כשההורים של ד"ר דריה מעוז הודיעו לה שהם מתגרשים, היא הייתה בת 11. זו הייתה ירושלים של תחילת שנות ה־80, שיעור הגירושים היה נמוך, ומעוז הקטנה לא הצליחה להכיל את הבשורה שנחתה עליה.
"כשהם הודיעו לי שהם עומדים להתגרש לקחתי את הידיים שלהם, שילבתי אחת בשנייה ואמרתי: 'אולי תלכו לטיפול זוגי?'" מחייכת מעוז בעצב, "בעצם ניסיתי לבקש מהם להציל את הקשר, למרות המריבות שהיו בבית. הם היו פחות או יותר הזוג היחידי שהתגרש בירושלים באותה תקופה. הסתרתי את זה מהחברות שלי. לא רציתי שירחמו עליי. לא דיברתי על גירושי הוריי במשך הרבה זמן".
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
הייתה בך חשדנות כלפי מוסד הנישואים?
"כן. ויכול להיות שבגלל שלא הצלחתי לתקן את הזוגיות של הוריי, אני חוקרת היום זוגיות ומנסה לתקן זוגות אחרים".
מעוז, סופרת, סוציולוגית ואנתרופולוגית, עוסקת בנושא זוגיות כבר עשור. לפני תשע שנים יצא ספרה "זוגיות: מדריך למשתמש", שהתבסס על כ־300 ראיונות עם גברים ונשים בסטטוס אישי משתנה. בימים אלה יצא הספר "אמנות הזוגיות" (כנרת זמורה ביתן), שכתבה בשיתוף עם המטפלים הזוגיים פרופ' עמי שקד ופרופ' עמירם רביב. בניגוד לקודמו, הספר מתמקד בעיקר בזוגות נשואים: הוא כולל יותר מ־200 ראיונות עם זוגות ישראלים, שמרביתם נשואים 25 שנה. "מספר השנים הזה, חתונת הכסף, נראה לנו כברת דרך שאפשר לבדוק בה זוגיות", אומרת מעוז. "המטרה הייתה ללמוד מניסיונם ארוך הטווח של זוגות, בהנחה שאם הם נשארו ביחד, הם פיתחו מנגנוני התמודדות".
על עטיפת הספר מופיעה התהייה "מהו סוד ההצלחה של זוגות הנשואים באושר שנים ארוכות?" אבל מעוז אומרת שזאת לא השאלה היחידה שעניינה אותה. "שאלתי בספר אם בכלל צריך זוגיות. שלושתנו לא מטיפים לכך שכל אחד חייב", היא מציינת. לא מפתיע, אם כן, לשמוע שהיא עצמה ויתרה על זוגיות ממוסדת עד אמצע שנות ה־30 שלה, וחתרה לחיי חופש משוחררים ממחויבויות. אבל אז משהו השתנה.
מאמי, אני צריכה חופש
מעוז (49) נולדה וגדלה בירושלים. היא בתם של המזרחן בעל השם העולמי פרופ' משה מעוז ושל ד"ר רבקה מעוז, מרצה לספרות עברית. אחותה הגדולה היא פרופ' יפעת מעוז, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. היא עצמה כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תרמילאים ישראלים בהודו ואת הפוסט־דוקטורט על ישראלים בסיני. היא מרצה במכללה האקדמית "הדסה", מאמנת לזוגיות, ופרסמה גם את ספר העיון "הורות ללא מסכות" וחמישה רומנים (ספרה השני, "הודו תאהב אותי" הפך לקאלט אצל תרמילאים).
היא טיילה במשך שנים ברחבי העולם, ולדבריה, "כתבתי את הדוקטורט יומם ולילה ולא היה לי זמן לזוגיות. במהות שלי אני מורדת. לא התחשבתי בשעון הסוציולוגי לגבי מתי אני צריכה להתחתן". כל זה השתנה בגיל 35, כשהכירה את בן זוגה הראשון, רופא שיניים כירורג מצליח שלמד איתה בתיכון, שפגשה בכנס מחזורים. "החלום שלי בשלב ההוא היה לבנות תא משפחתי טוב", היא מספרת. "הייתי בגיל שבו רוויתי לגמרי מנסיעות ברחבי העולם. עייפתי. יכולתי להרשות לעצמי להתיישב".
החלום נשבר בתוך שנתיים: מעוז נפרדה מבן זוגה כשהיא בהיריון, בגיל 37. כשבנה איל, היום בן 12, היה בן שנתיים וחצי, הכירה את קובי, איש הייטק וקיבוצניק לשעבר. לו היא דווקא כן נישאה (בנישואים אזרחיים), ויחד הם מגדלים את בנם המשותף אוריאן, שמונה, את בנה איל וגם שני ילדים שלו מנישואים קודמים.
הם הכירו בקבוצת מטיילים. "קובי היה צריך להביא אוכל לטיול, וקנה אותי עם השניצלים שלו", היא משחזרת. "התחלנו לדבר במסלול הטיול, שש שעות, השיחה הכי ארוכה שהייתה לנו".
לא האמנת בזוגיות ארוכת טווח.
"נסעתי המון בעולם במסגרת המחקרים שלי, והזוגיות הייתה במקום השני אצלי. הקריירה הייתה חשובה לי יותר. בגיל 32, לפני שפרסמתי את 'הודו תאהב אותי', פגשתי את ההורים שלי במסעדה, ואמרתי שיש לי משהו לספר להם. הם ממש התלהבו, הזמינו בירה וחשבו שסוף־סוף אני מתחתנת. ואז הודעתי להם שאני מוציאה ספר. הפרצופים שלהם היו מאוכזבים. מבחינתי, התחתנתי וילדתי ילדים ברגע האחרון. אפשר לומר שבעקבות הספרים שכתבתי על זוגיות שיפרתי את היכולת הזוגית, שהייתה קלוקלת".
מה לא עבד אצלך בזוגיות הראשונה?
"הקשר שלנו היה של שני אינדיבידואליסטים שנפגשים פעם־פעמיים בשבוע. אני עשיתי פוסט־דוקטורט, נסעתי הרבה לסיני, הוא נתן לי המון חופש ואני לו, זה מה שרציתי בזוגיות. אבל יותר מדי חופש זה גם לא טוב".
נפרדתם כשאת בהיריון ראשון. כמה מאתגר זה היה?
"זה בהחלט היה צעד שדרש אומץ, בעיקר כשאני מוצפת בהורמונים ויש איזה חלום לקנן ולהקים קן משפחתי ושיהיה אבא בתמונה. ניסיתי לקחת צעד אחורה, להסתכל על עצמי מבחוץ ולשאול, האם הזוגיות הזו בריאה לי והאם היא תהיה בריאה לילד? שנינו הגענו להחלטה שאנחנו יכולים לשרוד כמה שנים, אבל לא יהיה לנו טוב וזה יקרין על הילד, וייתכן שאם ניפרד כשהוא יהיה בן שלוש־ארבע, הוא יגדל עם יותר טראומה מאשר אם ייוולד לנסיבות האלה".
במה היה שונה פרק ב' שלך?
"בן זוגי השני אמר לי כבר בתחילת הקשר שהוא רוצה אותי, מעוניין בקשר רציני, ובתוך חודשיים דיבר איתי על ילד משותף ועל מגורים משותפים. נכנסתי להיריון די מהר וחשבתי שנמשיך לגור בשני בתים נפרדים, נגדל את הילד ולאט־לאט נראה. הוא אמר לי: 'ממש לא. אנחנו עוברים לגור ביחד ועושים הכל כמו שצריך'. הוא הציע נישואים והתחתנו בקפריסין. מה שבעבר הרתיע אותי, מאוד משך אותי".
עברת שינוי של 180 מעלות בכזאת מהירות?
"לא, עדיין נשארו בי חלקים אינדיבידואליים. עוד לפני שעברנו לגור ביחד, אמרתי לו: 'אני צריכה המון חופש, זה לא נגדך ולא בגלל שאני לא אוהבת אותך. זה לא קשור אליך, וכך זה הולך להיות'. ברור שהפסקתי לנסוע בכל העולם, אבל פעם בכמה חודשים אני לוקחת לעצמי צימר קבוע או נוסעת לכנס בחו"ל, כותבת ומתנתקת מהעולם וממנו ומהילדים. בשאר השנה אני אמא נוכחת ומסורה ונמצאת עם ילדיי כל יום אחר הצהריים".
אם להסיק מהסיפור האישי שלך - אפשר ללמוד להיות זוגי?
"המוטו שלי ושל הספר החדש הוא שמסוגלות זוגית היא אמנם משהו שאתה נולד איתו, והיא מושפעת מהאופי שלך, נסיבות חייך והמשפחה שלך, אבל מצד שני, אנחנו מוכיחים שאפשר לשפר את המסוגלות הזוגית, אפשר להתאמן וללמוד את זה. הבסיס ההתחלתי הוא שיהיה לזה רצון. גם אם אתה 25 שנה עם מישהו - אתה עדיין יכול לשפר. כל אחד גם יכול לאמץ דגם זוגיות שמתאים לאישיות שלו. אני לא הפסקתי להיות אינדיבידואליסטית, ובעוד כמה חודשים אחגוג עשור עם בן הזוג שלי".
לא ידעתי לריב
ב"אמנות הזוגיות" יש תחושה שהשבר במוסד הנישואים הוא מובנה וחלק בלתי נפרד ממנו.
"בוודאי, משום שעם 30 אחוזי גירושים ו־60 אחוזי בגידות, להחזיק נישואים באושר הרבה שנים זה אתגר כמעט בלתי אפשרי. היד קלה על ההדק. זה כבר לא מובן מאליו שתהיו ביחד כל החיים. לפי המחקרים, כמעט 40 אחוז מהזוגות מאוד לא מרוצים מהיחסים ביניהם ושישה אחוזים מאוד מרוצים, שזה נוראי. כל השאר הם באמצע ונשארים בגלל בדידות, הילדים או מצב כלכלי".
מהספר עולה שגם אצל זוגות צעירים ומודרנים בישראל עדיין אין חלוקה שווה במטלות הבית. שם מתחיל השבר?
"לגמרי כן. האישה הישראלית, לפי מחקרים, מקדישה למטלות הבית פי שניים וחצי מהגבר. מעניין לראות את הסטודנטים שלי לפני החתונה. בדעות שלהם הם ליברליים ושוויוניים, שני הצדדים בטוחים שהזוגיות תהיה שוויונית, וכגודל הציפיות - גודל האכזבה. אחד הדברים שטלטלו אותי הוא משפט שאמרה לי אחת המרואיינות בספר: 'מה שבעלי העביר אותי בשנים הראשונות, אחרי שנהייתי אמא, אני לא אשכח לו את זה בחיים. הוא היה חבר שלי ופתאום הוא השאיר אותי לבד במערכה עם הילדים'. היא נשואה 25 שנה".
מה הדבר הכי חשוב לזוגיות מוצלחת?
"ניהול קונפליקטים הוא נושא מאוד מרכזי. אנשים חושבים שאם הם רבו חצי שעה או יומיים, זה נקודתי, אבל הריב הזה יכול להשפיע על הזוגיות. אפשר לריב ורצוי לריב, השאלה היא איך אתה רב. מופעי שתיקה והתנתקות מנבאים פרידות. אני בעד להגיד לבן הזוג: 'אני לא יכולה עכשיו לנהל את הריב הזה, אני מרגישה מוצפת', ולהפריד כוחות. אחרי זמן מסוים לחזור ולהתפייס, לדבר על הדברים, לא בהכרח באותו רגע או יום, ולפעמים גם לא לדבר בכלל, אלא אם הנושא הוא עקרוני ועמוק.
"גם אני בעצמי פחות ידעתי לריב נכון. חשבתי שמריבה היא מקום שאין בו דין ואין דיין. היו לי בני זוג שאמרו לי בזמן ריב: 'זה בגלל שההורים שלך גרושים'. את לא רוצה שאנשים ישתמשו נגדך במשהו שאמרת להם ברגע אישי ואינטימי. במריבה לא צריך לשחרר רסן, אלא להניח מחסום לפה, כמו שיש לכלבים, לזכור שבזמן ריב אתה עדיין חבר של בן/בת הזוג".
מה העצה הכי יעילה שאת יכולה לתת לנשים נשואות?
"אני בעד להפריט את בן הזוג. הרבה נשים רואות בבן הזוג חזות הכל. הוא צריך להיות אבא נהדר, בן זוג מכיל, גם שותף, גם חבר וגם מאהב. זה לא נכון. כל עניין שיחות הנפש, למשל. יש גברים שלא מעוניינים בזה, ולפעמים את דופקת את הראש בקיר ואומרת, וואי, הוא לא מקשיב לי. אני אומרת: תפריטי אותו. תמצאי מקורות הקשבה ותמיכה מחברים וחברות, ותפיקי מבן זוגך את המיטב שהוא מסוגל לתת לך".
כשאת רואה זוגות בני 80 הולכים ברחוב יד ביד, מה את מרגישה?
"אני לא יכולה לדעת כלום. מה שמעניין הוא שאנשים מספרים שהזוגיות שלהם דווקא השתפרה כשהם מנהלים רומן. אי־אפשר לדעת שום דבר היום".
מתוך הספר: עשרה דברים משותפים לזוגות שנשואים שנים רבות
1. הם מחויבים לקשר שלהם. ידם אינה "קלה על ההדק" והם יודעים להימנע מאיומים ומנטישות.
2. יש ביניהם חברות שמתבטאת בכבוד, בעניין ובהערכה, והימנעות מבוז, השפלה והקטנה.
3. אחד מהם לפחות מגלה יכולת סלחנות ופשרנות גבוהה.
4. הם כבר מכירים את ה"סדין אדום" של הצד השני – מה מוציא אותו מדעתו, ויודעים להימנע ממנו. בזמן ריב הם לא מביעים בוז, אלימות וניכור אחד כלפי השני.
5. הם למדו להעדיף את האינטרס הזוגי שלהם על פני השפעות חיצוניות, כמו ההורים או החברים.
6. הם מקפידים על זמן משותף של בילויים, סקס, שיחות ופעילויות מהנות משותפות. לרובם יש תחביב ששניהם אוהבים לעשות ביחד.
7. הם למדו לקבל את בן הזוג כפי שהוא, ולא מנסים לשנותו.
8. הם למדו לתת מרחב וספייס, ולצד זה, מעניקים תמיכה ופרגון לבן הזוג להתפתח ולהגשים את עצמו, גם אם זה לעתים על חשבון האינטרס האישי שלהם.
9. הם לא לוקחים את בן הזוג כמובן מאליו, ויודעים להשקיע, להחמיא ולחזר.
10. חלוקת התפקידים ביניהם בטיפול בילדים, בפרנסה ובתחזוקת הבית יוצרת לכל הפחות תחושת הוגנות, גם אם אינה שוויונית.
