משוחררת: ורד רוצה להפוך לספר את חלום הבלהות על האבא שאנס אותה

בחלום, בגיל 22, הבינה ורד דורון שאביה אנס אותה בילדותה. הוא נשלח לכלא, והיא חוותה קשיים, נישאה לאסיר שרצח את בת זוגו, והתגרשה. עכשיו היא כותבת ספר

ורד דורון. "ההחלטה להתחתן עם אסיר הייתה משותפת. זו הייתה מציאות מדומה. הרי לא ניהלנו חיים של זוג. אני יודעת שזה בלתי נתפס, אבל גם מבינה עד כמה זה קשור לפגיעה שלי" (צילום: דנה קופל)
ורד דורון. "ההחלטה להתחתן עם אסיר הייתה משותפת. זו הייתה מציאות מדומה. הרי לא ניהלנו חיים של זוג. אני יודעת שזה בלתי נתפס, אבל גם מבינה עד כמה זה קשור לפגיעה שלי" (צילום: דנה קופל)

תאונת דרכים קלה שעברה ורד דורון בחודש מאי בשנה שעברה גרמה לה להבין שהייעוד הנוכחי שלה הוא לספר את סיפורה. "התאונה הציפה תאונת דרכים קשה שעברתי שלוש שנים קודם לכן", היא מספרת, "כשהיא קרתה הייתי בטוחה ששם אני מסיימת את חיי. בסוף קמתי על הרגליים והבנתי שהתפקיד שלי כאן עדיין לא הסתיים. כעבור שלוש שנים ותאונת דרכים נוספת הבנתי מהו הייעוד הזה".

דורון חזרה הביתה לאחר התאונה ומצאה את עצמה יושבת וכותבת. "זה פשוט נשטף ממני החוצה".

 

סיפורה של דורון קשה ומטלטל. אביה אנס אותה עד גיל 11, כעבור שנים ניהלה נגדו מאבק משפטי ממושך, הוא הורשע בשלוש ערכאות ובשנת 2015 הוכנס לכלא לריצוי של 12 שנות מאסר, "באמצעות חשיפת הסיפור האישי שלי אני מבקשת לעשות שירות לחברה, כדי שהילדים והנכדים שלנו יחיו בעולם טוב יותר".

 

בימים אלו היא יוצאת בגיוס המונים. תחת הכותרת "חופשייה מהעבר - הקול למען נפגעי ונפגעות תקיפה מינית", היא מבקשת לגייס 250 אלף שקל כדי להוציא לאור את ספרה. "אני יודעת שזה ייקח זמן, אבל מבחינתי יש חשיבות בכך שהציבור ייקח בזה חלק".

"באמצעות חשיפת הסיפור האישי שלי אני מבקשת לעשות שירות לחברה, כדי שהילדים והנכדים שלנו יחיו בעולם טוב יותר"

 

החלטת איך יקראו לספר?

"כן, בטח. 'חופשייה מהעבר', יש לי גם תמונה לכריכה. לפני המון שנים, כשחייתי בניו־יורק, צילמתי שחף על רקע שמיים. זה סימל לי מאה אחוז של חופש. התבנית לספר קיימת ונכתבו כבר כמה פרקים, אבל יש לי עוד דרך לעבור עד שיושלם".

 

ומה יהיה בספר?

"אני בעיקר הולכת לכתוב על ההתמודדות ועל ההשלכות של הפגיעה המינית. על פגיעות מִשנה, התמכרויות, קשיים תפקודיים, קשיים כלכלים, קשיים בזוגיות. זה מאבק יומיומי בלתי פוסק".

 

במה המאבק מתבטא, למשל?

"בזוגיות. בבחירה שלי בגברים. יש בספר פרק על זה. זו הפעם הראשונה שאני משתפת שהייתי נשואה לאסיר שהואשם ברצח בת זוגו".

 

זה נפסק כשקיבלתי מחזור

ורד דורון (43) נולדה וגדלה בחולון, בת שלישית במשפחה מסורתית. להוריה הייתה קונדיטוריה. לכאורה חוותה ילדות רגילה, ניגנה בפסנתר, למדה מחול והצטיינה בלימודים, "אבל מגיל צעיר אבא התחיל לפגוע בי. זה קרה תמיד בבית, בלילה במיטה, וזה היה חלק מהחיים שלי. עד היום אני מתקשה לישון בלילות".

"מגיל צעיר אבא התחיל לפגוע בי. זה קרה תמיד בבית, בלילה במיטה, וזה היה חלק מהחיים שלי. עד היום אני מתקשה לישון בלילות"

 

היא טוענת שכבר בגיל צעיר התכונן אביה לקראת העתיד לבוא. "אבא כנראה הבין שאם יש מישהי שבסופו של דבר תעמוד מולו זו אני, ולכן טען מלכתחילה שאני לא שפויה ושקרנית. כשהגענו לבית המשפט הוא הציג קלסר ובו פתקים ששמר. הוא נהג להחתים אותי על פתקים שבהם נכתב שאני אוהבת אותו ומכבדת אותו. על כל דבר שהייתי מבקשת הוא היה מכריח אותי לחתום על פתק. במשך שנים הוא גרם לאמא ולאחיות שלי להאמין שאני לא בסדר, רעה, שחקנית, מניפולטיבית. עד היום אני מנערת מהאישיות שלי את כל המילים הרעות שלו".

 

לא שיתפת אף אחד?

"מה יכולתי להגיד? בגיל צעיר את בכלל לא מבינה מה זה. ידעתי רק שקורה משהו שלא צריך לקרות. אולי הילדים והנוער של היום יודעים יותר, אנחנו לא ידענו אז אפילו מה לומר. ובכלל, עם מי יכולתי לדבר? הייתי ילדה בודדה מאוד. הטקטיקה שלו הייתה להפחיד אותי. הוא היה אומר בקול 'שמע ישראל', ומזהיר אותי שאחרי תפילת שמע אסור לדבר, ואני שתקתי".

 

מתי זה נפסק?

"בגיל 11, כשקיבלתי מחזור. אבל גדלתי להיות נערה כעוסה, צועקת, מרדנית. בבית איימו עליי שיסגרו אותי במוסד, אמרו שאגרום לאמא למות בגללי, ואני פחדתי על אמא ועל המשפחה, אז סגרתי את זה בקופסה והדחקתי".

"בגיל 16 מצאתי פסיכולוגית בספר הטלפונים, התקשרתי וקבעתי. באחד המפגשים הראשונים אמרתי לה שאני חושבת שקרה לי משהו עם אבא. היא אמרה שהיא לא מאמינה"

 

בסוף כיתה ט' נפלטה מהמסגרת החינוכית. "מתלמידה מצטיינת שלומדת בתוכנית למחוננים הפכתי לשבר כלי. ישנתי המון והייתי במצב נפשי קשה. אמא ניסתה להחזיר אותי לבית הספר ולא הצליחה. בגיל 16 החלטתי ללכת לטיפול. מצאתי פסיכולוגית בספר הטלפונים, התקשרתי וקבעתי. טופלתי אצלה שש שנים, וכבר באחד המפגשים הראשונים אמרתי לה שאני חושבת שקרה לי משהו עם אבא. היא אמרה שהיא לא מאמינה, שזה בטח תסביך אדיפוס, אז המשכתי ללכת אליה והדחקתי".

 

שש שנים זה לא עלה שוב, אז על מה כן דיברתן כל השנים ההן?

”דיברנו על חוסר הביטחון העצמי שלי, על המריבות עם ההורים, על הבעיות בבית הספר, על החרדות והנשירה מהמסגרת. לא דיברנו יותר על מה שהעזתי להעלות באותה פעם יחידה".

 

ואביך הניח לך?

"לא. כשהוא הפסיק לפגוע בי מינית הוא התחיל להתעלל בי פיזית. כנראה היה מתוסכל. הוא נהג להכות אותי, לקלל, לירוק, היה מכנה אותי בשמות גנאי, הטיח בי שאני שקרנית וחולת נפש, בנה סביבי תמונה שאני לא שפויה. באותן שנים סבלתי מחרדות איומות ומדיכאון. במהלך השנים עברתי גם פגיעות נוספות מצד גברים. בדיעבד הבנתי שנשים כמוני, שנפגעו בילדות, הן כמו גור פצוע בג'ונגל, והפוגעים מזהים את זה. הם מזהים את החלש, הפגיע, את זה שאין לו הגנה".

 

ורד בילדותה. "אבא היה אומר בקול 'שמע ישראל', ומזהיר אותי שאחרי תפילת שמע אסור לדבר, ואני שתקתי" (צילום: אלבום פרטי)
    ורד בילדותה. "אבא היה אומר בקול 'שמע ישראל', ומזהיר אותי שאחרי תפילת שמע אסור לדבר, ואני שתקתי"(צילום: אלבום פרטי)

     

    פנקס ליד המיטה

    בשל מצבה הנפשי לא גויסה לצבא, ובגיל 22 טסה לניו־יורק. "חלום הילדות שלי היה לשחק ולשיר. חשבתי להגשים את החלום ולהיות זמרת. שכרתי דירה לבד, ושם זה הציף אותי".

     

    איך זה קרה?

    "במשך שנים הייתי במוד של בריחה מעצמי, מהרגשות שלי. היו בי המון חרדות. ניסיתי להבין איך הגעתי למצב כזה שמילדה מצליחה הפכתי לשבר כלי. החלטתי להניח פנקס ליד המיטה ולכתוב בו את מה שאני חווה כשאני מתעוררת מסיוט בלילה. כעבור זמן, במשפט של אבי, חבר שהיה לי בשנות הנעורים העיד שאכן היו לי תמיד סיוטי לילה. זה ממש כמו אצל הלום קרב".

     

    מה קרה בניו־יורק?

    "התעוררתי מסיוט, ולפתע נזכרתי בכל. זה היה קשה מנשוא, עד היום אני לא מבינה איך שרדתי את הרגע ההוא. אבל ברגע שאת כותבת אין לך יותר לאן להדחיק, זה ניצב שם מולך. מיד אחרי כן הלכתי ואימצתי כלבה, גורה קטנה. היא החזיקה אותי בחיים, וכשהכרחתי את עצמי לטפל בה הכרחתי את עצמי לטפל גם בעצמי".

    "ניסיתי להבין איך הגעתי למצב כזה שמילדה מצליחה הפכתי לשבר כלי. החלטתי לכתוב מה אני חווה כשאני מתעוררת מסיוט בלילה. התעוררתי מסיוט, ולפתע נזכרתי בכל"

     

    סיפרת למישהו מה עובר עלייך?

    "התקשרתי לאמא ושפכתי הכל, אבל היא לא האמינה, ואבא שלי כמובן היה שם לידה והכחיש הכל. זו הייתה תחושה איומה, זה היה בלתי נסבל להרגיש הכי לבד שאפשר. כאילו כל העולם הוא חור ענק, שחור ואפל, ואין לך אף אחד".

     

    חלפו שלוש שנים עד שאספה את עצמה והחליטה להתלונן נגד אביה. "שנה לאחר אותו סיוט שבו עלה הכל נולדה לי אחיינית. המחשבה שעוד עשר־עשרים שנה אשמע שהיא נפגעה על ידו, המחשבה שהיא תקום ותגיד 'סבא אנס אותי' ואני לא עשיתי כלום כדי למנוע את זה, הייתה בלתי אפשרית מבחינתי. העדפתי למות ולא לחיות עם הידיעה שיכולתי לעצור את מעגל האימה הזה".

     

    באותה תקופה התגרשו הוריה. "אמא הגיעה לניו־יורק, ושם היא התחילה להאמין לי. היא ואבא הכירו כשהיו שכנים, כשאמא הייתה בת ארבע והוא בן 18. כשהיא הייתה בת 17 הם התחתנו. מאז הוא היה כל עולמה. אצלי בניו־יורק הייתה הפעם הראשונה שהיא חוותה עצמאות.  "אגב, במשפט אכן התברר שאבא פגע בקרובות משפחה נוספות, ואני זו שעצרה פגיעה שיכלה להימשך עוד ועוד. זה חשוב, כי צריך להבין שמרבית האנשים שפוגעים מינית הם פוגעים סדרתיים. הם לא פוגעים רק באדם אחד".

    "שנה לאחר אותו סיוט שבו עלה הכל נולדה לי אחיינית. המחשבה שעוד עשר שנים אשמע שהיא נפגעה על ידו ואני לא עשיתי כלום כדי למנוע את זה הייתה בלתי אפשרית מבחינתי"

     

    היא חזרה ארצה מניו־יורק בשנת 2002, הגישה תלונה נגד האב הפוגע, ושנה לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום בגין אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפייה. בשל חוק ההתיישנות כלל כתב האישום רק את המעשים שביצע בה בין גיל עשר ל־11.

     

    הכרעת הדין הראשונה ניתנה בשנת 2007. האב הורשע בהרכב של שלושה שופטים; אחת השופטות בהרכב בחרה לזכות אותו מחמת הספק בטענה שלא הובא בפניה מספיק מידע בכל הנוגע לזיכרון מודחק – עניין שהפך לנדבך משפטי ועורר דיון חשוב: עד כמה ניתן לסמוך על היזכרות מאוחרת של קורבן.

     

    "היה לי חשוב מאוד שיבינו שההרשעה אינה מושגת על סמך חלום", אומרת דורון. "המקרה שלי היה כתב האישום הראשון בישראל שהוגש על סמך זיכרון מודחק. אחריי היו שני כתבי אישום נוספים כאלה, אחד הסתיים בזיכוי ואחד בהרשעה".

     

    אביה הגיש ערעור לבית המשפט העליון על הכרעת הדין, וחוות הדעת שהתקבלו בנושא זיכרונות מודחקים החזירו את הדיון לבית המשפט המחוזי.

    "ארבע שנים אחרי שהחלה הערכאה השנייה הוא שוב הורשע במחוזי, והפעם פה אחד. השופטת שבזמנו זיכתה אותו בחרה הפעם להרשיע, אבל הוא לא ויתר ושוב פנה לבית המשפט העליון. זה לקח עוד שלוש שנים, אבל אז זה קרה - בית המשפט העליון הרשיע אותו פה אחד בשלושת הסעיפים ובשנת 2015 הוא נשלח לכלא ל־12 שנה. עד אז, במשך שנים הוא היה חופשי ואני הייתי בכלא. עברתי עינוי דין ארוך וממושך".

     

    התחרטת אי פעם על כך שתבעת אותו?

    "לא יכולתי אחרת. לכל אחת מאיתנו שעברה פגיעה מינית ואזרה אומץ להתלונן - מגיע להדליק משואה. כולנו עושות שירות לחברה, ואני משתגעת שהחברה לא רואה את זה".

     

    אז את קוראת לכל הנפגעות להתלונן?

    "אני לא יכולה להגיד דבר כזה. כל אחת או כל אחד שמתמודד עם הפגיעה שלו הוא אמיץ בעיניי".

     

    "כל נפגעת שמדברת עושה שירות לחברה" (צילום: דנה קופל)
      "כל נפגעת שמדברת עושה שירות לחברה"(צילום: דנה קופל)

       

      חתונה בבית הסוהר

      במקביל למאבק שניהלה בבית המשפט עבדה חמש שנים כמדריכת נוער בסיכון באגף הרווחה בעיריית ראשון־לציון, שם היא מתגוררת ("זה היה מבחינתי סוג של תיקון לנערה שהייתי") וגם למדה משפטים. "כשהייתי ילדה הייתי תלמידה מצטיינת, אבל בפועל יש לי בקושי תשע שנות לימוד. אין לי אפילו בגרויות. למזלי, אחרי גיל 30 אפשר להתקבל ללימודים ללא בחינות בגרות. רציתי להוכיח שאני מסוגלת, רציתי לנצח את ההיבט הזה של הפגיעה שלי, והלכתי ללמוד במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת־גן. כשסיימתי את הלימודים הרגשתי שזה הניצחון שלי.

      "בשנה השלישית ללימודים התפוצץ בתקשורת כל הסיפור שלי. זה קרה כשלמדנו דיני ראיות ועלה בכיתה העניין של הרשעה על סמך חלום. כשאחד הסטודנטים בכיתה הגיב על כך בזלזול, ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא לא למד משהו מהכרעת הדין בענייני".

      "הכרתי אסיר בצ'ט היכרויות, ובהתחלה רק ניהלנו שיחות טלפון במשך שעות. הוא סיפר את הסיפור שלו והאמנתי לו. רק כשהגעתי לבקר אותו בכלא נבהלתי"

       

      איך הוא הגיב?

      "הוא ענה שלא, ובכך זה נגמר. התגובה שלו כבר לא עניינה אותי".

       

      לאחר סיום הלימודים עשתה התמחות במשרד עורכי דין, אבל לא עברה את בחינות הלשכה והתמוטטה נפשית. "הייתי מותשת, לא תפקדתי. אחרי שנים של קרבות ומאבקים בחזיתות השונות, קרסתי. עברתי גם מאבק משפטי, גם לימודים, גם התמחות, נדרשתי להיות במקום נורמטיבי ולנהל חיים כאחד האדם, אבל הייתי לא שייכת. הייתי זקוקה לשקט, להוריד את השאלטר". כיום דורון מתקיימת מהלוואות ומקצבת נכות של הביטוח הלאומי.

       

      הבחירה בלימודי משפטים הגיעה מתוך רצון להגן על אחרות?

      "ברור, אבל כשלא עברתי את בחינות הלשכה הבנתי שהדרך הנכונה יותר עבורי היא בחשיפת הסיפור האישי שלי. אני מאמינה שדרך הספר וההרצאות אוכל לעזור יותר. בזמן ההתמחות במשרד הכרתי את עו"ד גילי ברוקס ורון, שהייתה המאמנת שלי בהתמחות והפכה לחברה קרובה שמלווה אותי בתהליך של הוצאת הספר, ואת עו"ד ענבר יחזקאלי בליליוס, שעזרה לי עוד בשלב שהייתה עורכת הדין של איגוד מרכזי הסיוע. יש לנו אפילו קבוצה בווטסאפ שנקראת 'המלאכיות של ורד' ובספר אני מקדישה לכך פרק שלם".

       

      את האסיר שלו הייתה נשואה במשך שנה הכירה ב־2007. "זה היה לקראת הכרעת הדין הראשונה, והייתי במצב נפשי מאוד לא פשוט. הרגשתי לבד לגמרי. עד אותו זמן לא ראיתי את עצמי נכנסת לזוגיות, מקימה משפחה, מביאה ילדים לעולם. זה לא נראה לי ריאלי".

       

      איך הכרתם?

      "בצ'ט היכרויות. בהתחלה רק ניהלנו שיחות טלפון במשך שעות. בשיחות כאלה אפשר להתקרב, להתאהב, זה פחות מלחיץ. הוא סיפר את הסיפור שלו והאמנתי לו. כשהגעתי לבקר אותו בכלא נבהלתי. זו סיטואציה קשה לכל אחד, בטח כשאת בשיאו של מאבק משפטי מול אבא שלך".

       

      ובכל זאת המשכת.

      "כן. היום אני מרימה גבה ואפילו שתיים, אבל אז התאהבתי בו. הייתי מאוד בודדה, שיוועתי לקרבה, לאוזן קשבת. אחרי הביקור הראשון רציתי לברוח כל עוד נפשי בי, אבל האהבה הייתה חזקה יותר. ההחלטה להתחתן הייתה משותפת, דווקא בגלל שהבנתי שהוא לא משתחרר בקרוב".

      "אמא הייתה איתי. היה לה קשה מאוד, אבל היא החליטה לתמוך בי. היום אנחנו מאוד קרובות. קשה מאוד לאם לעמוד מול הבת שלה ולהבין שלא הצליחה להציל אותה"

       

      למה את מתכוונת?

      "זו הייתה מציאות מדומה. הרי לא ניהלנו חיים של זוג. התחתנו בבית הסוהר. היום אני יודעת שזה בלתי נתפס, אבל אני גם מבינה עד כמה זה קשור לפגיעה שלי, לניתוק שלי מעצמי".

       

      מי עמד לצדך בתקופות הקשות?

      "אמא הייתה איתי. היה לה קשה מאוד, אבל היא החליטה לתמוך בי. היום אנחנו מאוד קרובות. אמא שלי עברה תהליך מעורר השראה. קשה מאוד לאם לעמוד מול הבת שלה ולהבין שלא הצליחה להציל אותה, ואמא שלי מתמודדת עם זה בגבורה אדירה. היא ביקשה סליחה ועד היום היא סוחבת את זה על עצמה. היא אמרה לי באחת השיחות: 'בזכותך יצאתי לחופשי'".

       

      והאחיות שלך?

      "זה מורכב. אני מעדיפה לא להיכנס לזה".

       

      את חוששת מהיום שבו אביך ישתחרר מהכלא?

      "אני לא יכולה לחיות בפחד ממנו כל החיים שלי. יש בי מספיק פחדים שאני מתמודדת איתם. בהרבה מובנים, ברמה הרגשית אני די בתחילת החיים. לא התחלתי מאפס, התחלתי ממינוס מטורף. האדם שהיה אמור לתת לי כלים לחיים, לשמור עליי, לחנך ולכוון אותי, עשה בדיוק ההפך. הוא ריסק אותי. פשוט ככה. היום אני בונה בסיס לחיים מחדש, ממקום אחר, רגוע ושלו יותר. יש הרבה אנשים שנפגעו אבל חוששים לצאת ולהילחם. המערכת מרתיעה אותם. המערכת עדיין לא בנויה להתנהל נכון מול נפגעי עבירה, ולכן מקרים רבים לא הופכים לכתבי אישום, וגם אם מוגשים כתבי אישום הם מסתיימים לא פעם בהסדרי טיעון. אסור שהחברה תסכים לכך. היא חייבת לעבור שינוי גדול בהיבט הזה. כל נפגעת שמדברת עושה שירות לחברה, והמסע שלי יעשה שינוי. אני בטוחה בכך".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד