עד מתי אוגוסט 91': ההדחה ביום האחרון של הקורס שהפכה לספר

מפגש מקרי עם המ"מית הקשוחה החזיר את עיתונאית לאשה לטראומה המכוננת של נעוריה, והיא הבינה שעליה "לסגור את הסיפור". התוצאה: הרומן 'לגנוב את השמש'

אורית מרלין רוזנצוייג. ""התחלתי להבין שאני מוכרחה לסגור את הסיפור הזה, שמנהל לי את החיים" (צילום: דנה קופל)
אורית מרלין רוזנצוייג. ""התחלתי להבין שאני מוכרחה לסגור את הסיפור הזה, שמנהל לי את החיים" (צילום: דנה קופל)

לפני כמה שנים ראיינה כתבת "לאשה" אורית מרלין־רוזנצוייג את גיא זו־ארץ במסעדת הבראסרי בתל־אביב. "לקראת סוף הריאיון נכנסו למסעדה גבר עם אישה קצוצת שיער, והם התיישבו לידי", משחזרת אורית. "את הגבר זיהיתי כעורך דין ידוע ופעיל פוליטי והאישה הייתה לא אחרת מאשר המ"מית שלי מהקורס בצבא, שהיום היא אשת תקשורת. כנראה אזל לי הצבע מהפנים, כי גיא הרגיש שקורה לי משהו. הוא שאל מה קרה וסיפרתי לו שזאת שהתיישבה בשולחן לידנו היא מישהי שיש לי איתה סיפור לא סגור מלפני 20 שנה. גיא אדם רוחני, הוא אמר לי שכל מי שאפשר לסגור איתו סיפור לא פתור, צריך לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר. בסוף הריאיון הוא אמר: 'אני הולך, ואת תעשי מה שצריך'. אמרתי לו שאין סיכוי. כל השנים הנחתי פלסטר על מוגלה שהייתה צריכה אנטיביוטיקה, ובאותו רגע הרגשתי שהחיים משכו לי את הפלסטר הזה באכזריות כשהם הפגישו אותי איתה. מעולם לא ממש התמודדתי עם העוול שקרה שם, וכשראיתי אותה הכל עלה לי".

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

האזינו לכתבה המלאה

האזינו לכתבה המלאה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

אז לא דיברת איתה?

"לא הייתי מסוגלת, אבל היא כנראה הרגישה ושאלה אותי אם אנחנו מכירות. אמרתי לה: 'כן, אבל אני לא רוצה להגיד לך מאיפה כדי לא להרוס לך את ארוחת הצהריים'. היא ביקשה שאצלצל אליה ואזכיר לה, אבל לא צלצלתי. אחרי שבועיים היא שלחה לי הודעה בפייסבוק, היא נזכרה מאיפה היא מכירה אותי. צלצלתי אליה והיא אמרה: 'אני זוכרת אותך, ורוצה לבקש סליחה'.

"התחלתי להבין שאני מוכרחה לסגור את הסיפור הזה, שמנהל לי את החיים".

 

עצה מהמנכ"ל

המפגש המקרי הזה התניע תהליך יצירתי שהסתיים בספר הביכורים "לגנוב את השמש", שיצא לאחרונה (כתר). גילוי נאות: אורית מרלין־רוזנצוייג היא עיתונאית מוערכת שכותבת כבר יותר מ־20 שנה בעיתון "לאשה", כך שעוד לפני שקראתי מילה מהספר שלה ידעתי שני דברים: 1. אין סיכוי שאהיה אובייקטיבית. 2. אין סיכוי שלא אוהב את הספר.

"אחרי שבועיים היא שלחה לי הודעה בפייסבוק, היא נזכרה מאיפה היא מכירה אותי. צלצלתי אליה והיא אמרה: 'אני זוכרת אותך, ורוצה לבקש סליחה'"

 

הספר כתוב בשני חלקים ומתרחש בשני אזורי זמן: הראשון, בעיצומה של האינתיפאדה ב־1991. הגיבורה, איה לוין, מתקבלת לקורס מדריכות חי"ר שהיה פסגת שאיפותיה. בין הניווטים בשרב למטווחים היא מצליחה למצוא שתי חברות נפש ואהבה אחת גדולה למולי, חובש היחידה. היא נקרעת בין אהבתה החדשה ובין אהוב נעוריה שנשאר מאחור, לא שייך להוויה הצבאית ולאירוע טראומטי שהופך לסוד שלה ושל מולי. 22 שנים אחרי, איה לוין הקימה עסק משגשג ומשפחה לתפארת. אירועי הצבא והאהבות הישנות כמעט ונשתכחו מלבה, עד שלפתע היא נתקלת בשלט חוצות ועליו תמונתו של מולי. מאותו רגע צפות ועולות הטראומות והשאלות שטלטלו אותה 22 שנים לפני כן, אחת מהן היא: האם אפשר לאהוב שני אנשים בעת ובעונה אחת?

 

אי־אפשר שלא לשאול מה מתוך כל זה באמת קרה לך.

"שבועיים אחרי שהספר יצא פתאום היה לי טלפון ממספר לא מוכר. שמונה בערב, בדיוק תליתי כביסה, עניתי ועל הקו היה אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים. הוא הציג את עצמו וחשבתי לעצמי: 'אוקיי, מי עובד עליי עכשיו?' החבר'ה שלי מהצופים לא מצליחים להיגמל מהשיגועים האלה מגיל 14. לקח לי דקה להתעשת ולהבין. הוא סיפר לי שאהב את הספר, והתרגשתי מאוד כי חשבתי שזה ספר לנשים יותר מאשר לגברים, והנה גם גבר הצליח להתחבר וליהנות ממנו. בכל אופן, בסוף השיחה הוא נתן לי עצה: 'לעולם אל תספרי מה אוטוביוגרפי בספר ומה לא'".

 

"דיברתי עם חברות מהקורס שלא הייתי איתן בקשר שנים, ואספתי מהן רסיסי סיפורים שהרכיבו לי בהמשך את הפאזל" (צילום: דנה קופל)
    "דיברתי עם חברות מהקורס שלא הייתי איתן בקשר שנים, ואספתי מהן רסיסי סיפורים שהרכיבו לי בהמשך את הפאזל"(צילום: דנה קופל)

     

    אז לא תספרי לי?

    "לא. יש בספר קווים אוטוביוגרפיים, באמת התגייסתי ב־1991 ובאמת הייתי בקורס מדריכות חי"ר בשטחים, אבל איה לוין היא לא אני, והספר הוא לא אחד לאחד. אני לא רוצה להגיד מה כן ומה לא קרה באמת, כי זה לא רלוונטי. ברור שהספר נולד מתוך חוויה אישית, שלא לומר, טראומה".

     

    איזו טראומה?

    "העיפו אותי ביום האחרון של הקורס, לא ברור לי עד היום למה. לימים הייתה לי גישה למחשבי צה"ל ויכולתי לבדוק מה הסיבה הרשמית להדחה, אבל לא עשיתי את זה, עד כדי כך זה היה טראומטי".

    "הטילו עליי משימה לתת הרצאה ואמרו לי: אם תקבלי פחות מ־90 ניאלץ להעיף אותך מהקורס. עשיתי את ההרצאה הטובה בתבל, כל הבסיס מחא לי כפיים, והיא נתנה לי 89. זה פצע אותי"

     

    מה אמרו לך אז?

    "המ"מית גמגמה משהו על ציונים נמוכים ומרדנות".

     

    היית מרדנית?

    "תמיד הייתי קצת מרדנית, אבל הבנתי איפה אני נמצאת. לא תכננתי להיות החיילת הבעייתית, וגם לא כל כך הייתי כזו. פשוט סירבתי להיות חלק מגוש חאקי גדול וחסר זהות. למשל, תמיד חזרתי עם אודם מחופשת השבת, ותמיד צעקו עליי: 'מרלין, תורידי את הליפסטיק'. כנראה היה בי משהו שכאב את המחיקה שהצבא דורש בשלבים האלה כדי להפוך אותי לחיילת, ושילמתי מחיר כבד על הניסיון לשמור על הזהות שלי מול כל המערכת בצבאית".

     

    איך התמודדת עם הרגע הזה?

    "בכיתי, ובצדק. הטלפון הראשון שעשיתי היה לחברה שלי, רוית סמאורה. אמרתי לה: 'הנורא מכל קרה לי. העיפו אותי ואני לא מסוגלת לחזור הביתה'. זה היה הכישלון הראשון שלי בחיים והוא נעשה בצורה כל כך מכוערת, שלא ידעתי איך להכיל את זה. רוית שאלה אם אני רוצה ללכת להסתובב קצת בשוק הפשפשים, וככה מצאנו את עצמנו מסתובבות יום שלם בשוק. בערב התחילו להגיע אליי חברים והתיישבו על הרצפה, כי לא היה מספיק מקום בחדר, ואני זוכרת שאמא שלי נכנסה לחדר ואמרה: 'מה אתם יושבים על הרצפה, אתם בשבעה?'"

    "זמן קצר אחרי שהודחתי מהקורס חברתי רוית נהרגה בתאונת דרכים. רק שבוע קודם אמרתי לה שהנורא מכל קרה, והתברר שהנורא מכל לא קרה עדיין"

     

    הרגשת שנעשה לך עוול?

    "כן, בתחושתי הכל היה תפור ומתוכנן מראש, הרגשתי שעברתי הונאה. למשל, הטילו עליי משימה לתת הרצאה ואמרו לי: אם תקבלי פחות מ־90 ניאלץ להעיף אותך מהקורס. עשיתי את ההרצאה הטובה בתבל, כל הבסיס מחא לי כפיים, והיא נתנה לי 89. זה פצע אותי.

     

    "שבוע אחרי זה רוית נהרגה בתאונת דרכים בכביש הערבה. זמן קצר לפני כן אמרתי לה שהנורא מכל קרה, והתברר שהנורא מכל לא קרה עדיין. הלוויה שלה הייתה קשה מנשוא. רוית הייתה אמורה להתגייס לקורס שלי שני מחזורים אחריי ושמעה ממני מה מחכה לה. היא כתבה לי מכתבים ועודדה אותי, וכשהיא נהרגה, ילדה בת 18 עם שיער ארוך ויפהפה, הרגשתי שאין לי יותר אוויר בגוף.

     

    "אחרי הלוויה של רוית החלטתי לסגור את כל אירועי הקיץ בקופסה, לנעול ולזרוק את המפתח לים. התנתקתי מהחברות שלי, לא הצלחתי נפשית להגיע לאזכרות של רוית. כשיצא ספר לזכרה שלחתי שירים שכתבתי, אבל לא הלכתי לקחת עותק. הכל היה שורף מדי. ביקרתי את הקבר שלה לבד רק לפני שנתיים".

     

    איך החלטת לפתוח מחדש את הקופסה הסגורה?

    "לפני חמש שנים דודה שלי, אורלי אוליאל, נפטרה בגיל 49. הספר מוקדש לה (ההקדשה השנייה היא לריטה ויס, אמה של עורכת הספר רונית ויס־ברקוביץ, שנפטרה תוך כדי עריכת הספר, ד"ח). המוות של דודה שלי גמר אותי, שבועיים לא יצאתי מהמיטה. החלטתי שאני ברוגז עם העולם, עד שחברות שלי גררו אותי בשערות לטיפול, שאילץ אותי לפתוח את הקופסה שנעלתי 20 שנה לפני כן. אחרי שנתיים בטיפול הרגשתי שהתעוררתי לחיים, העולם נצבע בצבעים הרבה יותר עזים. כמו שאני כותבת בספר, לפעמים הדרך לגאולה עוברת דרך חישוקים של אש".

    "לצערי, שום דבר לא השתנה. החוויה הצבאית הנשית הייתה ונותרה אירוע קטן בחיים, וזה עצוב. הנה, עכשיו שוב מורידים את הבנות מהטנקים"

     

    מעט ספרים נכתבו על נשים בצבא, לא חששת שזה לא יעניין אף אחד?

    "זה בדיוק מה שחשבתי. אמרתי לעצמי: 'את מי מעניין מה עשיתי בצבא ומה קרה לי?' העובדה שמעט נשים כתבו על הנושא הזה אומרת דרשני. גם סרטים בקושי יש, וגם הם מציגים את החיילות כמי שלא מבינות מה הן עושות שם ורק מחפשות לברוח, כמו 'אפס ביחסי אנוש' או 'בנות'".

     

    עם כל ההתקדמות שנשים עשו, זה לא השתנה?

    "לצערי, שום דבר לא השתנה, בנות עדיין מרגישות שהשירות בצבא הוא פרק לא כל כך משמעותי בחיים שלהן, גם אם הן כן עשו שירות משמעותי. החוויה הצבאית הנשית הייתה ונותרה אירוע קטן בחיים, וזה עצוב. הנה, אחרי בג"צ אליס מילר וכל המהפכה הנשית בצה"ל, עכשיו שוב מורידים את הבנות מהטנקים.

    "הספר הזה, למיטב ידיעתי, הוא הפעם הראשונה שבה יש זרקור על הקורס הכי קרבי בצה"ל לנשים באותן שנים. בקורס הזה קרו דברים אבסורדיים שצריך לדבר עליהם. רציתי לספר על החוויה הזו הן לנשים שעברו אותה, כדי שהן ייזכרו ויתרחב להן הלב, והן לנשים שלא חוו אותה, כדי שיבינו מה היה שם. לכן גם חשוב לי שהספר יֵצא לאור בשפות אחרות, כי חשוב לי שהעולם יראה מה קורה פה אצלנו מזווית שעוד לא נראתה".

     

    "אני סלחתי למ"מית, החיילת שהייתי לא" (צילום: דנה קופל)
      "אני סלחתי למ"מית, החיילת שהייתי לא"(צילום: דנה קופל)

       

      איזה תחקיר עשית במהלך הכתיבה?

      "קראתי את כל העיתונות של קיץ 1991, ואת יודעת מה גיליתי? שמה שהיה הוא שיהיה. אני עברתי כברת דרך, ואילו המדינה דרכה במקום. אותם פיגועים, אותו סבל. מרוב תדהמה צילמתי ידיעות ושלחתי לחברים שלי, והם לא הצליחו לנחש מאיזו שנה זה. גם דיברתי עם חברות מהקורס שלא הייתי איתן בקשר שנים, ואספתי מהן רסיסי סיפורים שהרכיבו לי בהמשך את הפאזל".

       

      "קראתי את כל העיתונות של קיץ 1991, ואת יודעת מה גיליתי? שמה שהיה הוא שיהיה. אני עברתי כברת דרך, ואילו המדינה דרכה במקום. אותם פיגועים, אותו סבל"

      החלק הראשון של הספר מסופר בגוף ראשון, כמו יומן, והחלק השני כתוב בגוף שלישי. איך את מסבירה את זה?

      "אין לי מושג. מצטערת על התשובה, כשמרואיינים שלי נותנים לי את התשובה הזאת אני מגלגלת עיניים ולא מאמינה, אבל זו האמת".

      יכול להיות שבתת־מודע חיבקת אלייך את איה לוין החיילת הנרמסת, ואילו את איה האישה שמנהלת רומן הרחקת לגוף שלישי.

      "גם אם כן, זה קרה בלי כוונה. רציתי להגיד: 'למרות שהיא לא תדבר איתכם ישירות, בואו תראו מה קורה לאדם שלא מטפל בפצעים שלו'".

       

      על גב העטיפה תלויה שאלה: האם אפשר לחזור בזמן כדי לתקן את מה שהתקלקל בעבר?

      "זאת אחת השאלות שאני הכי מתעסקת איתן כאדם, ככותבת וכמתבוננת, ואין לי תשובה. לא תמיד זה אפשרי, אבל כל אחד צריך לתת לעצמו את ההזדמנות לתקן".

       

      כשהמפקדת ביקשה ממך סליחה, זה ריפא את הפצע?

      "כן ולא. היא עזרה למי שאני היום, כי קיבלתי את התשובות שחיפשתי, אבל האם היא עזרה לילדה שהייתי, שהסתובבה שנים רבות עם אות קין של אחת שנפלטה מהמסגרת היוקרתית הזאת ללא הסבר ממשי? לא. שנים קיצצתי לעצמי את הכנפיים כי חשבתי שהמקומות שאני באמת רוצה להיות בהם לא יכולים להכיל אותי".

       

      סלחת למ"מית?

      "אני כן, החיילת שהייתי לא".

       

       

      כריכת הספר "לגנוב את השמש"
        כריכת הספר "לגנוב את השמש"

         

        להזיז את הסלע

        אורית (46), שגרה בראשון־לציון, נולדה ברחובות וגדלה בבת־ים, בתם הבכורה של אילנה, שהייתה מזכירה ומנהלת חשבונות לפני שיצאה לפנסיה, ואריה, איש שיווק בתחום המחשבים, אחות לשירן (42). היא למדה בתיכון שז"ר, התגייסה, כאמור, לקורס מדריכות חי"ר, הועפה ביום האחרון ושירתה כפקידה בקריה בתל־אביב. "השירות המשמים ביותר שאדם עם מוח יכול לעבור", היא מחייכת, "שיפרתי פסיכומטרי וספרתי את הדקות לשחרור".

