פרופ' שרה גורי רוזנבליט (69), משנה לנשיאה לעניינים אקדמיים של האוניברסיטה הפתוחה, אלמנה ואם לבן, גרה ברמת־גן.
"לפני כמה שנים הודיע בני גדעון, אז בן 11, שיישן אצלנו חבר מבית הספר. עליתי על סולם כדי להוריד מעל הארון שבחדרו כרית ושמיכה, ופתאום נפל משם התיק שבו שמרתי מחברות שירים וכתבים של אבא שלי. הצטמררתי. במשך שנים חיפשתי בכל מקום אפשרי את התיק הזה, שנעלם כשעברנו דירה, כאילו בלעה אותו האדמה. הוא התגלה אליי בדיוק ביום חשוב בקריירה האקדמית שלי, שבו הודיעו לי שקיבלתי דרגת פרופסור חבר באוניברסיטה הפתוחה.
פתחתי את התיק והוצאתי ממנו מחברת עבה שהדפים שלה כבר הצהיבו. הלב שלי החסיר פעימה: תוכן המחברת הזו נכתב ביידיש על ידי אבי האהוב, שנפטר כשהייתי בת 11. הוא כתב בה מחשבות והרהורים, ועל אירועים חשובים בחייו. ביום הולדתי השישי אבא כתב לי באותה מחברת שיר שנקרא 'שנות הילדות'. מילות הבית השישי אומרות: 'רחוק להגיע יכולים הנכם/ הכל תלוי בכם./ פרופסורים, מהנדסים/ הכל בהישג ידכם'.
זכרתי את השיר הזה, ומאז שאבא נפטר חזרתי לקרוא בו לא פעם, עד שהמחברת נעלמה. הדבר הראשון שעשיתי כשמצאתי אותה היה לדפדף לשיר הזה, שהיה בעצם מעין נבואה. איך אפשר להגדיר אותו אחרת? הרי הוא נכתב בווילנה בשנת 1956, כשאף אחד לא יכול היה לנחש שאהיה פרופסור.
הדרך להגשמת החלומות שלי החלה בווילנה שבליטא, שם נולדתי. שני הוריי היו ניצולי שואה. אמא הייתה פרטיזנית, ואיבדה במלחמה את בעלה וילדה בת שבע, את אמה ושלושה אחים. אבא נלחם בצבא האדום, ואיבד בשואה אישה וילדה בת שנתיים, את אמו ושבעה אחים ואחיות ובני משפחותיהם. 'אחותי' הבכורה היא למעשה בת דודתי, שכשהייתה בת שנתיים הוריה הוצאו להורג. ההורים שלי היו אנשים עם תעצומות נפש אדירות. למדתי מהם לקבל פרופורציות בחיים ולהעז לחלום.
הם נפגשו בווילנה אחרי המלחמה ונישאו. שלוש שנים לאחר מכן, אני נולדתי. כשסיימתי את כיתה א' עלינו לארץ, לנצרת־עילית. שנתיים וחצי אחרי שעלינו, אבא נפטר כתוצאה מזיהום אחרי ניתוח פשוט. זה היה משבר נורא. עם זאת, הרגשתי שליד אמא שלי אעבור הכל. אחרי ארבע שנים היא נישאה מחדש ועברנו לרמת־גן.
הקריירה האקדמית שלי התחילה בלימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, ובשנה השלישית ללימודים כבר עבדתי כמורה בתיכון. בהמשך עשיתי תואר שני בחינוך ותעודת הוראה. כשהייתי בת 26 הציע לי ראש בית הספר לחינוך, פרופ' דוד חן, להיות אסיסטנטית שלו בפיתוח הקורס הראשון באוניברסיטה הפתוחה, שהייתה אז בחיתוליה. יומיים קודם התבשרתי שהתקבלתי לקורס צוערים במשרד החוץ, והתלבטתי במה לבחור. פרופ' חן אמר לי: 'את צריכה להיות בעולם האקדמי'. מאז, בהפסקות, אני באוניברסיטה הפתוחה.
התחלתי כמרכזת פיתוח של קורסים אקדמיים בחינוך, ואז התקבלתי לאוניברסיטת סטנפורד במלגה מלאה. סיימתי דוקטורט בתחום של תכנון לימודים ומערכות למידה, וכשחזרתי לארץ שבתי לאוניברסיטה הפתוחה. במסגרת עבודתי פיתחתי 17 קורסים, שאותם למדו במהלך השנים רבבות סטודנטים. במהלך 43 שנותיי באוניברסיטה מילאתי תפקידים רבים, ומאז ינואר 2018 אני המשנה לנשיאה לעניינים אקדמיים, בדרגת פרופסור מן המניין.
את 'בומה' (אברהם) רוזנבליט ז"ל, נגן ויולה בפילהרמונית, בעלי במשך 30 שנה והנשמה התאומה שלי, הכרתי בקונצרט כשהייתי בת 36. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני חייבת לו חלק גדול מהקריירה שלי, הוא היה המפרגן הכי גדול שיכול להיות. הוא נפטר לפני שלוש שנים, ומאז אני כותבת לו כל יום על דברים שקורים לי. כבר מילאתי 900 עמודים ועוד ידי נטויה.
ביום הולדתי ה־68, לפני שנה, הבן שלי הוציא בהיחבא מהבית את המחברת של אבא, והוא וכלתי עשו לי מחווה מרגשת. הם צילמו בהגדלה את השיר של אבא, והביאו לי את התמונה הממוסגרת בהפתעה. הבן שלי טוען שהשיר מהווה מעין צוואה רוחנית של אבי, שמלווה אותי כל חיי.
שורה תחתונה: "לא כל חלום אפשר להגשים, אבל לא ניתן להגשים שום חלום מבלי לחלום אותו תחילה".
