צבט לי שאצלי זה לא קרה, הרגשתי תחושת פספוס ואולי כישלון".

           

          איזה קשר יש בינך ובין ליאור היום?

          "נשארנו חברים טובים. יש לו לב זהב, המון כבוד לזולת ותמיד אפשר לסמוך עליו".

           

          היה פרק אחד בתוכנית שבו כן דיברת על אבא שלך, באיפוק.

          "למרות שחשפתי רק מעט, הגיע הבום הגדול", היא דומעת, "אנשים ראו מי אני סוף־סוף. כאב להם לראות אותי ככה וגם לי כאב לראות את עצמי. חזרתי לתחושות שהיו לי בצילומים, שאני רוצה להיפתח עד הסוף ולא יכולה, וגם ה'הפי אנד' שייחלתי לו לא קרה".

          "אני בזוגיות חדשה ומאוד טרייה. זו רק ההתחלה, אבל עם הכלים שקיבלתי אני מרגישה שאני שרונה חדשה בזוגיות, וטוב לי עכשיו"

           

          מה למדת על עצמך מההתבוננות בתוכנית?

          "כל החיים מלווה אותי תחושה שאני אולי מאיימת. כשראיתי את עצמי בפרקים הראשונים הבנתי שכלפי חוץ אני באמת נראית מישהי שקשה לרַצות, עצמאית, חזקה, שאפתנית. בסופו של יום אני עייפה מזה. בא לי פשוט לשים את הראש על מישהו, ושמדי פעם גם הוא יידע להוביל ולהכיל את מי שאני".

           

          אפשר לספר שיש לך זוגיות חדשה ומרגשת?

          "כן, אני בזוגיות חדשה ומאוד טרייה. זו רק ההתחלה, אבל עם הכלים שקיבלתי אני מרגישה שאני שרונה חדשה בזוגיות, וטוב לי עכשיו".

           

          צמיד בעיצוב מרלין. ההכנסות יוקדשו לעמותת "בשביל החיים" שתומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו
            צמיד בעיצוב מרלין. ההכנסות יוקדשו לעמותת "בשביל החיים" שתומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו

             

            בהשראת ים

            עשרה חודשים לאחר התאבדותו של אביה, לאחר שהחלה לחפש גופים שיכולים לעזור לאנשים כמוה, גילתה שרונה את עמותת "בשביל החיים", המסייעת למשפחות שיקיריהן התאבדו ושעוסקת במניעת התאבדויות. בחודשים האחרונים היא עמלה על שיתוף פעולה שבו תעצב במסגרת מותג התכשיטים שלה, RONCHA (שהוקם עם שותף, שחר רון הוכפלדר), צמיד בהשראת ים, אהבתו הגדולה של אביה. כל ההכנסות ממכירותיו יועברו ל"בשביל החיים". הוא יימכר בכמה גרסאות (זהב, כסף ופליז) בחנות פופ־אפ של RONCHA שתיפתח ב־24 ביולי בקניון TLV בתל־אביב למשך חודש אחד בלבד.

             

            "כשהסתיימו הצילומים הייתה לי תקופה של ריקנות. הבנתי שזה הזמן שלי לעשות שינויים. פניתי לעמותה בבקשה לתרום מעצמי, לבוא כאדם קצת יותר ידוע, אולי לתת כוח לאנשים להיפתח", היא אומרת. "קשה לי לעשות דברים בלי משמעות. גם בפרויקט הגמר שלי לשנקר עיצבתי רמקולים תחושתיים לחירשים, אני רוצה ערך מוסף לעשייה שלי. חשוב לי שאנשים יכירו את העמותה הזו. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, אולי היה אפשר להציל את אבא שלי".

             

            זו מחשבה לא קלה.

            "אני לא אומרת שזה היה תלוי בי, אני יודעת שלא, אבל כשאתה מודע לכך שיש למי לפנות, זה יכול להציל חיים. הלוואי שמישהו היה אומר לי בזמנו, 'יש לך במי להיעזר'".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד