ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, לקח הצלם משה רוזנצוויג את מצלמת הסטילס שלו ונסע לתעד את המלחמה לצורך סדרת כתבות. "בשבילי זו הייתה חוויה של פתיחת עיניים", הוא אומר. "קרו שם דברים מבהילים, ואנשים שלא לקחו חלק במלחמה לא היו מודעים להם. הכתבות שעבורן צילמתי עסקו במיעוטים שחיים בלבנון – שיעים, דרוזים, נוצרים, פלסטינים – וזה גרם לי לחשוב הרבה על האופן שבו הדברים קורים. אני זוכר שבאותה שנה חבר טוב שלי חזר מהחזית, והייתה לנו מריבה גדולה מאוד, כי הוא כעס על כך שהשתתפתי בהפגנה בתל אביב נגד המלחמה בזמן שהוא נטל בה חלק כלוחם. אני זוכר שחשבתי לעצמי עד כמה אנשים רואים דברים באופן שונה כשהם נמצאים בתוך סיטואציה מעוררת מחלוקת, כשהם שם בתוך הבלגן: על מה הם מוכנים להסתכל, ומתי הם מפנים את המבט הצידה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המתעמלת שהחלימה מסרטן עוזרת לילדים חולים להגשים חלומות
בעקבות זאת הוא החליט ללכת לראות את הדברים במו עיניו ודרך מצלמתו. "בנוגע לזווית הראייה, כמו בחיים, כך בצילום: ישנו הנושא שאתה בוחר להתמקד בו, מה אתה רוצה לראות בו, באיזה מצב אתה רוצה לראות אותו, ומה מתוך המכלול הזה אתה רוצה להכניס לתוך הפריים, ומה להוציא ממנו". את הפרקטיקות הללו רוזנצוויג מיישם כבר עשרות שנים, אבל לאו דווקא בצילומים של מלחמות. באוסטרליה, שבה הוא חי, אירועים ביטחוניים מהסוג שאופייני למזרח התיכון הם נדירים, כך שהצילומים שבהם הוא עוסק, כצלם וכאוצר, הרבה יותר רגועים ושלווים. זה לא מנע ממנו לזכות בפרסים יוקרתיים עבורם.
כמו פרס ישראל
רוזנצוויג (62) עוסק בתיעוד העולם דרך העדשה מגיל צעיר. לאחר שהשתחרר משירות בחיל המודיעין, למד צילום במכללה האקדמית הדסה בירושלים ולאחר מכן עבד כצלם סטילס ב"הארץ" וכצלם וידיאו בטלוויזיה הלימודית. ב-1983 יצא לטיול של שנה באסיה, שבמהלכו נדד עד אוסטרליה. "הייתי אז רווק בלי ילדים", הוא מספר, "ואני זוכר שעמדתי ליד חלון בדירת חדר קטנטנה ושוחחתי עם אחותי בטלפון. היא שאלה אותי מתי אני מתכוון לחזור ארצה, ואני אמרתי לה בצחוק: 'כשהילדים יגמרו את האוניברסיטה'. לא תיארתי לעצמי שהאמירה הזו רצינית, אבל לחיים יש מסלול משלהם". החיים זימנו לו בת זוג מקומית, שאיתה הביא לעולם את בנו הבכור, יואל (32). בהמשך הוא נפרד ממנה והכיר בת זוג אוסטרלית נוספת, אניטה, אם בתו נעה (11).
האהבה לבנות הזוג הייתה הסיבה המרכזית לכך שהוא נשאר באוסטרליה, אבל גם אהבתו לצילום לא דעכה. זמן קצר אחרי שהגיע לשם, החל לעבוד בערוץ הטלוויזיה המקומי SBS (Special Broadcasting Service) כצלם, ומאוחר יותר כמפיק וכבמאי. בין היתר, הוא עמד מאחורי סדרות תיעודיות שעסקו בספרות, באמנות, בבני מיעוטים מקומיים וגם בשלוש אחיות שהוריהן היגרו לאוסטרליה מישראל, ושלכל אחת מהן גישה אחרת לחיים, למשפחה ולמקומה של הדת בחייה. "עבדתי בטלוויזיה 12 שנה, שהיו מלאות בפגישות עם אנשים כמו שהם, בלי פילטרים ועריכות", הוא אומר. "אני חושב שזה מאוד עזר לי להתאקלם באוסטרליה".
השנים עברו, ונראה שהוא אכן התאקלם כראוי בארצו החדשה: קריירת הצילום שלו נמשכת כבר ארבעה עשורים, שבמהלכם עסק בסוגים שונים של צילום, ובשנה שעברה הוא זכה במדליית הכבוד של אוסטרליה, הניתנת על תרומה ייחודית למדינה בתחום כלשהו. רוזנצוויג קיבל את המדליה עבור תרומתו לתחום האמנות החזותית בכלל והצילום בפרט. הזכייה הגיעה כעשר שנים אחרי שייסד את פסטיבל הצילום Head On, הנחשב לאחד מאירועי הצילום המובילים באוסטרליה ומציג עבודות של צלמים מקומיים ובינלאומיים.
"זה היה מהמם לזכות במדליית הכבוד", הוא אומר, "כי זה פרס מאוד יוקרתי – אפשר אולי להקביל אותו לפרס ישראל – אבל מה שסיפק אותי במיוחד היה העובדה שתחום הצילום קיבל הכרה סוף-סוף. נראה לי שבאוסטרליה לא מתייחסים מספיק לצילום כאל תחום אמנותי, אלא רואים בו לא יותר מתחביב. חושבים שכל מה שצריך לעשות זה בסך הכל ללחוץ על כפתור, במיוחד היום, כשכולם מצלמים כל הזמן בסמארטפון. בשנים האחרונות ניכרת גם נטייה של אמנים להגדיר את עצמם כ'פוטו-ארטיסטס', צלמים-אמנים, ולא כ'פוטוגראפרס', צלמים. אנשים רואים את עצמם כאמנים שמשתמשים במדיומים שונים, ביניהם צילום, כדי שחס וחלילה לא יתייגו אותם כסתם צלמים כמו צלמי חתונות. אותי זה מטריד, כי לדעתי זה מעיד על חוסר הבנה מוחלט של המדיום. פעם הבאתי צלם חתונות לכנס צלמים שארגנתי; בהתחלה המשתתפים עיקמו את האף, ובסוף הם הופתעו לגלות איזה תובנות חכמות היו לו, וכמה קווים משותפים היו להם איתו".
המצורעים של התערוכה
את פסטיבל הצילום Head On ייסד רוזנצוויג אחרי שלא התקבל לתערוכת דיוקנאות יוקרתית בסידני ב-2004. "ראיתי חומרים של צלמים נוספים שלא התקבלו, וחשבתי שזה חומר מאוד יפה, ושחבל שלא יראו אותו", הוא אומר. "התקשרתי למוזיאון שארגן את התערוכה והצעתי לקיים תערוכה נוספת, שבה ישתתפו חלק מהצלמים שלא התקבלו לתערוכה הראשית – 'המצורעים של התערוכה'. אנשי המוזיאון לא ממש רצו לדבר איתי, אז החלטתי להרים את זה לבד, בלעדיהם. בחרנו 40 תמונות, ובתוך שבועיים הייתה תערוכה, שמאות אנשים הגיעו אליה. חמש שנים התקיימנו כתחרות צילום בלבד, וב-2010 יצרנו פסטיבל שלם, עם תחרויות, הרצאות ואירועים, שנערך באתרים שונים ברחבי סידני, ובהם בניין הפרלמנט. ועדת השופטים בוחנת את הצילומים בלי לדעת מי עומד מאחוריהם כדי שלא תהיה לה דעה מוקדמת".
עכשיו הוא בארץ, ביוזמת חברת PHOTO IS:RAEL, המעודדת עשייה חברתית ודיאלוג בין אמנות הצילום לקהילות שונות, ושהזמינה אותו לתת הערב (11.6) הרצאה על חייו ועבודתו בוורקשופ בתל אביב (הכניסה חופשית, אבל יש להירשם מראש). כשיסיים את הביקור בארץ, ימשיך לפסטיבלי צילום גדולים ביוון, בספרד ובצרפת. הפסטיבל שהוא עצמו מנהל מאופיין לדעתו ברצון לעסוק בנושאים מאתגרים ולא שגרתיים. "השנה, למשל, הייתה לנו תערוכה שהוצגה במרכז העיר על אבוריג'ינים שנכנסו לבית סוהר, ושאחד מהם נהרג על ידי סוהרים שהתנפלו עליו", מספר רוזנצוויג. "מכיוון שזה נושא רגיש בחברה האוסטרלית, היו מי שהסיטו את המבט, אבל אנחנו מהצד שלנו מעוניינים להראות לאנשים את הסיפור כמו שהוא. תמיד יש צלמים שמסתכלים על הדברים אחרת ונותנים אלמנט חדש ושונה. הם מספקים זווית אחרת שגורמת לך להסתכל".
הילד הזה גדל ונעשה צלם מאוד יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
