ב־12 במאי 2015 נכנסה מאיה גזית לניתוח השמיני שלה בגלל מחלת הקרוהן שבה לקתה 15 שנים קודם לכן. היא חששה כל כך מהניתוח שהייתה בטוחה שלא תתעורר ממנו. "באותה תקופה אני, שמתנשאת לגובה 1.70 מ', הגעתי למשקל של 39 קילו. אנשים שראו אותי חשבו שאני חולה במחלה סופנית או שאני אנורקסית. סבלתי גם מדרופ־פוט (צניחת כף הרגל. י"מ) כי המעטפת השומנית סביב העצם נעלמה. זה גרם לכך שנפלתי לא מעט בזמן שהלכתי וזה אף פעם לא היה חינני. הייתי משוכנעת שלא אשרוד את הניתוח. מאחר שאני בחורה צינית מאוד, הודעתי לכל החברים הטובים שלי שכדאי להיפרד ממני 'כי זה היום שבו אני הולכת למות'".
איך הם הגיבו?
"החברים שלי ציניים יותר ממני. חבר טוב שלי אמר: 'אה, אוקיי, אם את הולכת למות, אז אני רוצה את המכנס ההוא שלך מזארה', חברה אחרת אמרה: 'אני רוצה את חצאית הג'ינס שלך'. הם פתחו קבוצת ווטסאפ 'ארון הבגדים של מאיה', שבה כל אחד מהחברים רשם איזה פריט לבוש הוא רוצה לרשת אחרי מותי".
הבגדים בסוף נשארו אצלך.
"נכון. אבל אני חייבת לציין שבעוד שהחברים שלי צחקו, אני לגמרי הייתי רצינית. כשהתעוררתי מהניתוח הייתי בהלם מזה שאני עדיין בחיים".
פאסט פורוורד: ב־12 במאי האחרון, בדיוק ארבע שנים אחרי הניתוח ההוא, שהתה גזית בג'נבה כדי לרוץ בחצי המרתון הראשון שלה בחו"ל, ניצחון אדיר שהגיע אחרי דרך ארוכה ומייסרת.
"דני" הוא הכינוי שגזית נתנה לקרוהן שלה. שנים הייתה משוכנעת ש"דני", האקס שנהג להתעלל בה, עומד להנחית את המכה האחרונה: הוא הולך להרוג אותה. "עם השנים דני הלך והתחזק", היא אומרת בחיוך עצוב. "כאבי הבטן שמהם סבלתי הלכו והחמירו, הקאתי, שלשלתי, סבלתי מחסימת מעיים, עברתי ניתוחים, הכליה שלי נפגעה. אז כבר נתתי לדני כינוי אחר: 'סילבסטר סטאלון'".
הדחקה והתעלמות
את מחלת הקרוהן הכירה גזית (44), מנהלת מוצר ב"אולג'ובס" שמתגוררת עם ילדיה ביישוב צור־יצחק, הרבה לפני שחלתה. אחותה התאומה אובחנה כסובלת מהמחלה עם שחרורה מהצבא, וכיום היא מטופלת בתרופות לאחר שעברה ניתוח אחד בלבד. "אבל זה היה שלה", היא אומרת. "לא חשבתי שגם אני אחלה וזה לא העסיק אותי".
הסימנים הראשונים היו כאבי בטן קשים. "הייתי אז כבר נשואה, אמא לילד בן שנתיים, ובדיוק התחלתי עבודה חדשה", מספרת גזית, אמא לשלושה: פלג בן 14 והתאומים ליבי וערן, בני עשר, בוגרת תואר בסיעוד. "לקרוהן יש נטייה גנטית והיא פורצת בעקבות טריגר נפשי. לפני שחליתי, במקביל לעובדה שהפכתי לראשונה לאמא, עבדתי במקום עבודה מאוד מלחיץ. אבל כשכאבי הבטן התחילו, התעלמתי. בתת־מודע ידעתי שזה קרוהן אבל לא רציתי להתעמת עם האמת. אמרתי 'לכולם יש כאבי בטן' ולקחתי משככי כאבים. חשבתי: 'יש לי ילד קטן ובדיוק התחלתי עבודה חדשה. למי יש זמן עכשיו להתרוצץ בין רופאים ובדיקות?'. העדפתי להדחיק".
מתי חלה נקודת המפנה?
"יום אחד עליתי על רכבת בחזרה מהעבודה והתחיל התקף של כאבי בטן. כשירדתי בתחנה הייתי אמורה לצעוד לחניון שבו חנה הרכב שלי, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז. נשכבתי בתנוחת עובר על ספסל בתחנה והתקשרתי להוריי. כשהם הגיעו לאסוף אותי, אמא שלי אמרה 'מאיה, מספיק. את הולכת לרופא'. ואז, אחרי שעברתי את כל הבדיקות הסטנדרטיות, בין היתר קולונוסקופיה וצילום מעי, בישרו לי: 'יש לך קרוהן'".
איך הרגשת?
"בהתחלה לא התרגשתי יותר מדי. ניחמתי את עצמי שזו לא מחלה סופנית, שאנשים חיים איתה עד 120. אמרו לי שאני צריכה לשנות את התזונה, להפחית במאכלים עם סיביים תזונתיים, והמליצו לי ללכת לתזונאית. במקביל רשמו לי תרופות שהייתי צריכה ליטול באופן קבוע. כעבור שנתיים, אחרי שהרגשתי טוב במשך תקופה ארוכה, הפסקתי ליטול את התרופות. שוב נכנסתי למעגל התובעני של החיים ושכחתי את עצמי. נולדו התאומים, עבדתי במשרה מלאה, ולא היה לי זמן ללכת למעקב ולחדש את המרשם. ואז ההתקפים חזרו בגדול: לפעמים, כשהייתי אוכלת משהו, הבטן שלי הייתה מתנפחת כמו בחודש שביעי. בגיל 36 המצב הלך והחמיר, עד שבמהלך חודש אחד ירדתי 17 קילו בבת אחת".
איך זה קורה?
"בגלל כאבי הבטן פחדתי מאוד לאכול. המעטתי בכמויות עד שבקושי אכלתי. כולם החמיאו לי שאני נראית טוב ואמרתי 'יופי, בונוס. גם פחות כואב לי וגם אני מרזה'. אבל בוקר אחד הייתי בעבודה, מישהי חגגה יום הולדת וארגנה ארוחת בוקר לכולם. ברגע שאכלתי ביצה קשה זה גמר עליי. הרגשתי שהמעיים נחסמים לי. תקפו אותי כאבי בטן מטורפים וחברה מיד לקחה אותי לבית חולים".
את יכולה לתאר את הכאב?
"בשבוע 36 עם התאומים הייתי מאושפזת בגלל רעלת היריון. בוקר אחד התחילו כאבי בטן, אבל הייתי בטוחה שזה קשור לקרוהן, אז המשכתי לקרוא ספר. כשהלכתי לשירותים, ראיתי שאני מדממת. הרופאה שבדקה אותי אמרה בתדהמה: 'את בפתיחה תשע'. אמרתי לה 'וואו, אז אלו היו צירים? הייתי בטוחה שזו המחלה. מה שאומר שכאבי הצירים היו קטנים עליי, בהשוואה לקרוהן".
לדבר עם המעי
מרגע שאושפזה בגלל אכילת ביצה קשה, התחיל סחרור של אשפוזים, ניתוחים, סיבוכים וחוזר חלילה: בניתוח הראשון נכרת החלק המודלק של המעי, שבעקבותיו הופיע זיהום בחתך. הניתוח לניקוז הזיהום גרם לבקע בצלקת שחייב ניתוח שלישי. אבל גם אחרי כל אלה המעי לא חזר לתפקד. "עד שיום אחד", נזכרת גזית, "במהלך ביקור רופאים הגיעו עם הצוות הקבוע גם סטודנטים לרפואה. כשכולם הלכו, סטודנט אחד נשאר ואמר: 'תקשיבי, אני מאמין מאוד שיש קשר בין גוף לנפש. את צריכה לדבר עם המעי שלך'. אחי היה איתי בחדר ואיך שהסטודנט הלך, לא הפסקנו לצחוק. כשאחי שאל אם אני רוצה מים אמרתי 'רגע, תן לי לדבר עם המעי. נראה מה הוא אומר'. אבל בסוף היום, כששכבתי בערב לבדי על המיטה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'מה יש לי להפסיד?' שמתי את הידיים על הבטן ואמרתי 'תשמע, מעי, מה הקטע שלך? למה אתה נלחם בי? אנחנו הרי ביחד בסיפור הזה'. עכשיו, אני האדם הכי לא רוחני שיש ואולי באמת אין שום קשר, אבל למחרת בבוקר המעי התחיל לעבוד".
גם אחרי ששוחררה לביתה, לא תמו הסיבוכים. "מעי הוא איבר שיודע לעשות אדפטציה", היא מסבירה. "אם אזור במעי שאחראי על פעולה מסוימת נכרת, חלקים אחרים במעי יודעים לאמץ את תפקידו. אצלי האזור שנכרת היה אחראי על ספיגת אוקסלט, חומר שנמצא במאכלים רבים, ואף חלק אחר במעי לא התנדב לקחת את מקומו. זה גרם להיווצרות אבנים בכליה השמאלית, שהובילו לכמה ניתוחים בניסיון ליצור מעקף בין הכליה לשלפוחית השתן. זה לא עזר, הכליה נפגעה קשות והסבירו לי שאין מנוס מלעבור ניתוח שבו יכרתו חלק ממנה".
זה היה הניתוח שממנו היא חששה כל כך. אחרי שהתעוררה והבינה שהיא עדיין איתנו, החליטה גזית לנצל את משך האשפוז ולהכין רשימה של 17 דברים שהיא שהיא מתכוונת לעשות כשתחלים.
"היו בה דברים ממש רדודים כמו 'להאריך את השיער' ו'לצבוע לבלונד'", היא מפרטת. "דברים פחות רדודים כמו 'לאמץ כלב' ודברים עמוקים כמו 'להיות נאמנה תמיד ללב שלי'. זה גם מה שהוביל לכך שלפני שנה התגרשתי. הגרוש שלי הוא איש מקסים שתמך בי במשך כל התקופה הקשה שעברתי, ואנחנו בקשר מצוין גם היום, אבל הבנתי ש'חיים פעם אחת' היא לא קלישאה, שאני לא רוצה לבזבז את המשך החיים שלי על משהו שלא מרגיש לי שלם".
סעיף נוסף ברשימה היה לסגל אורח חיים בריא. "היה לי ברור שזה אומר לעשות ספורט", היא אומרת. "הבעיה היא שכל חיי שנאתי ספורט והכי שנאתי לרוץ. אז הפכתי למלכת שיעורי הניסיון. ניסיתי יוגה, פילאטיס, כדורעף, סאפ ואפילו ריקודי בטן. שום דבר לא תפס. יום אחד ראיתי בפייסבוק שנפתחה קבוצת ריצה ביישוב שלי. דיברתי עם המאמן, אמרתי לו שאני יודעת שאני חייבת לעשות ספורט, אבל אני לא מסוגלת לרוץ. הוא אמר 'תבואי ותתחילי בהליכות'. הייתי הולכת, רצה שתי דקות, וחוזרת להליכה'. באופן מפתיע, אחרי כמה חודשים הריצה הפכה לארוכה ורצופה יותר, עד שיום אחד הצלחתי לרוץ 10 ק"מ. אז התחיל הרומן הגדול שלי עם הריצה. היום אני כבר עושה חצאי מרתונים, ובערב ראש השנה הקרוב אני מתכננת לטוס לבודפשט ולרוץ בפעם הראשונה מרתון שלם".
ומה שלום הקרוהן בימים אלה?
"לשמחתי הגדולה אני יכולה לבשר שאני ברמיסיה (הפוגה) כבר ארבע שנים. אין לי ספק שהריצה מאוד תרמה לזה, לא רק בגלל שפעילות גופנית טובה למעי, היא גם גורמת לי להקפיד יותר על התזונה. אחד הדברים המבאסים בקרוהן הוא שדווקא המאכלים שנחשבים לבריאים ומרזים לא מומלצים לאכילה. אסור לך למשל לאכול סלט ירקות או מאכלים מקמח מלא, וזה מביא לעלייה במשקל. הריצה מאזנת את זה. בנוסף, מאחר שאני יודעת שאם אוכל את הדברים שלא בריאים לי, יופיעו כאבי בטן שיקשו עליי מאוד באימונים, אני נמנעת מאכילתם".
בהחלט יתרון.
"אני לא אוהבת להשתמש במילה 'מתנה', אבל בראייה לאחור אני מרגישה שהשנים הללו שבהן הייתי חולה, הן הדבר הכי טוב שקרה לי. על אף כאבי הבטן הנוראיים, אף על פי שנעדרתי הרבה מהבית ואף על פי שעד היום כשהילדים שלי רואים שאני סובלת מכאבי בטן, הם שואלים בחשש אם אני צריכה ללכת לבית החולים - התקופה הזו אפשרה לי לעשות פאוזה לחיים. התחלתי לשאול את עצמי שאלות שאף פעם לא הייתי מוצאת זמן לעסוק בהן, כמו איזו אמא אני, מה יכולתי לעשות אחרת, מה עבר עליי נפשית שגרם למחלה שלי להתפרץ ולמה זלזלתי בעצמי ובבריאות שלי".
ומה ענית לעצמך?
"הבנתי שבמשך שנים רבות שכחתי את מאיה, שתמיד הייתי אמא של, אשתו של, בת של, עובדת של. הבנתי שהגוף שלי זעק: 'מאיה, תתייחסי גם אליי, תתייחסי גם לעצמך'".
דברים שחשוב לדעת על מחלת הקרוהן
===============================
"הקרוהן היא מחלה כרונית של מערכת העיכול השייכת לקבוצת מחלות המכונה 'מחלות מעי דלקתיות'", מסביר פרופ' אורי קופילוב, מנהל השירות למחלות מעי דלקתיות במכון לגסטרואנטרולוגיה מתל־השומר.
1. הגורמים: "אינם ידועים אך משוער שמדובר בשילוב מורכב של סיבות תורשתיות וסביבתיות, הגורמות להפעלה לא מבוקרת של מערכת החיסון במעי".
2. הגיל: "המחלה מתפרצת בדרך כלל בגילים צעירים (בעשור השני או השלישי לחיים) ונמשכת כל החיים".
3. השכיחות: "מספר החולים במחלה זו עולה משנה לשנה ובישראל מאובחנים כיום מעל 40 אלף חולים".
4. התסמינים: "מחלת הקרוהן יכולה לערב כל חלק במערכת העיכול, ומתבטאת במגוון רחב מאוד של תסמינים: כאבי בטן, שלשולים, הקאות, תת־ספיגה, ירידה במשקל או פגיעה בגדילה (אצל ילדים). כמו כן, המחלה יכולה לגרום להיווצרות של מורסות (אבצסים) ופיסטולות באזור האגן, פי הטבעת ואיברי הבטן. לעתים קרובות תיתכן גם מעורבות של מערכות גוף אחרות כגון פרקים, עור ועיניים".
5. הטיפול: "תרופות מקבוצות שונות בשילוב התאמת תזונה. שיעור ניכר מהמטופלים נזקקים לפחות לניתוח אחד במהלך חייהם. הטיפול יכול להביא את המטופלים לתקופת רגיעה ממושכת, אך לא ניתן לרפאה באופן מוחלט, לכן קיים צורך במעקב רפואי רציף".
6. העתיד: "בשנים האחרונות מתקיים מחקר אינטנסיבי ורציף לחיפוש פתרונות למחלות מעי דלקתיות. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במחקר בתחום זה, ותרופות חדשות המקלות את סבל החולים מופיעות מדי שנה. עם זאת, עדיין לא קיימות תרופות שירפאו את המחלות הללו באופן מוחלט".
