סופרות מתוודות: זה הספר שתמיד חלמתי לכתוב ולא הצלחתי

לרגל שבוע הספר בדקו עם חמש סופרותאיזה ספר הם תמיד חלמו לכתוב- ולא הצליחו.

יהודית רותם: משאת נפש שלא תמומש

יהודית רותם(צילום: שאול גולן)

בילדותי חלמתי להיות סופרת מבלי שהבנתי את משמעות המושג, מבלי שחשבתי על ייעודו של הסופר ואילו קשיים ומאבקים עליו לעבור בדרכו למימוש ייעודו. כשבגרתי והייתי לאישה ואם בחברה החרדית, הבנתי שחרדיות וספרות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עד שעזבתי את עולמי הקודם לא הצפנתי ולו עמוד אחד במגירת הסתרים שלי. חיכיתי לרגע שבו אבשיל ואצא מבין החומות ואז אתן ביטוי שלם לכמיהתי וליכולתי.

גם אחרי שיצאתי, עברו כמה שנים עד שיצא לאור ספרי הראשון. אחת הסיבות לכך היה החשש שלי שמא איני ראויה להסתופף לצדם של אילנות גבוהים: סופרים ענקים כמו לב טולסטוי ופ"מ דוסטויבסקי, אונורה דה בלזק וגוסטב פלובר, וירג'יניה וולף ומרגרט אטווד, אליס מונרו וטוני מוריסון; ומשלנו – ש"י עגנון וא"ב יהושע, חיים באר ודויד גרוסמן, יהושע קנז ומאיר שלו ועוד.

עבר זמן מה ויראת הכבוד והחרדה שריפו את ידיי התחלפו בהעזה ובשמחת יצירה, אולם מעולם לא ביקשתי לכתוב כמו שכתבו הסופרים הנערצים עליי. מעולם לא חמדתי את סגנונם, את נושאיהם, את יכולותיהם. גם בעומק ספקותיי הפנימיים המייאשים ביותר הבהב בתוכי ניצוץ של ביטחון בייחודי האישי. זכרתי את הסיפור החסידי על ר' זושא מאניפולי, שאני נמנית עם צאצאיו: "אחרי מאה ועשרים", אמר לחסידיו, "כאשר אעמוד לפני בית דין של מעלה, לא ישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? ישאלו אותי, זושא, למה לא היית זושא?" כלומר, בבית הדין הספרותי שלי לא אשאל למה לא הייתי ג'יין אוסטן או שרלוט ברונטה, אלא למה לא הייתי יהודית רותם.

לכן, הספר שתמיד חלמתי לכתוב הוא הספר שעוד לא כתבתי, הוא הספר הבא שלי, אם יהיה. עם כל ספר חדש שאני כותבת, אני מגלה שהמשימה נעשית קשה יותר. אני תמיד רוצה לחדש, לחתור לשיא חדש ואפילו להתעלות על עצמי - במסגרת יכולתי, כמובן. הקושי הגדול ביותר בכתיבה הוא שבירת הפער בין החומר ההיולי, התת־מילולי השרוי במוחי, בתחושותיי הגופניות וברגשותיי בצורה מעורפלת ונזילה, ובין מימוש אותו טקסט בלתי טקסטואלי באופן סופי וסגור. הספר שאני חולמת לכתוב לעולם לא יהיה הספר שאכתוב באופן ממשי ולכן הוא יישאר בגדר משאת נפש, הר נבו שמתחתיו תהום רבה, הארץ המובטחת שאראה מנגד ואליה לא אבוא.

שהרה בלאו: הדיבוק

שהרה בלאו(צילום: ינאי בלאו)

זה לא הספר שאני חולמת לכתוב ולא מצליחה. זה הספר שהתחלתי לכתוב ונכשלתי, וניסיתי שוב - ושוב כישלון, אבל יום יבוא ואצליח, אתם עוד תראו, יום יבוא ואני אכתוב את הספר הזה, כי אני אובססיבית, או נכון יותר, אחוזת דיבוק.

זו כמובן הייתה טעות חמורה. ביצירה אסור להמתין. מה שבוער, הוא מה שצריך להיכתב, ואם את ממתינה יותר מדי היצירה תברח ממך. וזה מה שקרה. כי כשניגשתי לכתיבת הספר השני שלי ("הדיבוק", אלא מה?) נודע לי שחברה טובה, סופרת ידועה נמצאת בשלבים הסופיים של כתיבת רומן על הדיבוק. כמעט פרחה נשמתי, אמרתי לעצמי: שהרה, תוותרי. אין מה לעשות, זה הגורל.

מה אתם חושבים קרה? הספר שלה מעולם לא ראה אור ואני נשארתי בבית, עם הלשון בחוץ, אחוזת דיבוק, שערותיי בצמות שחורות, שמלה לבנה לגופי, ואני מקלידה ומקלידה. אני שהרה, סופרת אחוזת דיבוק, ואני עוד אשב ואכתוב את הספר הזה, אתם תראו.

נעה ידלין: ספר פנטזיה, בניגוד לטעמי

נעה ידלין(צילום: איריס נשר)

אני לא קוראת ספרי פנטזיה. לא ספרי פנטזיה, לא ספרים שמתרחשים בעתיד ולא שום דבר שיש בו מן העל־טבעי. מה לעשות? אני חובבת אנושה של ריאליזם: דברים כהווייתם, שמתרחשים כעת או התרחשו פעם, ואם לא התרחשו הרי שלא התרחשו רק במקרה.

התיישבתי אל הקובץ והתחלתי לעבוד: על גיבוש העלילה, על פיתוחן של הדמויות, על המבנה, על הרעיונות. התייעצתי עם העורכת שלי; גם לה היו כמה תובנות. נתתי הזדמנות אמיתית, אבל לא: האצבעות נותרו רפויות על המקלדת, חדוות הכתיבה השתרכה מאחור, לא מבינה מה אני רוצה מחייה.

בצער ויתרתי. אולי עוד אשוב לזה, בבוא היום; ואולי הוא נועד להישאר כפי שהוא, פנטזיה ותו לא. עכשיו כשאני חושבת על זה, הנה רעיון לרומן: סופרת מנסה בכל כוחה לכתוב פנטזיה, לשווא. ריאליסטי, בטח שריאליסטי.

אורלי קראוס־ויינר: המכשפה שרצתה להיות יפה

אורלי קראוס ויינר(צילום: דנה קופל)

כ־20 שנה אני מנסה לכתוב סיפור ילדים - מעשה במכשפה שרצתה להיות יפה, כדי לזכות בתחרות יופי ולהביא שלום עולמי. בדרך היא מעצבנת את כל קהילת המכשפות כי היא מתכננת לשפץ את האף שהוא הסמל המסחרי שלהן. הסיפור מסתובב לי בראש כבר שנים ומתפתח לכיוונים פרועים ומצחיקים ויש לו אפילו מוסר השכל. הבעיה היא שהחלטתי לכתוב אותו בחרוזים וגם לאייר בעצמי, ונראה לי שאלה הסיבות שעד היום הוא לא נכתב. מקווה שיגיע השלב שבו יהיה לי מספיק זמן פנוי כדי להתרכז בפרויקט.

ורדה רזיאל־ז'קונט: לשכתב את הרומן הכושל שלי

ורדה רזיאל ז'קונט(צילום: אביגיל עוזי)

תאוות הקריאה והכתיבה התחילה אצלי בגיל מוקדם, וכמעט תמיד רציתי להיות סופרת. בשנות ה־20 לחיי התחלתי לכתוב ולשלוח סיפורים למערכות עיתונים שהיו להם מוספים ספרותיים, ובדרך כלל הם היו חוזרים אליי ומעוררים בי תחושת בושה וכישלון. אחרי ניסיונות רבים ונוספים הצלחתי לפרסם אותם ואף הוצאתי לאור ספר סיפורים צמוק ("אילו חסדים") שבינתיים אזל מן השוק.

התחלתי לערוך את הספר המודפס, למחוק שורות וקטעים ולתקן את המוגמר. זו הייתה תחושת החמצה אדירה.

נכון שבשנים מאוחרות יותר זכיתי לחוויה מתקנת כאשר פרסמתי את הרומן "ימי הפקר", ובכל זאת, "גיבורים במילים" הוא הרומן הדחוי והנעלב שעומד בספרייתי מקושקש כולו, והעולם הרגשי המושקע שבו לעתים תובע ממני תיקון.