         

        מיד אחרי שהשתחררה נרשמה ללימודי תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת תל־אביב, בשילוב בית ספר "כותרת", וכשסיימה עבדה קצת בטלוויזיה בכבלים וברדיו תל־אביב, בטרם הגיעה ל"לאשה". את בעלה נתי (53), עורך דין במקצועו ואבי שלושת ילדיה, ליהיא (15), תמרה (12) ושגיא (תשע), הכירה בשידוך של חברה משותפת בגיל 28. "כשנפגשנו הרגשתי בגוף שהוא יהיה בעלי. כשהוא נכנס למסעדה, עם עיני טורקיז ענקיות, שזוף וגבוה, פשוט ידעתי. התפשט בי שקט של מישהי שיודעת שהגיעה הביתה".

        "ביום שבו קיבלתי את הספר שלי הייתי בפגישה ליד הקריה. הסתכלתי על הבסיס שבו שירתי במשך שנתיים כפקידה בדיכאון, והייתה לי תחושה עילאית של מסוגלות. אני מרגישה שכתבתי את הסיפור שלי ושל החברות שלי"

         

        בספר הגיבורה מנהלת רומן מחוץ לנישואים. הוא שאל אותך על זה?

        "לא, כי הוא יודע שזה ספר, ובספר מותר לי לעוף. את רוצה לשאול אותי אם זה פרט אוטוביוגרפי? אז אני אענה לך שאם אני יושבת ומדברת איתך עכשיו בבית שלי, ולא מסתובבת עם טרולי בין חברים, נראה לי שהתשובה ברורה. אחת הסיבות שהתחתנתי עם נתי היא כי הוא האיש הכי קול שאני מכירה. אני נשואה לגבר שיודע שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. יש לי את החופש להיות מי שאני, הוא נותן לי את הרוח מתחת לכנפיים".

         

        מי האדם שהכי רצית שיקרא את הספר?

        "סבא שלי, לצערי, כבר לא בחיים. הוא היה מזכיר תנועת בית"ר בעיר טרנופול בפולין, ונלחם בנאצים כפרטיזן ובצבא האדום. היו בינינו חוטים דקים וסמויים של אהבה עמוקה, כי הייתי בשבילו הסימן לחיים החדשים שנוצרו במקום החיים שהוכחדו שם. הוא היה המוציא לפועל של החלומות שלי. למשל, כשבסוף כיתה י"א רציתי לצאת לטיול מאורגן באירופה עם חברות, ההורים שלי לא הסכימו אבל הוא נתן לי את הכסף. אמרתי לו: 'סבא, אתה לא רוצה גם לעשות טיול באירופה?' אז הוא ענה: 'אני את אירופה כבר ראיתי'".

         

        מתוך התגובות שקיבלת, מה הכי ריגש אותך?

        "תגובות של אנשים שאני לא מכירה. בנמל התעופה המוכרות בסטימצקי שאלו: 'את זאת שבר רפאלי העלתה את הספר שלה בסטורי?' באותו רגע הבנתי שהספר כבר לא שלי יותר, ששחררתי אותו לעולם".

         

        אחרי שנים של כתיבה לעיתון, לא היה לך קשה עם אורך הרוח שכתיבת רומן דורשת?

        "אם תשאלי אנשים שמכירים אותי מילדות מה הבחורה הזאת צריכה לעשות בחיים שלה, הם יענו לך 'לכתוב ספר'. מאז ומתמיד כתבתי, היה ברור שהכתיבה זה הדבר שלי. תמיד היו לי תירוצים, הילדים עוד קטנים, אני עוד לא בשלה וכאלה. כל החיים היה סלע על השביל שלי שלא יכולתי לדלג מעליו, אבל כשדודה שלי נפטרה והלכתי לטיפול, הזזתי את הסלע.

        "ביום שבו קיבלתי את הספר שלי הייתי בפגישה ליד הקריה. הסתכלתי על הבסיס שבו שירתי במשך שנתיים כפקידה בדיכאון, והייתה לי תחושה עילאית של מסוגלות. אני מרגישה שכתבתי את הסיפור שלי ושל החברות שלי".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סגנון: קרן נפתלי)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סגנון: קרן נפתלי)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד