הבוטן שהשתרש בריאה של תהילה הוביל לכריתת אונה ולשינוי חייה

תהילה מילר שאפה בילדותה בוטן שחדר לריאה. המקרה השפיע, לתחושתה, על כל מסלול חייה: מנידוי חברתי ועד עבודה בשיטה שמשלבת קיקבוקסינג וקואצ'ינג

תהילה מילר. " כשסיפרתי לרופאים שאני עושה קיק בוקסינג הם היו בשוק ואמרו שזה סוג של נס" (צילום: אביגיל עוזי)
תהילה מילר. " כשסיפרתי לרופאים שאני עושה קיק בוקסינג הם היו בשוק ואמרו שזה סוג של נס" (צילום: אביגיל עוזי)

זמן קצר אחרי שהגיחה לאוויר העולם, הבית של תהילה מילר הפך לבית חולים. היא עברה כמה ניתוחים, אשפוזים חוזרים ונשנים, וגם אחרי שמצב בריאותה התייצב, במשך כל ילדותה סבלה מנידוי חברתי וחרמות. גם בחייה הבוגרים המצב לא השתפר, והיא ידעה בדידות, דיכאונות וכאב שאינו מרפה. בכל היה אשם בוטן אחד קטן.

 

מילר (40) נולדה בבת־ים, שם היא מתגוררת עד היום, לאב שעבד בסלילת כבישים ולאם עקרת בית. בת שלישית במשפחה עם ארבעה ילדים. קצת אחרי שמלאו לה שנה החלה להשתעל באופן פתאומי. "אחרי שאמא שלי ראתה שהשיעול לא פוסק היא לקחה אותי לרופאה", היא מספרת. "הרופאה אבחנה שאני מחרחרת ושיש לי המון ליחה ושלחה אותי לצילום ריאות, שם ראו שיש לי דלקת".

 

הטיפול האנטיביוטי שקיבלה לא עזר והמצב הלך והחמיר: היא פיתחה חום גבוה שלא ירד ואושפזה בבית חולים בעקבות דלקת ריאות חריפה. אמה של מילר, גילה ברבוט, נזכרת: "היא הייתה מאושפזת בבית החולים וולפסון קרוב לחמישה חודשים. הרופאים שאבו את הליחה, הזריקו לה אנטיביוטיקה לווריד אבל שום דבר לא עזר. הרופאים הכינו אותי לגרוע מכל. ואז, יום אחד, אחרי שעשו לה עוד ועוד צילומים, הרופאים קראו לי להיכנס איתם לחדר. הם הראו לי את אחד הצילומים ואמרו: 'את רואה את הריאה השמאלית? נמצא כאן גוף זר'".

 

מה זה היה?

תהילה: "התברר ששאפתי בוטן שהשתרש בריאה שלי. הוא זה שיצר את כל הבעיות ובהמשך הוביל לריקבון הריאה. הוחלט להעביר אותי למחלקת הריאות של בית החולים הדסה בירושלים. כשהגענו, אמרו לאמא שלי שהגענו מאוחר מדי. שהריאה שלי כבר בשלבי הרס מתקדמים וכדי שזה לא ימשיך להתפשט ויביא למותי, אני חייבת לעבור ניתוח לכריתת אונה".

גילה: "הניתוח נמשך 15 שעות. רק אחרי שכרתו את האונה ראו בדיוק מהו אותו גוף זר שחדר לריאה ואמרו לי שזה היה בוטן. אני בטוחה שהיא שאפה אותו בזמן שהיא הייתה במעון כי בבית מעולם לא החזקנו בוטנים או פיצוחים".

 

הבוטן שהשתרש בריאה הוא זה שיצר את כל הבעיות ובהמשך הוביל לריקבון" (צילום: אביגיל עוזי)
    הבוטן שהשתרש בריאה הוא זה שיצר את כל הבעיות ובהמשך הוביל לריקבון"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    הכבשה השחורה

    גם אחרי הניתוח, סבלה של מילר לא בא אל קצו. "סבלתי מסיבוכים ועברתי עוד שני ניתוחים. הרבה פעמים הייתי בחדר בידוד".

    גילה: "היא הייתה מחוברת בצינורות לשני בלוני חמצן. אני זוכרת שכשהייתי הולכת איתה במסדרונות בית החולים הייתי בלחץ שצינור אחד ישתחרר והיא תפסיק לנשום. למעשה עד גיל שלוש היא הייתה רוב הזמן בבית החולים. אחרי זה היא שוחררה הביתה אבל עד גיל חמש חזרה שוב ושוב לאשפוזים בגלל קוצר נשימה או דלקת ריאות".

     

    תהילה, מה את זוכרת מאותן שנים?

    "הזיכרון הכי חזק שלי מתקופת האשפוז זה שכל הזמן התעסקו בגוף שלי. הפשיטו אותי, נגעו בי, שרטטו עליי. חלק גדול מהזמן הייתי מרותקת למיטה. לפעמים, כשכן הייתי מסוגלת להתנייד, הייתי הולכת לגן ילדים של בית החולים, אבל הילדים רוב הזמן היו מתחלפים ואני זוכרת שהרגשתי מאוד בודדה. הדמות היחידה והקבועה שהייתה לצדי במשך כל השנים הללו הייתה אמא".

    "בגלל שאת כל שנות הילדות המוקדמות שלי העברתי בבית החולים, חסרו לי כישורים חברתיים. הרופאים היו אומרים: 'הנה המלכה', ובגן התנהגתי כמו מלכה"

     

    מה עם יתר המשפחה?

    "אבא היה צריך לעבוד ולפרנס, לכן הוא לא יכול היה להגיע לעתים תכופות. האחים שלי היו קטנים ונשארו בבת־ים, לא הביאו אותם עד ירושלים, להדסה. האשפוז שלי פגע במשפחה. אמא שלי הייתה חייבת להיות איתי בבית החולים אז את אחותי הגדולה שמו אצל סבתא ואת אחי אצל דודה (אחותי הקטנה עוד לא נולדה אז). מעבר לדאגה העצומה, לאמא היה קשה מאוד גם מבחינה פיזית. במשך השנים הללו בבית החולים היא ישנה על מזרן שהונח על הרצפה ואכלה משאריות האוכל שהיו במטבח כי חילקו מנות רק לחולים".

     

    וכשחזרתן הביתה, איך הייתה האווירה בבית?

    "קשה. כולם ניסו לאסוף את השברים. במשך שנים הרגשתי 'הכבשה השחורה' בבית. גם אם קרו לי דברים רעים, לא סיפרתי להורים. הרגשתי שכבר לקחתי מהם מספיק תשומת לב. שהם ואחיי כבר סבלו בגללי מספיק".

    וקרו דברים רעים. זה התחיל עוד בגן הילדים שאליו החלה ללכת באופן מסודר בגיל חמש. "בגלל שאת כל שנות הילדות המוקדמות שלי העברתי בבית החולים, היו חסרים לי כישורים חברתיים", מסבירה מילר. "בבית החולים הרגשתי מרכז העולם. כשהייתי שוכבת במיטה הרופאים היו ניגשים ואומרים: 'הנה הנסיכה שלנו, הנה המלכה'. כשהגעתי לגן התנהגתי כמו מלכה, הילדים לא ידעו איך לאכול אותי וזה הפך אותי לילדה אגרסיבית ומלאת זעם".

     

    ובבית הספר?

    "עשו עליי חרמות מהגיהינום. שכבה שלמה הייתה הולכת סביבי וקוראת לי 'בבון', לא הזמינו אותי למסיבות ימי הולדת. אני בפירוש זוכרת שגם אני התנהגתי לא יפה. הייתי מציקה לילדים וזה עורר עוד יותר את האנטי נגדי. אבל אף אחד לא זיהה שמדובר בילדה במצוקה. במקום לנסות לעזור, גם המורים היו נגדי. כך נדדתי בין בתי ספר שונים עד שבכיתה ח' הוחלט להעביר אותי לפנימייה בפתח־תקווה".

    "עשו עליי חרמות מהגיהינום. אני בפירוש זוכרת שגם אני התנהגתי לא יפה. הייתי מציקה לילדים וזה עורר עוד יותר את האנטי נגדי. אבל אף אחד לא זיהה שמדובר בילדה במצוקה"


    ואיך היה שם?

    "עוד יותר גרוע. שוב לא הצלחתי להשתלב. זה הגיע למצב שאף אחד מהילדים לא רצה לשבת לידי. בהפסקות היו צועקים לי: 'איכס, איזו מגעילה' ויורקים, או שרים לי: 'פה קבור הכלב, האו האו'. גם שם לא זכיתי לגיבוי מהצוות החינוכי. אני זוכרת מורה שאמרה לי: 'מי שבישל לעצמו את הדייסה ראוי שיאכל אותה'. בסוף כיתה ט' אמרו להורים שלי שיש לי בעיות רגשיות קשות ושאני לא מתאימה למסגרת הזאת. אז נשלחתי לפנימיית חוות הנוער הציוני בירושלים. שם כבר החלטתי מראש שאני מתנזרת מחברה ומתרכזת רק בלימודים. התמקדתי בלהוציא תעודת בגרות מלאה".

     

    עקב הניתוחים שעברה כילדה והעובדה שחסרה לה אונה, נקבע לה פרופיל 64 והיא קיבלה פטור מהצבא. אבל היה לה חשוב להתגייס אז היא ביקשה מהרופאים לשנות לה לפרופיל 65. "גם בצבא סבלתי מקשיים חברתיים", היא אומרת. "שירתי כפקידה בג'וליס ולא אשכח בחיים איך המפקד שלי קרא לי למשרד שלו ואמר: 'קחי איזה תפקיד שאת רוצה בצה"ל, רק תעופי לי מהבסיס'. באותה תקופה עברתי טיפול פסיכולוגי. הזעם כבר בעבע בי בכל הגוף. אני ממש זוכרת איך אמרתי לפסיכולוגית שבראש שלי אני מדמיינת איך אני מכניסה לתוך בניין את כל האנשים שפגעו בי לאורך החיים ושורפת אותם. ללא הטיפול הפסיכולוגי, אני לא חושבת שהייתי שורדת".

     

    באותם ימים הייתה מבולבלת מבחינה מינית. "כבר בתור נערה הבנתי שאני נמשכת גם לבנות וגם לבנים", היא מספרת. "הקשר הרומנטי הראשון שלי היה עם בת. זה היה בכיתה ח', בדיוק כשהתחלתי את הפנימייה. היינו מלטפות אחת לשנייה את הידיים וזה היה כל כך מרגש מבחינתי. אבל באיזשהו שלב פגעתי בה, ואז, כשילדי הפנימייה התהפכו נגדי, היא הייתה ממובילות החרם. בכיתה י' התחלתי לצאת עם מישהו, ואחרי כמה חודשים נפרדנו בעיקר בגלל חוסר הביטחון שלי. כל הזמן פחדתי שיבגדו בי. כשהייתי עם אותו חבר רציתי שהוא יגיד לי 50 פעם שהוא אוהב אותי. אחרי הצבא ניסיתי לברר סופית למי אני נמשכת. המשיכה שלי לבנות הטרידה אותי. הרגשתי שאני עושה משהו אסור, חששתי מהתגובה של המשפחה, שיגידו: 'כרגיל היא חריגה'. הלכתי להרבה מועדונים, גם של גייז וגם של סטרייטים, ובסוף קיבלתי את זה שאני ביסקסואלית. לאורך השנים ניהלתי קשרים גם עם גברים וגם עם נשים אבל לצערי אף מערכת יחסים לא החזיקה אפילו שנה".

     

    חוויה מתקנת

    כשהייתה בת 30, מילר, שבמקור נקראה דקלה ברבוט, החליטה לשנות את שמה. "הרגשתי שהחיים שלי התחילו מנקודת מוצא לא מוצלחת במיוחד", היא מסבירה. "ושהכאב מסרב להרפות ממני. אז אחרי הרבה אכזבות, כולל אכזבות מעצמי, הלכתי לרב שהמליץ לי לשנות את השם. הוא אמר שהשינוי הזה יפחית את הדרמות בחיי. להגיד לך שזה מה שקרה? לא. אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה".

     

    במשך שנים קיוותה שתתאהב בגבר, תתחתן ותקים משפחה. "ממש התפללתי לזה", היא מדגישה. זה לא קרה, ובגיל 37 החליטה להפוך לאמא מתרומת זרע. "מעבר ליצר האמהי הטבעי שבער בי, הרגשתי גם צורך בחוויה מתקנת. לחוות עם הילד שלי ילדות מחדש".

    "סיפרתי לפסיכולוגית שאני הולכת לשיעורי קיק בוקסינג ובזמן שאני נותנת אגרופים לשק אני מקללת את כל מי שעשה לי רע. הפסיכולוגית הציעה שאהפוך למדריכה בתחום"

     

    לאחר היריון אחד שנאלצה להפסיק בגלל כשל מערכות של העובר עברה טיפולי הפריה במשך כשנתיים, ולפני שנה ילדה את בתה אמה. "בגלל מה שקרה לי אני קצת חרדתית איתה", היא מודה. "כרגע למשל אני עוד מעדיפה לגדל אותה בבית ולא לשלוח אותה לגן. אני שוטפת הרבה את הבית כי היא זוחלת, ומדריכה כל אדם חדש שעומד לשמור עליה מה לעשות במקרה שחלילה היא תיחנק ממשהו".

     

    בחייה המקצועיים הספיקה מילר לעבוד כמפיקה ברדיו ובמכירות. לפני חמש שנים, בעקבות טיפול אצל פסיכולוגית חדשה, בחרה לעשות הסבה. "סיפרתי לה על הדרך שלי להתמודד עם הכאב הנפשי", היא אומרת. "איך שאני הולכת לשיעורי קיק בוקסינג ובזמן שאני נותנת אגרופים לשק אני מקללת את כל מי שהעליב אותי ועשה לי רע. הפסיכולוגית הציעה שאהפוך למדריכה בתחום. שמעתי לעצתה ועברתי קורס מדריכי כושר ובהמשך קורס התמחות לקיק בוקסינג".

     

    אפשר להיות מדריכת כושר עם ריאה וחצי?

    "אנשים במצבי יכולים לעשות ספורט, אבל רק לפני שלוש שנים הבנתי שזה שאני יכולה לעשות כושר בתפקוד גבוה זה לחלוטין יוצא דופן. לפני שהתחלתי את טיפולי ההפריה, בגלל הרקע הרפואי שלי, הרופאים ביקשו שאעשה בדיקת תפקודי ריאה. במבחן הנשיפה מצאו שכמות החמצן שלי נמוכה משל אדם ממוצע. כשסיפרתי לרופאים שאני עושה קיק בוקסינג הם היו בשוק ואמרו שזה סוג של נס".

    "בשבילי הטיפול הזה, בעיקר בילדים, הוא סגירת מעגל. אני מזדהה עם מה שהם עוברים, והיכולת שלי לעזור להם ממלאת אותי סיפוק. אני מרגישה שמהטראומה של חיי צמח לפחות משהו טוב"

     

    אחרי שהחלה לאמן בקיק בוקסינג הבינה מילר שהרבה פעמים היא מייעצת לתלמידיה לעשות כמוה: להוציא אגרסיות על השק באמצעות דיבור. היא למדה גם קואצ'ינג ואז החליטה לשלב את שני התחומים בשיטה שהיא קוראת לה "קיק קואצ'ינג", שמיועדת למבוגרים וגם לילדים. "במבוגרים אני מטפלת בצורה פרטנית", היא מרחיבה. "בסטודיו יש מוזיקה רועשת ובזמן שהמתאמן מכה באגרופיו את השק אני שואלת שאלות כמו: 'טוב לך עם אשתך?', 'איך הקשר שלך עם הבוס שלך?' בהתחלה הוא יגיד שבסך הכל בסדר, אבל ככל שהוא ממשיך יוצאות ממנו אמירות כמו: 'נמאס לי מהעבודה. כל הזמן מעמיסים עליי תפקידים ולא מעריכים אותי', או 'אני רוצה להגיד לאשתי שאני זה שמביא את הכסף הביתה ואת עדיין גורמת לי להרגיש כמו אפס'. ככה הם משחררים הרבה כאב, ובהמשך זה עוזר להם לדעת איך להציב גבולות בעבודה ובתא המשפחתי. הם ממש משנים את דרך ההתנהגות שלהם".

     

    ואיך את עובדת עם ילדים?

    "בעיקר בקבוצות. מגיעים אליי ילדים שסובלים מהתפרצויות זעם, מרגישות יתר, מקשיים חברתיים. אני נותנת לילד להכות בשק ומצליחה להוציא ממנו בדיוק מה הוא מרגיש ולדבר על כך. במהלך המפגשים כל ילד עולה על הבמה בתורו ומציג את עצמו. זה נוטע בילדים המון ביטחון עצמי. בנוסף, אני תמיד נותנת לילדים הוותיקים להדריך את החדשים וגם זה מחזק להם את הביטחון. בשבילי הטיפול הזה, בעיקר בילדים, הוא סגירת מעגל. אני מזדהה עם מה שהם עוברים, והיכולת שלי לעזור להם ממלאת אותי סיפוק. אני מרגישה שמהטראומה של חיי צמח לפחות משהו טוב".

     

    להוציא אגרסיות על השק באמצעות דיבור (צילום: אביגיל עוזי)
      להוציא אגרסיות על השק באמצעות דיבור(צילום: אביגיל עוזי)

       

      איך זה שלא ראו את הבוטן בצילום רנטגן?

      פרופ' אברהם אביטל, מומחה ברפואת ילדים וריאות ילדים, היה אחד הרופאים במכון הריאה של בית החולים הדסה, שאליו הובהלה מילר כתינוקת. "אני זוכר שהמקרה שלה היה ייחודי בעיקר כי היא הגיעה אלינו בשלב מאוחר", הוא אומר. "לרוב מצליחים לזהות את הימצאותו של גוף זר הרבה קודם. אחרי ששולפים אותו, כעבור כמה חודשים תחת טיפול אנטיביוטי, הריאה מצליחה לחזור לתפקוד תקין. אבל אצלה גילו את הגוף הזר כשהחלק התחתון של הריאה כבר היה הרוס לגמרי. היא סבלה מברונכיאקטזיס - הרס דלקתי של רקמת הריאה והברונכים, והיו חייבים לכרות את האונה הנגועה כי אחרת ההרס היה עלול להתפשט לחלקים אחרים של הריאה ואף לריאה השנייה".

       

      האם דבר כזה עלול לקרות גם למבוגרים?

      "כן, גם מבוגרים עלולים לשאוף גוף זר. אבל זה שכיח יותר בקרב ילדים, בעיקר מגיל חצי שנה עד שלוש, כי מנגנון הבליעה שלהם עדיין לא מפותח מספיק, והם מקדימים קנה לוושט, וכמובן כי בגילים האלה הם זוחלים ומתניידים".

       

      מה הם הסימפטומים להימצאותו של גוף זר?

      "הסימפטום הראשון והכי אופייני הוא שיעול טורדני ופתאומי. למשל, רואים שהתינוק זוחל על הרצפה ופתאום שומעים אותו משתנק. מטרת השיעול היא להוציא את הגוף הזר. לפעמים הוא מצליח ולפעמים הגוף הזר סותם את קנה הנשימה והוא עלול להיחנק למוות, או שהוא ממשיך לרדת בקנה ומשם לריאות. במקרים אלו, נוסף על השיעול, מתווספים תסמינים כמו חום, צפצופים (שעלולים להוביל לאבחנה מוטעית שמדובר באסטמה) ודלקות ריאות חוזרות ונשנות באותה ריאה".

       

      אי־אפשר לראות את הגוף הזר כשעושים צילום ריאות?

      "תלוי אם הגוף חדיר לקרני רנטגן או לא. בורג, מטבע, אבן, כן נראים בצילום. אבל אם זה צמח, גרעין, פרי, לא יראו אותם. בדרך כלל אם יש דלקות ריאות חוזרות באותה ריאה, זה אמור להדליק נורה אדומה. במקרה זה אפשר לעשות שיקוף ריאות: מצלמים את בית החזה בזמן הנשימה ורואים שהאיברים בתוך בית החזה זזים ימינה ושמאלה, במקום להישאר במקום. גם אם רואים בצילום שריאה אחת גדולה משמעותית, מבינים שיש שם גוף זר שצריך להוציא".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד