לתת לשוטרים אנג'רה לא יעזור. צריך מודעות לסבל ולגבורת עולי אתיופיה

שלי אינגדאו־ונדה, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית, גילתה כי החינוך שקיבלו ילדים באתיופיה, במסגרתו קיבלו תפקידים משמעותיים רבים בבית, תרם לחוסנה של הקהילה

שלי אינגדאו־ונדה. "יוצאי אתיופיה הגיעו לישראל כאנשים חזקים ועצמאים, והדרך שעברו אינה מאפשרת להטיל ספק בכך" (צילום: טל שחר)
שלי אינגדאו־ונדה. "יוצאי אתיופיה הגיעו לישראל כאנשים חזקים ועצמאים, והדרך שעברו אינה מאפשרת להטיל ספק בכך" (צילום: טל שחר)

לפני חמש שנים טסתי עם חברים להודו. כבר בתחילת הטיול המלווים ההודים הביאו אותנו לטרק ונעלמו. כל התיירים קיטרו, בכו וכעסו על ההודים שנטשו אותנו בעונת המונסונים, בגשם שוטף ובגרביים רטובים, בלי מקום לאכול או לישון. טיפסנו בעליות וכולם פחדו שזה שטח עוין, אבל אני הייתי לגמרי רגועה. נהניתי. הובלתי אותם שלושה ימים בקלילות, מנתרת ורצה קדימה. כשהגענו ליעד, חברה שאלה אותי: 'איך עשית את זה?!' אמרתי לה שאחרי שהלכתי שלושה שבועות במדבריות סודן בגיל חמש, ברור שאני אצלח טרק של שלושה ימים", צוחקת שלי אינגדאו־ונדה.

 

האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

 

היא תושבת באר־שבע, בת 39, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקרת ב"חממת נבט למחקר והכשרה מודעי־הקשר" בראשות פרופ' דורית רואר־סטריאר. נשואה לחנניה ונדה, דוקטורנט לארכיאולוגיה ופעיל חברתי, אמא של יובל־אתיופיה בת הארבע וחצי ואיתי־אלולה בן השנה וחצי.

 

בספרה החדש "חוסן בהגירה - הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג), שכתבה בהנחיית ד"ר יעל דיין, היא מנתחת את הזיכרונות של 20 צעירים שהיו ילדים כמותה כשיצאו למסע מאתיופיה לישראל, ובודקת איך הם תופסים את השתלבותם בארץ, את מדיניות הקליטה ואת הזהות שלהם עצמם. כחוקרת בת הקהילה האתיופית היה לה חשוב להציג מגוון של דמויות, ביקורת כנה על החברה הישראלית והאתוס הציוני וגם ביקורת פנימית. הייחוד שלה הוא בכך שהיא מתייחסת לסיפורים הללו כאל מפגן של חוסן ועוצמה פנימית.

"האמירה המרכזית היא שלמרות כל הקשיים וההקרבה וכמעט בלי עזרה - בני הקהילה הגיעו להישגים בזכות החוסן המשמעותי שקיים במרכיבי האישיות ובחינוך שהם קיבלו בבית. באתיופיה ניתנו לילדים המון תפקידים משמעותיים"

 

"האמירה המרכזית היא שלמרות כל הקשיים וההקרבה וכמעט בלי עזרה - בני הקהילה הגיעו להישגים בזכות החוסן המשמעותי שקיים במרכיבי האישיות ובחינוך שהם קיבלו בבית. באתיופיה ניתנו לילדים המון תפקידים משמעותיים. מגיל קטן הם הלכו עם הוריהם לעבודה בשדה, בגיל חמש כבר רעו צאן והשתלטו על עדר פרות וכבשים. זה יצר אצלם חוסן, יכולות הישרדות ומנהיגות".

 

בספרה היא מנסחת את מודל החלום: אם מה שהניע את הקהילה לארץ היה החלום לעלות לארץ הקודש ולחזור לירושלים - אותו חלום שגווע במחנות בסודן מול הזוועות, המחסור והטראומות והתעורר שוב עם העלייה שהזינה את העולים ברצון להשתלב בארץ - הרי שהחלום נמוג לאחר שהם ספגו יחס גזעני, שהגיע לשיא עם השמדת תרומות הדם של יהודי אתיופיה ב־1996. "זה היה הרגע שבו רגש הציונות התפוגג והפך לציניות", היא אומרת.

 

קטפנו עלים כדי לשתות

היא נולדה וגדלה בכפר היהודי מצ'ה שבצפון אתיופיה. "נהר זורם, צמחייה עבותה, פריחה והרבה חופש. זהו בעיניי דימוי גן העדן". משפחתה גרה בבתי בוץ בכפר, טיפחה משק חי ושדות חקלאיים. היא נהגה לאסוף עצים להסקה עם דודתה, לטפל בתרנגולות עם אמה, לשחק עם חבריה במרחבים. "לעתים יצאתי בלילות בחשאי עם אחיי לאזור הכוורות שאבי בנה בין העצים כדי ללקק דבש, עד שעקצה אותי דבורה וסיורי הלילה פסקו", היא כותבת בספרה. "כל זה הסתיים בשנת 1984, כששמעתי יום אחד שאנו עומדים לעזוב לירושלים. עקבתי אחרי הוריי בזמן ההכנות למסע, הם מכרו את הצאן והבקר והכינו מזון, ובלילה אחד יצאנו, כמעט כל אנשי הכפר, לדרך".

 

מה הרגע שהכי זכור לך מהמסע?

"איך שדדו את אבא שלי והשליכו אותו תחת גלגלי משאית. הסודנים רצו להרוג אותו, ואני זוכרת את המבט שלו, כמה כאב לי עליו. כשעצרו אותו, לקחו את כל מה שהיה לו ולא נשאר לנו כלום.

"גם המים נגמרו. היינו מאוד צמאים. באנו מאזור שבו נהרות זורמים חופשי, ובסודן הלכנו במדבר בחום לא נורמלי. דודה שלי מספרת שקטפנו עלים בדרך כדי לשתות את הלחות שיש בהם, אבל הכל היה יבש. אחי הבכור שהיה אז בן תשע, ילד נמרץ, עצמאי ובוגר שדהר על החמור שלו לאורך כל המסע, נשכב פתאום מתחת לעץ חסר כוחות. הוא היה מיובש לגמרי. ההורים ניסו להוציא ממנו פיפי כדי שיוכל להחזיר לעצמו נוזלים, אבל שום דבר לא יצא. כדי להציל אותו, אח של אבא דהר לנהר רחוק כדי להביא לו בקבוק מים, ואני ובת דודה שלי, שהיינו בעצמנו כל כך צמאות, פשטנו אליו ידיים כמהות ונפלנו מהחמור.

"אני רוצה שבמערכת החינוך ילמדו על העלייה מאתיופיה לא מנקודת המבט של אתוס ההצלה הציוני, שמראה 'איך הצלנו את המסכנים', אלא בהצגת הגבורה של העולים"

"אני זוכרת את המסע כהרפתקה. היום זה נראה לי כמו חלום. אבל זה לא רק סיפור המסע האישי שלי, זה סיפור של קהילה שלמה שעזבה את אתיופיה בשנות ה־80. 4,000 גברים, נשים וילדים מתו בדרך. לישראל הגיעו רק 8,000 איש. דודה שלי, למשל, סבלה ממחלות ומתו לה שם שלושה ילדים בתוך חודש. רק לאחרונה היא התחילה לדבר על זה. אני מודעת לטראומות מהמסע ולהשלכות של הקליטה, אבל אני מתמקדת בחלקים החיוביים בסיפורים שלנו".

 

אחד המרואיינים שלך אמר שצריך להכריז על יום שואה לאתיופים.

"הרבה יוצאי אתיופיה אומרים 'עברנו שואה', כי אלפי המתים בדרך לישראל הם אבידה מאוד גדולה. יש כמובן הבדל מהותי, זו הייתה הבחירה שלנו ולא הרגו אותנו בשל יהדותנו, ובכל זאת יש היבטים דומים, כמו השתיקה ארוכת השנים והטראומות שלא עובדו ולא טופלו. לטקסי הזיכרון לזכר הנספים במסע מגיעים בעיקר יהודי אתיופיה. הסבל, ההקרבה והגבורה של עולי אתיופיה עדיין לא נכנסו לתודעה של החברה הישראלית".

 

מה את מציעה?

"אני רוצה שיקבלו את ההכרה המתאימה כדי שכולם בארץ ייחשפו לעוצמות של האנשים ולמה שהם הקריבו בשביל להגיע ארצה. אני רוצה שבמערכת החינוך ילמדו על העלייה מאתיופיה לא מנקודת המבט של אתוס ההצלה הציוני, שמראה 'איך הצלנו את המסכנים במבצע חילוץ הרואי שבו המדינה היא הגיבורה והם הפסיביים', אלא בהצגת הגבורה והחוסן של עולי אתיופיה".

 

איזו קבלת פנים חיכתה לעולים ששרדו את המסע?

"הגורמים שהיו אחראים על העלייה קיבלו את העולים מאתיופיה בזרועות פתוחות, אבל אולי החיבוק שלהם היה חזק מדי. הייתה הנחת יסוד שהעולה לא יודע להתמודד בעצמו וצריך לסייע לו עד שהוא הפך להיות תלותי ומסכן. אבל יוצאי אתיופיה הגיעו לישראל כאנשים חזקים ועצמאים, והדרך שעברו אינה מאפשרת להטיל ספק בכך. הידע והכישורים שלהם אִפשרו להם לשרוד בתנאים הקשים ביותר".

 

אז מה קרה?

"במקום לאפשר להם למצוא את מקומם הייחודי, אנשי הקליטה בחרו 'לחנך מחדש'. אם היו סומכים עליהם ונותנים להם סל קליטה, שיעשו בו מה שעולה על דעתם, הייתה יותר הטרוגניות ומצב הנוער היה אחר. לא היינו צריכים להילחם כל הזמן על תיקון העוולות והיינו יכולים להתמקד בהצלחה".

 

"הנשים עצמן אמרו לי שלא בגלל טראומות הן לא זוכרות" (צילום: טל שחר)
    "הנשים עצמן אמרו לי שלא בגלל טראומות הן לא זוכרות"(צילום: טל שחר)

     

    למה גברים זוכרים יותר?

    במחקרה ראיינה עשר נשים ועשרה גברים, שרובם סיפרו לראשונה את סיפור המסע שלהם במלואו, אחרי שכבר חיו בארץ 25־30 שנה.

     

    לכל הגברים שראיינת היו זיכרונות מן המסע, בעוד שחצי מן הנשים שכחו הכל. איך את מסבירה את זה?

    "סיבה אחת היא שבמחנות הפליטים בסודן הבנות היו באוהלים, טיפלו באחים שלהן או היו חולות וחלשות ונשארו ללא השגחה רוב שעות היום. הבנים היו יותר פעילים, הם עבדו פיזית, פרנסו את המשפחה וספגו יותר חוויות. סיבה אחרת היא שכנראה מנגנוני ההגנה של נשים יותר מפותחים, ולכן הן לא רצו לזכור. הנשים עצמן אמרו לי שלא בגלל טראומות הן לא זוכרות, אלא בגלל החוסן והרצון העז להיקלט בארץ. גם מי שלא זכרו את המסע תופסים אותו כגורם ייחודי בחייהם וחושבים שבעקבותיו התפתחו אצלם יכולת הבחירה, העצמאות והגאווה".

     

    גדלת בקהילה הזאת ואת מכירה את מגוון הדעות והסיפורים. מה בכל זאת הופתעת לגלות?

    "רק אחרי ששמעתי, כתבתי ואז קראתי את כל הסיפורים של המרואיינים שלי, קלטתי את המשמעות העמוקה של ההסללה. כולם עברו אותו מסלול בדיוק: נשארו כמה שנים במרכז קליטה ואחר כך עברו לדיור קבע עם אפשרות בחירה מצומצמת בין שכונת מצוקה לפריפריה, למדו בבתי ספר דתיים ואחר כך נכנסו לכפרי נוער ופנימיות. רק אחד מה־20 שהשתתפו במחקר למד בתיכון רגיל, והוא באמת בולט בהצלחתו. בגיל 18 כולם התגייסו לצבא או לשירות לאומי, אחר כך למדו לימודי חינוך או עבודה סוציאלית.

    "קלטתי את המשמעות העמוקה של ההסללה. כל המרואיינים שלי עברו אותו מסלול: מרכז קליטה, דיור קבע עם אפשרות בחירה בין שכונת מצוקה לפריפריה, בתי ספר דתיים ואחר כך פנימיות"

     

    "גם אני עברתי אותו מסלול בדיוק. הגענו ארצה עם הוריי, ארבעת אחיי, בן דוד ובת דודה שאבא שלי אימץ עוד באתיופיה. יכול להיות שנרדמתי בין הטיסה לכניסה למרכז הקליטה, כי אני זוכרת שהתעוררתי בחדר ריק באמצע הלילה והתחלתי לבכות. בפעם הראשונה בחיי אף אחד לא ישן לידי, ואחרי המסע המטלטל תיארתי לעצמי שכולם נעלמו או מתו.

     

    "יישבו אותנו בקריית־ארבע, בקהילה חרדית. כבר במרכז הקליטה, אחי הבכור נשלח לכפר נוער. אחרי שש שנים הוריי קיבלו אפשרות לעבור לדיור קבע בלוד או ברמלה, ועברנו לרמלה. קיבלנו דירה במצב לא טוב, ישנה מאוד, עם רטיבות, ואלה הדירות שבדרך כלל אפשרו לנו לקנות. אני נכנסתי לכפר הנוער בתיה ברעננה בכיתה ט', והוריי הביאו לעולם בארץ עוד שלושה ילדים. אמא שלי עובדת בניקיון, ותמיד מועסקת במשרות קבלן מנצלות. היא אדם מדהים וחרוץ, שמעורר בי השראה. אבא שלי עבד בנגרות ובתעשייה האווירית וכיום עובד בניקיון שעות ארוכות. לשניהם אין פנסיה והם נאלצים להמשיך לעבוד קשה מאוד ובשכר נמוך.

     

    "כבר מגיל קטן קיבלתי אחריות בבית. בגיל שש הוצאתי את האחים הקטנים מהגן וניקיתי את הדירה, מגיל עשר בישלתי וטיפלתי באחים עד שאמא חזרה הביתה, ותמיד עזרתי בשיעורי הבית גם לתלמידים גדולים ממני. ההורים שלי סמכו עליי במאה אחוז ותמיד נתנו לי את כל הגיבוי, וגם זה מוביל לחוסן.

     

    "באתיופיה לא היינו במסגרות חינוך. כל היום היינו מטיילים בטבע, מתלווים להורים בשדות ומאכילים את התרנגולות. אחרי שעלינו לישראל עשינו לעצמנו מנהג להמשיך לטייל על חשבון הלימודים. כבר בכיתה א' החברות ואני היינו מבריזות. נכנסנו למטעים על גבול חברון וקטפנו ענבים. המשכנו בזה גם בפנימייה. בדוקטורט שלי אני חוקרת תפיסות סיכון, תפיסה של מה זה ילד, מה מצופה ממנו וכמה סומכים עליו – וכל זה תלוי במקום שבו הוא גדל".

     

    את יוצאת נגד התיאור האחיד של יוצאי אתיופיה. איזה קול לא מספיק מושמע?

    "שלהרבה אנשים בסך הכל טוב בארץ. אם תשאלי צעירים, וגם את בני הדור של סבתא שלי, הם יגידו שאין כמו מדינת ישראל, שהחיים שלהם טובים ושלא יכלו לבקש טוב יותר. לא כולם כועסים ולא לכולם רע. צריך לתת לגיטימציה גם לקול הזה.

    "הקהילה האתיופית בישראל איננה אחידה. היא מורכבת מפרטים שמצפים לקבל יחס שווה ובוחרים במפלגות שונות לפי האג'נדה שלהן, בלי קשר לשאלה אם יש בהן יוצא אתיופיה או לא, כי הם לא חושבים שהם זקוקים להנהגה משלהם. יש גם פער בין התדמית שהייתה לנו כשנקלטנו מול מה שאנחנו באמת היום. אחת המרואיינות שלי אמרה שאם היא צועקת יותר מדי ומעמידה אנשים במקום, מתפלאים עליה: 'הגעתם לפה ותפסת תחת?' אבל זו פשוט האישיות שלה והיא שונה מהדימוי הקהילתי שהודבק לה".

    "בבאר־שבע נתקלנו בבעל דירה שממש התלהב מאיתנו בטלפון וכשראה אותנו הלסת נפלה לו. חנניה סובל מזה עוד יותר, כבר קרה שעצרו אותו כי חשבו שהוא אריתראי"

     

    גם את חווית את זה?

    "כולנו חווינו גזענות. כשגרתי בשכונת קריית שלום בתל־אביב היה לנו שכן שכל הזמן הזמין לנו את הפיקוח העירוני עם כל מיני תלונות סרק. אנשים בשכונה לא הסכימו להשכיר דירות לשחורים, לאריתראים ולסודנים, וגם אנחנו סבלנו מזה. כשחברה שלי באה לבקר אותי, רדפו אחריה וצעקו לה 'לכי מפה'. גם כשחיפשנו דירה בבאר־שבע נתקלנו בבעל דירה שממש התלהב מאיתנו בטלפון וכשראה אותנו הלסת נפלה לו. חנניה סובל מזה עוד יותר, כבר קרה שעצרו אותו כי חשבו שהוא אריתראי".

     

    מה אפשר לעשות?

    "אני מציעה שכל מי שנהגו כלפיו בגזענות יפנה לבית המשפט ויטען להפרת זכות, לפגיעה בכבוד האדם ולעוגמת נפש, כי יש דברים שצריך ללמד דרך הכיס. לצד זה צריך עשייה, להדגיש מצוינות ואנשים פורצי דרך. רק עם חשיבה חיובית, עזרה לאחר, צבירת מעמד וכוח אפשר לנפץ סטריאוטיפים.

    "בני הדור הצעיר פחות מרַצים מאיתנו. קשה יותר להסליל אותם או לשלוט בהם ורואים שהם מתפתחים לכיוונים מעולים בתחומי האמנויות, ההייטק, הספורט, האקדמיה והתעשייה".

     

    להתפתחות הזו יש גם פן מגדרי?

    "עוד באתיופיה היה לנשים מקום להוביל, והן מהוות גם היום חלק אינטגרלי בהובלה של שינויים ובעשייה, אבל אני חושבת שצריך לתת מקום דווקא לגברים. הם ראויים להערכה על השינוי מרחיק הלכת שעשו באורחות חייהם. ממעמד של כמעט מלכים, בתוך דור וחצי רובם רואים את עצמם חלק בלתי נפרד מפרנסת הבית, הניקיון והטיפול בילדים. אפילו אבא שלי, שאמא רחצה לו את הרגליים בכפר, מכין לעצמו את ארוחת הבוקר והקפה, וכשאמא חלתה הוא שטף את כל הבית. אבא של בעלי בן 84 והוא שותף מלא בעבודות הבית. האיש שלי לקח חופשת לידה וטיפל בבת שלנו במשך שנה. אבל די ברצח אחד בשביל לצבוע את כל הגברים המדהימים שלנו באור שלילי. זה עוול".

     

    טיול שורשים

    במסגרת המחקר שאלה את המרואיינים על הזהות שלהם. כשהיא נשאלת איך היא מגדירה את עצמה, היא עונה: "אני רבגונית, ישראלית עם חיבור לשורשים האתיופיים. האתיופיות שלי באה לידי ביטוי באהבה למוזיקה, בחיבור לנופי אתיופיה, למאכלים, למנהגים ולערכי הכבוד והחברות, אבל שפת האם שלי היא עברית. אני יהודייה חילונית עם זיקה למסורת ולחגים, אישה, אמא, חברה טובה, בת טובה, אחות טובה, אישה ממוצא אפריקאי, שגוני הצבע חום־שחור מדברים אליה. אני חוקרת, ועוד מעט גם סופרת, משוררת, ואני תמיד עובדת סוציאלית.

     

    "עבדתי במשרד הרווחה בתל־אביב, ניהלתי מרכז לגיל הרך, ריכזתי משפחתונים ומועדוניות, הדרכתי הורים וליוויתי נשים בהקמת עסקים. שילבתי את זה בהתנדבות וזכיתי על כך בפרס הדיקן על מעורבות חברתית. בנוסף, שידרתי ארבע שנים תוכנית ברדיו רמלה".

     

    ביקרת באתיופיה מאז העלייה?

    "כן, פעמיים. הפעם הראשונה הייתה במסגרת טיול שורשים עם חברים סטודנטים, חזרנו לכפרים שבהם גדלנו והרגשנו שאנחנו חוזרים לגן עדן. בפעם השנייה ביקרתי שם בירח הדבש עם חנניה והביקור הזה גרם לנו לרצות לחזור לשם. אחרי הלידה של בתנו תכננו לעבור לאתיופיה ולפתח פרויקט של עבודה סוציאלית בשיתוף האוניברסיטה. חנניה הוא דוקטורנט לארכיאולוגיה והוא חפר שם את כל השטח. התפטרנו, אני מעיריית תל־אביב והוא מרשות העתיקות, ואמרנו לכולם שאנחנו עוברים לאתיופיה, אבל הורינו שכנעו אותנו להישאר. הם אמרו שהרפואה שם לא מספיק מתקדמת וביקשו שנישאר קרובים אליהם, אז בסוף עברנו לבאר־שבע".

     

    שאלת את עצמך אי פעם אם הילדים שלך היו צולחים את המסע מאתיופיה?

    "זה עבר לי לפעמים בראש במעונות שניהלתי. אני חושבת שיובל־אתיופיה ואיתי־אלולה היו שורדים את המסע, אבל מי אני שאחליט מי כן ומי לא".

     

    הפגנות האתיופים בפתח תקווה. "כולנו חווינו גזענות" (צילום:  tch nugko)
      הפגנות האתיופים בפתח תקווה. "כולנו חווינו גזענות"(צילום: tch nugko)

       

      "עם ישראל הראה את הפרצוף הגזעני והחשוך שלו"

       

      איפה תפסו אותך ההפגנות האחרונות של יוצאי אתיופיה?

      "באמצע חופשה משפחתית ברמת אביב ג'. הייתי בדילמה. מצד אחד אני סוף־סוף בהפוגה ומתפנה לבת שלי. מצד שני, עוד במחאה הקודמת, לפני כמה חודשים, לאחר ששוטר ירה מטווח אפס ביהודה ביאדגה ז"ל, פתחתי דף פייסבוק שקרא להשבית את המשק, כדי שזו לא תהיה רק מחאה של יוצאי אתיופיה".

      ,זו הייתה הפגנה חשובה מאוד, אבל הכעיס אותי שהשתתפה בה בעיקר הקהילה האתיופית. כלל האזרחים צריכים להזדעזע ולהקים קול זעקה על המקרה הזה, אבל הרוב עומדים מנגד, מצקצקים ואפילו מאשימים"

       

      מה עשית?

      "החזרתי את בתי הביתה לבאר־שבע וחזרתי לתל־אביב. היו המון פקקים, אבל הצלחתי להגיע בלילה להפגנה בעזריאלי. זו הייתה הפגנה חשובה מאוד, אבל הכעיס אותי שהשתתפה בה בעיקר הקהילה האתיופית. כלל האזרחים צריכים להזדעזע ולהקים קול זעקה על המקרה הזה, אבל הרוב עומדים מנגד, מצקצקים ואפילו מאשימים. כשהגעתי לשם, זה היה מופע אימים לראות את הפרשים, האלות, הגז המדמיע. אנחנו בסך הכל דורשים שוויון בסיסי בפני החוק, מבקשים להפסיק את ועדות החקירה ולהביא לשינוי במערכת החינוך ובדעת הציבור.

      "יש תחושה של אפס סובלנות מצד תושבי המדינה כלפי יוצאי אתיופיה, התקשורת מתמקדת בפקקים, כאילו שלא סוגרים צירים מרכזיים בכל מרתון או מצעד גאווה. היא משדרת שוב ושוב את קומץ המתפרעים ושוכחת להכניס לשיח את המקרה עצמו. במחאה הזאת עם ישראל הראה בעיקר את הפרצוף הגזעני והחשוך שלו. למה יש אדישות כזאת? השוטר שירה בנער קיבל תמיכה והקהילה האתיופית כולה גונתה ותויגה כאלימה".

       

      אי־אפשר להגיד שלא היו גילויי אלימות במחאה.

      "אני מתנגדת לכל אלימות, אבל בכל הפגנה יש מידה של אלימות, ופה היא קיבלה תשומת לב שיצאה מפרופורציות. הפגנות שקטות היו המון ולא חל שינוי בעקבותיהן. אנשים לא יכולים להבין את תחושת הפחד מול כל שוטר שעובר ברחוב, החשש מלשבת על ספסל בגינה ולהיעצר ככה סתם.

      "מעבר להפגנות, התמונה שצריכה להיחקק היא של משפחת טקה על הקבר של הבן שלהם. זה הילד ה־11 שלנו. של כולנו! זה לא המקרה הראשון, השני או השלישי. הרצח של סלומון טקה, שנורה בידי שוטר ב־30 ביוני, מצטרף לעשרה אירועים דומים. זה מוות בלתי נסלח. היד עדיין קלה על ההדק, ויש שלושה גורמים מרכזיים שמובילים לכך: ראשית, גזענות כלפי צבע עור, שמובילה לשיטור יתר. שנית, תת־טיפול בשוטרים הפוגעים וכיסוי של העובדות, האשמת הקורבן והגנה על השוטר הרוצח. הדבר שלישי והכי מדאיג הוא שרוב הציבור מיישר קו עם העמדה של השוטרים ולא נלחם יחד עם יוצאי אתיופיה.

      "מצאו פתרון אבסורדי: לימדו את השוטרים על התרבות האתיופית ועשו להם סדנאות אכילת אנג'רה. זו רטוריקה מסוכנת, כי היא מבוססת על ההנחה שאלימות השוטרים נובעת מתרבותם של יוצאי אתיופיה ולא מהאלימות של השוטרים עצמם"

      "כל עוד הציבור לא יביע סולידריות ולא יבין שבני הקהילה הנרצחים הם אזרחי ישראל, השוטרים ימשיכו לקבל גיבוי. וזה שבכל סבב כזה יש הפגנה של הקהילה האתיופית, זה משאיר את הסיפור בתור 'הם ואנחנו'.

      "הגיע הזמן לטפל באלימות המשטרתית, כי הנתונים מראים שיותר נערים יוצאי אתיופיה, ביחס גבוה מאוד, נכנסים לכלא, והרבה יותר תיקים נפתחים לבני הקהילה. הגוף שאמור להגן עליהם הפך לאויב".

       

      לא ניסו למצוא פתרונות?

      "מצאו פתרון אבסורדי: לימדו את השוטרים על התרבות האתיופית ועשו להם סדנאות אכילת אנג'רה. זו רטוריקה מסוכנת, כי היא מבוססת על ההנחה שאלימות השוטרים נובעת מתרבותם של יוצאי אתיופיה ולא מהאלימות של השוטרים עצמם. ההסבר התרבותי הזה עלול לתת לגיטימציה להמשך ההתעללות. הפתרון הברור: מתן טיפול נאות לאזרחים יוצאי אתיופיה ואכיפת החוק נגד שוטרים מכים".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד