אם הכותרת "תערוכת קיץ לילדים" מעוררת אצל רוב ההורים אסוציאציה של כיף, קלילות, מזגן משובח ואפשרות להעביר כמה שעות עד התחנה הבאה, הרי שרוב התנאים מתקיימים כאן, אבל לא כולם. מזגן כן, מוזיאון שלם לשוטט בו גם כן, נושא מרתק לתערוכה גם כן - אבל קהל היעד המרכזי הוא אולי דווקא ההורים, ולא בהכרח הילדים שלהם.
את הנושא העשיר והמורכב של "100 שנים לבאוהאוס" מציינים בכל העולם, וגם בישראל, בשורה של פסטיבלים, תערוכות וכנסים שמוקדשים לציון מאה שנה להקמתו של בית הספר הידוע ביותר לאדריכלות ולעיצוב. במוזיאון ישראל שקדו בשנה האחרונה על תערוכת נושא, שהוחלט לקיים באגף הילדים והנוער.
את שם הקוד "באוהאוס" אפשר לפצח בשלל כיוונים. בגרמניה חושפים עבודות לא ידועות מתחילת ימיו של בית הספר בעיר ויימאר; אוטובוס נודד ברחבי אירופה כדי להעביר את החזון הלאה; בתל אביב מתעסקים במורשת של פליטי בית הספר שברחו לארץ ישראל. כאן, האוצרים אלי ברודרמן ונגה אליאש-זלמנוביץ' חזרו אחורה בזמן, אל ראשית ימיו של בית הספר פורץ הדרך, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. גרמניה המובסת ליקקה את הפצעים, כאשר ולטר גרופיוס הקים את "באוהאוס" וסחף אחריו מורים נערצים ותלמידים משתוקקים ליצור, כאשר מולם ניצבת קהילה שמרנית שלא יודעת איך לקבל את החבורה היצירתית והפרועה שקמה להם באמצע העיירה - עד שהיא משליכה אותם החוצה.
משחק. חגיגה. עבודה
נקודת המוצא של התערוכה היא האמירה של יוהנס איטן, אחד המורים הבולטים בבית הספר, שדיבר על "משחק. חגיגה. עבודה". הלימודים לא היו רשימת קורסים נפרדים כמקובל היום, אלא חזון הוליסטי של יצירה משותפת בסדנאות, עבודה ידנית עם חומרים בסיסיים, היכרות עמוקה עם מושגים של צבע, צורה וחומר - והרבה משחקים ומסיבות. החופש הפרוע ליצור, בהנחייתם של אגדות אמנות ואדריכלות כמו וסילי קנדינסקי, פול קלה, לודוויג מיס ואן דר רוהה, לסלו מוהולי-נאג' ומרסל ברויאר, איפשר לתלמידים (וגם למורים) להוציא תחת ידיהם יצירות מופת - מאריגה ועד ציור, מעיצוב מוצר ועד עיצוב גרפי. ואדריכלות, כמובן.
"עכשיו תורכם", אומרים האוצרים. "אתם מוזמנים לבית-ספר הבאוהאוס – לשחק, ליצור, לחגוג ולבנות". הקונספט מיתרגם לשתי קומות של תערוכה. בקומת הקרקע יש "מפגש עם המורים", באמצעות סרטוני אנימציה שבהם גרופיוס ואחרים מזמינים את הילדים פנימה; אפשר לשחק עם חומרים וצורות, להכיר אמירות מפורסמות של מייסדי בית הספר, ולהכיר כמה עבודות אמנות שנעשו שם. בקומה העליונה, הגדולה יותר, יכולים הילדים וההורים להכיר כמה מהעיצובים האיקוניים שיצאו מ"באוהאוס", לשחק איתם על מסך מחשב, לעשות עליהם מניפולציות ולהדפיס את יצירתם במדפסת תלת-ממד סמוכה, כשבמוזיאון מקווים שהם ישאירו את היצירות בקיר תהילה במרכז החלל (ולא יקחו אותן הביתה, כפי שאפשר להניח).
ציורים משעשעים מספרים כיצד ראשם הקודח של אנשי בית הספר הגה יצירות מוכרות, כמו "כיסא ואסילי" עם הצינורות המכופפים, שעליו חשב מרסל ברויאר בעודו רוכב על אופניים עם כידון מתכת. יש גם דגם גדול של בניין בית הספר בעיר דסאו, שאותו תכנן ולטר גרופיוס (את הדגם תכנן סטודיו o2a, שעיצב את התערוכה כולה), ובתוך אחת החזיתות השקופות שלו מוצג מדי פעם מופע תיאטרון בובות. יש גם לוח שחמט גדול שהכין מעצב הרהיטים הוותיק ניסו אדוט בהשראת לוח השחמט שהכין יוזף הרטוויג ב-1924, הקרנה של סצינות מתיאטרון המחול של אוסקר שלמר, וגם עבודה עכשווית בהשראת התיאטרון של שלמר - מה שעשוי להיות האלמנט הכי פופולרי בקרב המבקרים הצעירים: קבוצת "טריפלט" (ניצן כהן, שלומי יוסף וים רוסו) מקרינים על הקיר יצורים צבעוניים, שמבליחים מבעד למחילות ומשוטטים על הקיר, מתרבים והולכים, עד שצועקים עליהם - והם נמלטים למחילות. ניכר שהמבקרים אוהבים את הנקודה הזאת בביקור.
האוצרים לא עשו עבודה קלה לעצמם, וגם לא למבקרים: במקום להישען על יצירות מפורסמות, הם בחרו להנגיש את הנושא במישור אינטלקטואלי שמזמין את הקהל הצעיר לחשוב, להתנסות ולחקור את הבסיס שממנו יוצאים לעיצוב ולאדריכלות. בהיעדר כיתובים על הקירות, ייתכן שהתערוכה תחמיץ הרבה מקהל היעד (בתערוכה השכנה על פיטר פן, השכילו האוצרים למשוך את העין אל אנקדוטות מעניינות שנכתבו על הקירות); סיורים מודרכים הם אופציה מומלצת בתערוכה הזו.
