יכולתי להתחיל כך: "באתי לנאפולי לטייל בין פיצות ושלושת ציורי קראווג'ו הפזורים בעיר, זהו מסע שוטטות בין אמנות פיקטורית וקולינארית". זה היה נשמע סבבה, כמו שאומרים, אבל לא. טיולים לא מאורגנים נבנים בעזרת כלים שרירותיים, ונערמים בשכבות מצטברות, אף שהן אקראיות למחצה: זהו המנגנון ההופך טיול ל"טיול״.
הטיול שלי נולד בעודי משוטט בין אתרי טיסות ומגלה את כפתור ״Fly to Anywhere״ שניסוחו הצית את דמיוני. טיול הוא קודם כל שפה שמעניקה לך מלה במתנה, שמתגלגלת ומקפצת לך בראש ורוצה להתממש בחומר ובמעשה. המלה שלי, שאותה מצאתי בין המבצעים המועדפים, הייתה ״נאפולי״.
עד אותו רגע, נאפולי הייתה עבורי מעין נאפולי ארגנטינאית, שכן גדלתי לצד שלושה מיליון מהגרים מדרום איטליה שהתרבו בחלוף הדורות לעשרים מיליון סובייקטים בעלי מרכיב איטלקי כלשהו, שהשפיע על טון הדיבור, על הסלנג , על המזג ועל האוכל של כולנו. באמצע ימי הלימודים הארוכים בתיכון, נהגנו לאכול במסעדת ״נאפולי״, שהציעה לסועדים מנה אחת: פסטה ורמיצ׳לי. לשתייה, יין או מים שהגיעו בבקבוקי יין ששמרו על טעם לוואי של ענבים, אותם החשבתי כ״איטלקיים". ההזמנה הייתה פשוטה להפליא, וכל מה שהיה עליך לעשות הוא לצעוק בכל כוחך את כמות המנות לדון צ’יצ׳ו, בעל המקום שהיה טבח, מלצר, קופאי וקשיש, ואלה הגיעו עם רוטב עגבניות עילאי.
ובכן, נאפולי הייתה עבורי זה, ופוסטרים של העיר, ומראדונה. ומה היא נסיעה אם לא דימוי סכמטי של מקום המבקש להיות ספציפי: מלה שרוצה להתפוצץ בראשך לשלל מרכיבים.
הים לא שוטף את נאפולי, היא כתבה
נסעתי בלי מטען ובלי להכין דבר, פרט לשיחה גורלית שקיימתי בדרך לשדה התעופה עם אוטביו די-בריצי, חבר נאפוליטאני שעורך בהוצאה לאור בוונציה. הוא נולד בסאלרנו, ובנעוריו היה נוסע לנאפולי-סיטי כדי לקנות עיתונות צפונית ובינלאומית, ולהסתכל על יופיים של מאסות בני אדם המצטופפים כדי לכונן עירוניות. אוטביו הציע לשלוח לי כמה המלצות לטיול ולארגן בשבילי לינה בהפתעה ובמחיר סביר. הסכמתי מיד. כעבור חצי שעה שלחה לי אשה הודעה עם כתובת בשכונת סאניטה, שם היא תחכה לי כשאגיע.
איזה מזל או חוסר מזל היה לי! כשהתיישבתי במושב המטוס, נאפולי החלה לדבר ולהיפתח בפניי באמצעות אחד הספרים האיקוניים שנכתבו עליה: באופן פרדוקסלי, שמו של הספר שהבאתי אתי לנסיעה הוא "הים לא שוטף את נאפולי״ (1953) שנכתב על ידי אנה מריה אורטזה בטראנס יצירתי ורגשי. הספר התקבל בחוגים פוליטיים ושמרניים ככתב שנאה על נאפולי, והמחברת נאלצה לגלות ממנה למשך 40 שנה.
התחלתי לקרוא ומצאתי שלמעשה, אורטזה כתבה ספר אהבה קורע לב על עירה המוכה וההרוסה כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. התגובה הטבעית שלי לנוכח הטקסט הייתה צמרמורת ודמעות יבשות מהאוויר הדחוס. הנה כתיבה עירונית מכוננת, לא על נאפולי בלבד אלא על כל עיר. הסופרת אינה מתעדת מציאות או מקום, אלא משליכה אל המרחב הספציפי של עיר את הנוירוזה ואת הדאגות המטאפיזיות האישיות שלה – כאילו העיר ולא המחברת היא הסובלת.
ביקורת הספרות הריאליסטית היא שהשליכה את אורטזה לגלות, משום ש״הים לא שוטף את נאפולי״ נקרא בזמנו כתיאור מציאות מילולית ולא כספרות, וכך נכפה על מחברת נאפוליטאנית לחיות חיים שלמים הרחק ממרחב שידע לשאת היטב את תשוקותיה.
טסנו מעל נאפולי כשאני מהופנט מן הפרק ״העיר הבלתי רצונית״, שמתאר את "גראנילי 3 ו-4" - שני בניינים לנזקקים ולפגועי קרב, 560 מטר אורכם, שנבנו כמחסני דגנים במאה ה-18. אורטזה מתארת, כיצד בקומות התחתונות של המפלצות השיכוניות הנאפוליטניות אין אור. היצורים שמאכלסים אותן חיים כחרקים. ככל שעולים, קרני השמש חודרות דרך חרכים מלוכלכים, ואלה הזוכים לשמץ אור עתידים לשרוד. אין אפשרות לעבור מלמטה למעלה, שכן הגובה פירושו מעמד בלתי חדיר. ואם גורלך היה מאלץ אותך לרדת קומה, למרות כל תקוותיך לחזור למצב המקורי, לעולם לא תצליח לעלות שוב. הבניינים הארוכים הללו פעלו כעיר פנימית, וכמיקרוקוסמוס שדחס לתוכו את הלכי הרוח החברתיים והכלכליים של אירופה דאז, תחת הגיהינום הכלכלי, הארכיטקטוני והחברתי שנכפה על ידי תוכנית מרשל.
רטוב ברחוב עד שהיא הגיעה עם המפתחות
המלים של אורטזה ליוו אותי ברכבת התחתית אל מקום הלינה שלי. ירד גשם בלתי פוסק והחושך שטף את הרחוב המלוכלך שבו נמצא ביתי לחמישה ימים. המתנתי רטוב עשר דקות, עד שהגיעה האשה עם צרור המפתחות. שניות ספורות חלפו מאז שבירכתי את המארחת לשלום ועד שהשער הגדול נפתח, נכנסנו לחצר פנימית והבנתי שאני עומד לגור בארמון. כעבור כמה דקות הבנתי שאני נמצא ב״ארמון הספרדים״ (Palazzo dello Spagnuolo) מתקופת הבארוק הנאפוליטאני, ושאגור בו לגמרי לבד.
קיבלתי שבעה מפתחות לדלתות החללים העומדים לרשותי, ושדרכם יש לעבור בדרך לחדרי: שתי מבואות, משרד, ספרייה, חדר אוכל ומטבח עצומים, וחלל תצוגות עם קונסטרוקציה מפלצתית התלויה מהתקרה. בחלל התצוגה, שתי דלתות גבוהות מובילות לחדרים בגודל 70 מטרים רבועים כל אחד, פלוס מרפסת המשקיפה על חזיתו הפנימית של הארמון.
גראציה חייכה וצחקה, הציעה לי מפה, וביקשה שאשגיח על חתולה יפה ששמה סופיה; לא שאלתי יותר מדי שאלות. היא הציעה לי לקבל טיפים משתי בנותיה – ויולה וצ׳לסטה – שמיד החלו לשלוח לי המלצות ביקור בספרדית-איטלקית.
הגשם פסק בזמן שאכלתי סמוך לשער סאן ג'נארו וצפיתי במשחק כדורגל. הלכתי בשדרת פוריה ומשם לפיאצה דנטה; הסתכלתי על חלונות ראווה של חנויות ספרים ועל ספסלי בטון מלאי בקבוקי בירה "מורטי" ריקים. הרשימה של אוטביו הציעה האזנה דחופה תוך כדי הליכה לסונטה k87 של דומניקו סקרלאטי עם פלטנב על הפסנתר, ואת הסונטה 555 לצ׳מבלו של סקרלאטי - וכך עשיתי.
אלסנדרו ובנו דומניקו היו יקירי המלחינים של העיר: משהו בצורת ההקשה של הרגש, באירוניה הקיצונית והחשמל החמוץ ביצירותיהם מורגש ברחובות האלה. אחר כך עברתי לביצועי סקארלטי של דינו ליפאטי, שניגן את הסונטה k9 ברסיטל שלפני מותו המוקדם; מרתה ארחריץ’ ניגנה לי את הסונטה k142 עם הקרשנדו המלכותי שלה, הורוביץ ובנדטי-מיכאלנג׳לי גרמו לי לרוץ מרוב שנגינתם מהירה, ומריה ז'ואאו פירז' הגישה את הסונטה k208 בצורה כה מופתית עד שהתחשק לי לחבק את הקירות או להצמיד את האוזן למרצפות.
חלפתי ברחובות הריקים, וכך גם המוזיקה, שהביאה אותי לאלבום קאמרי אהוב מאת ״איל ג׳ארדינו ארמוניקו״ המנגן יצירות בארוקיות עצבניות של מנצ׳יני (אויבו של אלסנדרו), של סארי ושל שני הסקארלטים. הגשם ירד ופסק, וצ׳לסטה כתבה לי שעלי להגיע לפיאצה בליני. בגלל המוזיקה של סקארלטי הבן, נאפולי נראתה לי מדריד, העיר שאימצה אותו אל חיקה. היכן אני נמצא: במוזיקה? במקום? בתודעה? רבבות המבלים בפיאצה בליני גרמו לי סוף-סוף להסיר אוזניות ולנחות בנאפולי.
הכיכר מעשנת, שותה ומסניפה
אלפי האנשים המדברים והצוחקים מעניקים לפיאצה בליני ולסביבתה נימה של אצטדיון, של אופרטה מאסיבית, של מרכז ספורט עצום. אנה מריה אורטזה כותבת על הרחובות ״החייכניים והחינניים״ האלה, ואפשר להוסיף שהכיכר גם מעשנת ועולה ממנה ענן גראס. הכיכר שותה אלפי ליטרים של אפרול שפריץ; היא פועלת על אם-די ועל קוק ועל מיני אבקות, כדורים ונוזלים שנמכרים בשעריהם של הפקולטה לפילוסופיה וספרות, של בית הספר הגבוה לאמנות ושל הקונסרבטוריון. הסטודנטים משוטטים באזור הפקולטות מכוסות הגרפיטי וציורים של פידל וצ׳ה גווארה; הם יושבים על גרמי מדרגות ולמרגלות כנסיות. האווירה נראית לי חשופה, ישירה וחוצפנית, אולי כמו הפרוזה של אורטזה שבה, לראשונה בנאפולי, ״אומרים את המלה סקס במקום לב, עגבת במקום רגש ואובססיה במקום השראה".
פיאצה בליני עוטפת שיחות, זוגות בפינות, קבוצות חברים הנשענים על דפנות המבנים, והולכי רגל; העיר שומרת על סיפורים ועל סודות, מתגנדרת ונזנחת בעודך מתהלך בה. לא הרגשת פעם שהעיר כועסת עליך או שהיא מתעוררת עצובה? ולא הרגשת פעם שהעיר משתנה לפי מצב רוחך? אם אתה מבואס – כל פרצוף, כל מדינה, כל אירופה וכל העולם עשויים להיראות זהים. ואם העליזות זורחת בך, כל עמוד מלוכלך עשוי להצטייר כיחיד במינו. העיר סופגת וסופחת את מזג האוויר. העיר נושמת. העיר נרטבת מהגשם ופולטת נוזל שמנוני במעין פוטוסינתזה אורבנית. יורד גשם עצבני במשך שעה, ולפתע הברז נסגר בברוטליות החלטית.
הנאפוליטאנים הם פועל יוצא של התנועות הללו, של מים על הראש ושל השמש, של מרחבים המפוסלים על ידי הזמן והמוזיקה. כי בנאפולי, הסימביוזה בין השפה והמרחב מייצרים מנגינה, מעין שפה שמנסחת את המזג המקומי, שהוא סגנון שהפך לבשר.
קניתי נגרוני בכוס פלסטיק בדוכן רחוב בשני יורו, וחזרתי על זה כמה פעמים. נאפולי נראתה לי כמרקם-ברים. המקום היחיד בעולם, מלבד בואנוס איירס, שראיתי בו פקקים בשלוש לפנות בוקר. חשבתי שגודלה של עיר משתנה לפי הזמן: בלילה היא קומפקטית, סגורה וחמימה, ניתנת לקליטה קוגניטיבית שלמה. ביום, המרחב העירוני מתפזר, האופק נמתח והמרחקים גדלים.
סיימתי את הלילה בחנות ספרים עם בר יין, שבו שתיתי שתי כוסות של ורמנטינו, וחזרתי לארמון תוך כדי התבוננות בשלטי חוצות; איבדתי ארנק שהיה ריק, ומאוחר יותר צפיתי בסרט דוקומנטרי על הרומן של נאפולי עם מראדונה.
האציל ובעלי הארמון
בוקר. יצאתי למרפסת לנשום אוויר, וכשאני לבוש במעט בגדים, מצאתי כמה תיירים המצטלמים על מדרגות הארמון. ברגע שהבחינו בי ואני בהם, נוצרה אי-הבנה הדדית: הם חשבו שאני אציל שהתעורר מהפרעתם, ואני חשבתי לרגע שהם בעלי הארמון שגילו זה עתה איש זר הישן במיטתם.
התנורים לא עבדו ולא היו מים חמים: כיצד מוצאים ארון חשמל באלף מטר רבוע בנוי? שלי היה במטבח; התחלתי לשחק עם הכפתורים, עד שהרמתי אחד שגרם לפיצוץ. עקבתי אחר הרעש והעשן הקל, וגיליתי שהוא מגיע מאקורדיאון על הרצפה, שניתקתי מהחשמל כדי לפתור את התקלה. עשיתי אמבטיה ארוכה כשלצדי סופיה החתולה, בעודי שורק משירי אלבומה של נטליה לאפורקדה, זמרת מקסיקנית שניגנתי באייפד.
הליכה מהירה הובילה אותי לקפה גאמברינוס בפיאצה פלבישיטו, שם שתיתי קפה במקום שבו מארינטי ישב והתבשלו רצונותיו לערער, להאיץ ולפוצץ את העולם. חוקי האפייה והקונדיטוריה מחייבים אכילת ספוליאטלה ובאבא ספוג רום. לא הפתיע אותי שטעמם דומה לצליל המיה שמכנה אותם בשם: הספוליאטלה הוא פריך ושכבתי, מסתיר בתוכו את הקרם המפורסם שלו; והבאבא? רטוב ורירי, בעל מרקם אחיד וג׳לטיני.
הלכתי בגשם ונקרעו לי שתי מטריות. העיר מציעה דוכנים, סלים ומכונות לייבוש מטריות בפתח החנויות – פריטים ותעשיות בלתי אפשריים במזרח התיכון. עולם המטריות עניין אותי מאוד, בניגוד לארמון, לאופרה, לתיאטרון סאן קרלו ולגלריית אומברטו דה-פרסט, שדרכם חלפתי בכמה דקות, צמא לעיר.
הלכתי לים, לעבר שכונת קיאייה. לא בטוח אם הים שטף את נאפולי, אבל אותי ואת ספרי הוא שטף. רוחות עזות, גלים כעוסים, ריקנות רטובה בפיאצה דיי-מארטירי. תפסתי מחסה תחת פורטיקו ותחת גגונים, ממתין לסוף הגשם כדי שאוכל לקרוא מול קו החוף. גם הספר של אורטזה דיבר על מפרץ קיאייה שטוף הגשם – כפר דייגים עני שבמאה ה-17 וה-18 התמלא בתים, במאה ה-19 נוספו בו וילות, טיילת וארמונות משפחתיים ואריסטוקרטים. עם תום המלחמה, החזיתות עוטרו בשכבות צבע מוזנח שנשאו בתוכן את הקרבות, ואת החשיפה הממושכת לים הסואן. בשנות החמישים, ריביירת קיאייה נראתה כשרויה בהאנגאובר בעקבות התקופות הקשות, אף שבישרה על תקווה, אי נחת ושובבות, שכן לפי אורטזה ״מתחת לריקבון פעמה האורגניות״.
הגעתי עד קצה המפרץ, חזרתי דרך רחוב גראמשי, ובשלב הזה הרגשתי מאוהב בנאפולי, באורטזה או בשתיהן.
לבקר בעיר זה לגלוש בגוף חדש
הפרוזה של אורטזה נדבקה אלי כמו סערה רטובה. היא כותבת תיאורים גרפיים על גופה של נאפולי בגשם, על רחובות הפונים ומתפצלים ונפתחים ומתחברים ומפנים מקום לכיכר. כך נוצר בי הרושם שלבקר בעיר זה כמו לגלוש בגוף חדש. אתה צובר את הגוף השני ומכונן אותו באמצעות התנועה שלך בו. לנאפולי יש מותניים דומות לשל אתונה, עור בגוון בריסל ושפתיים דומות לאלו של ולפראיסו, צ׳ילה.
למחרת היום, טיילתי בלי לשים לב לפרטים, אזורים או שמות. הייתי נקי מכל אינפורמציה חיצונית לעובדות החומריות שהגיש לי המרחב. שתיתי, ישבתי, אכלתי, חשבתי, ובעיקר קראתי, במין עווית שכולה פעלים.
ביום הבא ניסיתי לשים דגש על הליכה איטית וממצאים מינוריים, כמו מרצפות, צמחים, פריטים בחנויות למוצרים יומיומיים - תבלינים, פלסטרים, מחברת שורות או כלי מטבח. נדהמתי מכמות הבשמים: האוויר הגשום נשא עירוב ניחוחות מרשים.
אם פתאום הפסקתי את הקריאה, חשתי סינדרום גמילה. אם עצרתי את הטיול הרגלי, למשל בחזית בניין יפה, הרגשתי שגופי דוחף אותי הלאה. חשתי עד כמה קריאה היא תלוית גוף. גופך ותודעתך מתמקמים במרחב או בספר, ואתה בודק אילו דברים יידבקו אליך וייכנסו לנשמה ולזיכרון. כי למרות קריאות וטיולים, תכנונים ומסלולים, אין לדעת מה נזכור, ממה נהנה. האם הפרצוף ההוא או רגע של שקט בין פעילויות, או שמא שיחה או נסיעה באוטובוס הם שייחרטו בנו. מכאן שלא בדיוק ידעתי מה אני עושה או אעשה. ברגע אחד נסעתי בחשמלית עם וכמו הספר, ובאחר – אכלתי ניוקי ושתיתי יין, ממתין שהחושים יתנו את הדין או אות להמשך.
הגלריה בפלאצו סבאייוס פשוט נפלאה, עם או בלי קרוואג'ו שיצא לטייל בעולם. מנה מדויקת של ציור, של מקום ושל איזוני צבע. ידוע שאיטלקים הם גאוני הפרופורציה והקומפוזיציה, מה שניכר בגודלם של חללים, בעיצוב המכוניות ובחיתוך המנות באוכל. וכשראיתי את אור התכלת ואת ההצללות בציור ״חוף בקאפרי״ מאת אנטונינו לטו, הבנתי מה אני עתיד לעשות למחרת היום: לחצות לאי שכל מה שידעתי עליו הוא מכנסי שלושת רבעי, סווטשרטים עם פסי כחול-לבן ורקמת עוגן זהוב, אנשים מפורסמים בקיץ, וספרון חובה מאת אנטוניו סאביניו, אחיו של הצייר ג’ורג׳יו דה קיריקו, שהורדתי בגרסה דיגיטלית תוך כדי שתיית קפה בשקיעה. ובכן, למרות רתיעתי מקריאות תימטיות (ביוגרפיה של גאנדי בנסיעה להודו, למשל), מצאתי נחמה בכך שהספרים הללו מלווים את טיולי, וכעת לעזוב מקום פירושו לסגור ספר, ולהגיע למקום אחר פירושו לפתוח ספר חדש.
הלכתי ברגל עד שנפתח אלי הלילה, וזה קרה בין פיאצה גריבלדי למוזיאון; באחד הרחובות הקטנים נתקלתי באירוע שחזר על עצמו שוב ושוב, כמו מחוץ לזמן: אמריקאי צעק באנגלית על נאפוליטאני מעשן בתחתונים במרפסת גבוהה – הוא חיפש אכסניה שאותה הוא הזמין, והאיטלקי הסביר שהוא לא אכסניה. עצרתי להקשיב והמשפטים חזרו על עצמם בשינויים קטנים, כמו במנגינת פיליפ גלאס. המשכתי ללכת, אבל השאלות חזרו על עצמן והטונים עלו. מכוניתו של האמריקאי חסמה את הסמטה ואל התמונה נכנסו נאפוליטאנים אחרים על גלגלים, שעמדו לתלות את התייר על עץ. טוב לבי גרם לי לחזור ולהציל את האישים מן הלוּפּ שעתיד היה להימשך עד אחרית הימים.
כפרס, הגעתי לרחוב סאן ביאג׳ו דיי ליבריי, אל בר יין שבו השתלבתי בקורס יינות מאזור קאמפניה: שתיתי "פיאנו״, ״גרקו די טופו״, "קטלנסקה״, "פאלנגינה״, ״ביאנקו פומפייאנו״ ואת הערב חתמתי עם ״אליאניקו״ יפהפה.
לחצות את הים לקאפרי בסערה
בבוקר הגשם לא פסק. לא מומלץ לחצות לקאפרי במעבורת בעיצומה של סערה. קבוצת קוריאנים צרחה כאילו זה עתה עלינו על סיפונה של הטיטאניק, ולא אכחיש שתמונה זו הייתה לא לגמרי מופרכת, שכן בשלב מסוים קשה היה לדעת מה למעלה ומה למטה, מה בשמאל והיכן הימין. גם ההפלגה של סאביניו לקאפרי ב-1926 הייתה קשה, המים שטפו אותו והוא חשש משילוב של שטחיות, סנוביזם מרכז אירופאי, וקדושה מוגזמת לאסתטיות שבחיי הטבע המבוקר.
אבל עם הגעתו של סאביניו לנמל האגדי ״מארינה גראנדה״ עם מזוודה מלאת סטיקרים מערים אחרות, הוא מצא, כמוני עכשיו – ואין לדעת האם כתוצאה מהילת המקום או זו שבפרוזה של סאביניו, או כתוצאה מן ההפלגה התזזיתית – שהאי הזה הוא אחד המקומות הממגנטים בעולם.
לפי הסופר האיטלקי רפאלה לה-קאפרייה, שבחן את מאות הספרים שנכתבו על קאפרי, היחיד שעמד במשימה הבלתי אפשרית לתפוס את מהות האי ואת גודלו של המיתוס שבו, הוא סאביניו ושבעים העמודים שכתב, שהם בגדר נס ספרותי.
התחלתי לקרוא בסערה. במרינה גראנדה חשתי הפנוט מיידי, וכדי להקל על הסימפטומים ניגשתי לאחד מבתי הקפה הפתוחים היחידים. המלצרים חיקו את המבטא שלי, עשו לי ״הנחת מראדונה״ ושרו לי שירים עליו. הסתכלתי סביב והבנתי שכל עוד אהיה בקאפרי, לא אוכל להפסיק להישאב כמו זומבי על ידי קולותיה האילמים, שרוי ב״קונטרסט בין חספוס הסלעים לעדינות הבנייה״, אך גם דבוק לשילוב האירוניה והליריות הקיצוניות בכל משפט של סאביניו.
הסתכלתי סביב והבנתי שכל עוד אהיה בקאפרי, לא אוכל להפסיק להישאב כמו זומבי על ידי קולותיה האילמים, שרוי ב''קונטרסט בין חספוס הסלעים לעדינות הבנייה''
מה לא קרה בקאפרי ומי לא היה כאן, מי לא כבש אותה ומי לא חשק בה. היא מושתתת על מערכת שמועות ששרדו אלפי שנים: כאן טיבריוס אירגן אורגיות עצומות והחזיק בנעריו המאהבים שאותם כינה ״דגים קטנים״, כאן הוא רצח ונע בין תריסר הווילות שלו באחת עשרה שנותיו האחרונות, ובדרכים חיכו לו נאהבים ומאהבות המוכנים לענג אותו. כאן מארינטי ראה ״טראסות יוקרה שמתאימות להתאבדויות אלגנטיות״, קלוד דביסי דמיין פרלוד, צווייג השתזף, אוסקר ויילד סבל מאפליה. סאביניו זיהה בה ״רחובות עם טמפרמנט של כנרים הונגרים״, ומן העבר השני ראה מקומות עם "בדידות מתוקה ונוראית, שבה הגורל אינו שייך לכדור הארץ אלא צף בין השמיים והים".
ספוג בנימה הזאת ובגשם, טיילתי באי הריק. הרכבל ההיסטורי המחבר את המרינה עם העיירה העליונה היה סגור, ותחת הגשם שסירב להיפסק הלכתי לחפש את מעוני הנמצא אי-שם במעלה ההר, בין המרינה לעיירה. לקחתי את המפתח מתיבת דואר צמודה לעץ, לפי מנהג airbnb , ונכנסתי לבית שכולו לבן. הלכתי לנוח בין סדיני משי, ומול דלת הזזה הנפתחת לנוף האזנתי לצליליו של האי. איים אינם שותקים אף פעם: גשם, מנוע רחוק, זחילת הים, רשרושי העלים - הם הרדימו אותי עד שבגדיי התייבשו. התקלחתי וטיפסתי על מחציתו השנייה של ההר לאורך השבילים הצרים והמדרגות התלולות, כדי להגיע לעיירה ריקה לגמרי.
הרחבה והבניינים דיקלמו לי את סאביניו
לא הרגשתי לבד. ברגע שקוראים על מקום, המקום מספר סיפור על עצמו. הרחבה היפה מול הנוף והבניינים סביב דיקלמו לי את סאביניו: הארכיטקטורה של קאפרי מעתיקה את הטראסות של פומפיי; בקיץ הכל מלא במכנסיים לבנים, גרביים סקוטיים, מצלמות קודאק, שפות אנגלוסקסיות, ואתה נמצא בו בזמן ברומא, בפריז, בניו יורק ובכלכותה. הנה מוכרי הדגים לצד חנויות היוקרה, שם מוכרים לך רומני-נואר עם תפאורה איטלקית, ורחוק יותר רוקדים טרנטלה.
הלכתי בין חנויות היוקרה. קאפרי המסחרית סגורה, אבל הסחורה נמצאת במקום ונראה שהעונה בפתח. קומבינציית הצבעים בבנייה הקפרזית מורכבת מאוקר, תכלת, לבן ואפור. סוף-סוף פגשתי את שני בתי המלון ההיסטוריים המתחרים ביניהם מאז ומתמיד, אך מקיימים מרקם משותף עתיר הילת התרחשות – אמנם אין כאן אנשים, אבל ניתן לחוש בנוכחותם בעבר ובעתיד. מרגישים כמה חליפות גוהצו, כמה משחקי אדון-משרת שוחקו. הריקנות מדברת אלי.
התגנבתי למלון ״לה פאלמה״ (לשעבר ״פאגנו״), וטיילתי בין הקשתות והחללים שהיו בשיפוצים. כאן התארח הגרמני שב-1826 גילה יחד עם דייג מקומי את ״המערה הכחולה״. יצאתי החוצה והתקרבתי ל״גראנד הוטל קיסיסאנה״ האגדי, שם נמצא קפה ״מורגאנו״ שהיה במשך מאה שנה מרכז ההתרחשות, הרכילות והידע של האי., כאן בילו סופרים כמו נרודה, גורקי, רילקה, מורביה, מורנטה, גרין, מוהם, קונרד, יורסנר, לורנס, מונטה, מאן, מאלפרטה, אנדרסן, גוגול, שלי, ז’יד, ד’אנונציו, צ’אפק, פואיג, ורפל, קוקטו וכמובן, חברנו סאביניו.
עומס הסופרים פתח לי את התיאבון; אין, כאמור, נפש חיה מסביב, יורד גשם חזק ואני יודע שהמסעדה הפתוחה היחידה בלילה היא "וירג’יניאלו" במרחק חצי קילומטר. רצתי עם המטרייה, וברגע שנכנסתי, הבנתי שאשאר שם עד שיוציאו אותי בכוח. רק שולחן אחד לשלושים איש היה תפוס. הם חגגו יומולדת ושרו שירים, ואני אכלתי מנה וחצי של רביולי קפרזה שמימיים בליווי בקבוק של "לאקרימה כריסטי״ אדום מענבי פיאדירוסו, שצומחים למרגלות הר הווזוב.
החזרה הביתה בחצות לא הייתה פשוטה. הלכתי באקראי במשך חצי שעה, מצאתי אנשים במשאית שסללה כביש. הם סימנו לי דרך לא נכונה, הלכתי לאיבוד, והגשם החל לרדת בעוצמה כפולה. החושך העמיק את פועלו, ובודד בשקט של האי בחורף ובעיצומו של הלילה, פתאום השתוקקתי לשמוע קול אנושי ולנשק את הפנס של האייפון, שהוביל אותי לאט-לאט ובאינטואיציה של אי, הביתה. שם המשכתי לשוטט במפה ולקרוא ספרון היסטורי מאת איש ששמו סלבטורה בורה, שמצאתי בשולחן הלילה, עד שנרדמתי עם חשק לעוד קאפרי.
אורגיות מגלומניות במערת התענוגות
בוקר של אי עם ריח של עץ שרוף, דגים ועשבים שנושמים לך בפרצוף; תרנגולים וחתולים משוחחים. ירדתי לנמל לקפה, וממנו לקחתי אוטובוס לעיירה בראש ההר. עובדים מכל הגילאים החלו לנקות חלונות ראווה, לשפץ חנויות, לחדש סחורה. הם מדברים לאט, מעשנים סיגריות ומתעסקים עם הטלפונים הסלולריים. נסעתי באוטובוס לאנאקאפרי, העיירה היריבה של קאפרי, שם ביקרתי בווילה היפה של אקסל מונטה, טיילתי מבלי למקד את המבט, מצאתי חנות ספרים המוקדשים לאי, ושם קניתי ספר של נורמן דאגלס, עוד קורבן ל”מחלת האיים״, שמצא לנכון להקדיש את מלותיו ואת תשוקתו למקום הזה.
דאגלס והתמונות עוצרות הנשימה המעטרות את “Footnote on Capri” מובילים אותי בחזרה לעיירה, היישר אל מלון ״קיסיסאנה״ שמתחתיו, לפי הספר, אינספור עתיקות וחיות ניאוליטיות. במלון פניתי ימינה ולמטה כקילומטר, לכיוון ״דרך קרופ״, יצירה הנדסית יפהפייה, היורדת ל״מארינה פיקולה״, היכן שלתעשיין הגרמני פרידריך קרופ חיכתה ספינתו למחקר ימי שנשאה את השם הפרדוקסאלי ״פוריטן״, וכן מערת ״פרה פליצ׳ה״ שבה קרופ קיים אורגיות בממדים טיבריאניים.
שם, מבלי לרדת למטה בגלל המבול, נודע לי סיפורו של קרופ. הוא התאהב קשות באדולפו סקיאנו – נער מקומי בן שמונה עשרה, שהיה ספר ומוזיקאי מזדמן. הוא בנה את ״דרך קרופ״ כדי להגיע כמה שיותר מהר ממלון קיסיסאנה למערת התענוגות שבמרינה פיקולה, ושם התקיימו אורגיות מגלומניות עם אורחים, עם ילדי הדייגים ועם משרתים מיניים שליוו אותו לכל מקום: גברים שביצועיהם היו טובים קיבלו מדליוני זהב, מעשי גבורה מיניים זכו בסיכות מיוחדות, וזיקוקי די נור נדלקו עם כל אורגזמה. ברגע שקרופ הסתכסך עם מורה לאיטלקית שהתעשיין בחר שלא להעסיק, הבלשן הכועס ניגש לעיתון ״איל מאטינו״ עם תמונות וכרוניקה מדויקת על המתרחש. קאפרי גירשה את קרופ שנאלץ לחזור לברלין, בדיוק ברגע שהרפתקאותיו החלו להתפרסם גם שם.
חברו הטוב של קרופ, הקייזר, ניסה לעזור לו. הוא כלא את זוגתו של קרופ בבית משוגעים כדי שלא תדבר, וניסה למנוע את הבלתי נמנע: השמועות גרמו למותו או להתאבדותו של קרופ בנובמבר 1902, כמה חודשים לאחר השלמת הבנייה של הדרך היפה, שהיא כמצבה לתשוקותיו הבלתי נשלטות של תעשיין עשיר, נדיב באופן מהפכני כלפי הפועלים שלו, חלוץ בפיתוח נשק להשמדה המונית וחוקר מסור של פלאי החיים בים.
אני מתחיל לנזול בה
בצהרי היום חזרתי לנאפולי בסערה חזקה, וכשהגעתי מצאתי שדה קרב גדוש קורבנות - מטריות נפולות בכל עבר. הגשם הכניס את התושבים ואת העיר עצמה למצב כמו-מלחמתי – הנפוליטאנים יצאו החוצה בהפוגות הספורות, הצטיידו באוכל ונסו הביתה.
הרכבל העלה אותי לשכונת וומרו, כדי לשתות ב״קפה דו-ברזיל״ האגדי, ולהבין מדוע איטלקים עלולים להיעלב כאשר מגישים להם אספרסו מחוץ למדינתם. הבדלי המעמדות, הדעתנות והארכיטקטורה, הם שגרמו ליריבויות הדדיות בין הוומרו לנאפולי, והתושבים העליונים עושים שימוש בביטוי ״לרדת לנאפולי״, כאילו הם חיים בעיר אחרת. שיטוט בשדרות סקארלטי, ג׳ורדנו ברונו ובפיאצה ואנויטלי והרחובות האלגנטיים הפנימיים, מאששים עד כמה זה נכון. העדפתי לרדת בחזרה אל קרקעית העיר, היכן שהכל ״חוסר מודעות, צבע וחוצפה", והפרוזה הזריזה-דחופה של אורטזה מציירת מאות עולמות במשיכות מכחול ספורות.
אני מטייל בעיר ונוזל או זורם בה. מזהה מוטיבים או סדרות חוזרות: מסגורי מבטים בחלונות, צורות של פסטה, קומבינציית צבעים, התחושות חוזרות על עצמן. תוך שלושה ימים אתה מחפש קיצורי דרך, למחרת יש לך מכרים, כעבור שבוע ניתן לשרבט ביטויים בשפה, וכעבור חודשיים יש לך חיים חדשים.
לטייל פירושו לתת לאסוציאציות שלך לצוץ ולהתגלגל באוטוסטרדה של התודעה. חשתי שזה קורה: טיילתי. אכלתי גלידה ב״פורט׳אלבה״ ונזכרתי במה שפעם אמר סופר אהוב: ״תמיד חושבים שלאלתר פירושו לפעול מבלי לחשוב. אבל אם אתה עושה משהו בגלל איזה דחף, או סתם כי מתחשק לך, או בכלל מבלי לדעת למה – בכל מקרה זה אתה שפועל ועושה, ויש לך היסטוריה שהובילה אותך לנקודה זו בחייך. למעשה לא יכולת לחשוב על מעשיך יותר: חשבת על מעשיך וחלמת על האלתורים שלך בכל דקה מאז שנולדת".
