בינואר 2018 יצאה קבוצה של 14 ישראלים לטפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה, שמתנשא לגובה של 5,895 מטר. אחרי שמונה ימים הגיעו לפסגה כל חברי הקבוצה, ובהם נגה ברקן, שעמדה במשימה על אף שריאותיה תפקדו באופן חלקי בלבד. כשהגיעה ברקן לראש ההר, היא הניחה שם בהתרגשות גדולה שני "מטבעות משאלות" – האחד, למען ילדים שנאבקים מדי יום במחלה שפקדה גם אותה, והאחר, לזכר הילדים שנפטרו מהמחלה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מה שיותר עמוק, יותר ירוק: אנשים שסליהם על כתפיהם לא רק בשבועות
"כשהגענו לפסגה, לא הרגשנו חוסר חמצן", נזכרת ברקן. "היינו מלאים באדרנלין. כשהנחתי את שני המטבעות על ראש ההר, פרצתי בבכי. פתאום עלו לי כל השמות של הילדים שהיו איתי במחלקה ונפטרו. הרגשתי שאני מסמלת בשבילם את כל הרצונות והתקוות".
צפו בסרט קצר שצולם עליה לפני כשנתיים:
נלחמתי על החיים
נגה ברקן (21) מהיישוב שוהם חלתה בסרטן לימפומה מסוג הודג׳קין לפני חמש שנים. היא הייתה אז מתעמלת אמנותית, אלופת ישראל במשך שלוש שנים ברציפות, מאמנת נבחרת שוהם בהתעמלות אמנותית – וחלמה להצטרף לנבחרת ישראל ולהגיע לאולימפיאדה שנערכה בריו ב-2016. היו לה כישורים לכך וגם רצון עז ונכונות להשקיע, אבל המסלול נקטע בוקר אחד, כשקמה עם צוואר נפוח. "זה נראה כמו זיהום והיה מלווה בכאבי כתפיים ובעייפות", מספרת ברקן. "הלכתי לחדר מיון, שם התגלה גידול בגודל של הלב שלי. אחרי שהתקבלו תוצאות הביופסיה, דיברו עם ההורים שלי. אני הייתי אז ילדה, אבל בעזרת גוגל הבנתי הכל".
הסבב הראשון של טיפולי הכימותרפיה לא עזר. בעקבותיו הגיע סבב שני, הרבה יותר אינטנסיבי, שכלל בידוד ארוך והשתלת מח עצם עצמית. "מערכת החיסון שלי כמעט לא תפקדה", אומרת ברקן. "לא יכולתי לשבת ליד אנשים, לשתות מים שלא הורתחו או לאכול מלפפון שלא קולף. הטיפולים נמשכו בתדירות גבוהה יותר וכללו גם תרומות דם. נלחמתי על החיים, ושום דבר לא עניין אותי, למרות שקשה מאוד לחיות בתנאים כל כך קשים. הרגשתי שהגוף בוגד בי. במהלך התקופה הייתי בבידוד בבית החולים במשך חודש ימים, בניתוק מוחלט מהאחיות שלי. ההורים שלי ליוו אותי כל הזמן ולנו בבית החולים לסירוגין".
כשהחל שיערה לנשור, ניסתה לחבוש פאה, אבל לבסוף העדיפה קרחת. היא גם הגתה את הסלוגן "No Hair, No Care", והעלתה לאינסטגרם תמונה שלה ללא שיער. "חשבתי שככה יהיה לי קל יותר לחזור לבית הספר", היא אומרת, "ושפרסום מוקדם של המראה החדש שלי ימנע מאנשים מבוכה כשיראו אותי ככה". כשחזרה לבית הספר, חיכתה לה הפתעה: התברר ש-70 בנים מהשכבה שלה עשו קרחת, לאות הזדהות איתה. "מאוד התרגשתי מהמחווה הזו", היא נזכרת. "מצד שני, עוד לא ממש תפסתי את עצמי כחולה. אני רגילה להיות החזקה, זאת שנותנת כוחות לאחרים, ולכן לא היה לי קל להיות בצד השני".
במהלך האשפוז קיבלה שיחת טלפון מעמותת Make-A-Wish Israel. "הודיעו לי שהוחלט להיענות לבקשה שלי לנסוע עם המשלחת הישראלית בהתעמלות אמנותית לאולימפיאדת ריו. מאוד שמחתי. הרגשתי שיש לי מטרה להילחם למענה". כך החל הקשר שלה עם העמותה, שהיא חלק מהארגון הבינלאומי Make-A-Wish שנוסד בארצות הברית ב-1980 במטרה להגשים חלומות של ילדים שמתמודדים עם מחלה מסכנת חיים. החלום של הנערה הישראלית התגשם באוגוסט 2016, כשהיא נסעה לאולימפיאדה עם הוריה ושתי אחיותיה, נסיעה שהייתה מאוד משמעותית עבורה. "מה שעברנו, יכול היה לפרק את המשפחה או לגבש אותה", היא אומרת. "הרי זה משהו שרוב המשפחות לא עוברות. בסוף התברר שזה עשה לנו טוב: נכנסנו לפרופורציות, תמכנו זה בזה והיינו כל הזמן אחד בשביל השני. אנשים שאלו אותי אחר כך אם לא הפריע לי שנסעתי לאולימפיאדה כצופה ולא כמתעמלת, אבל יחסית למה שעברתי אז, זה ממש לא היה חשוב. העיקר שהייתי באולימפיאדת ריו. זו הייתה הגשמת חלום בשבילי".
הכירו את עמותת Make-A-Wish:
להיות כמו פעם
לאחר חזרתה לארץ הציבה לעצמה מטרה – להתגייס לצה"ל. "כבר הייתי משוקמת פיזית והתחלתי להתאושש גם מבחינה נפשית. אמנם, לא ידעתי עד כמה אני יכולה לסמוך על הגוף שלי, וחששתי שהוא יבגוד בי שוב, ובכל זאת, היה לי חשוב להתגייס ולמלא את חובתי כאזרחית. מהרגע שהבראתי ועד שהתגייסתי עברה שנה וחצי, וזה היה מתסכל להיות בבית במשך כל כך הרבה זמן, בזמן שהחברים שלי כבר היו בצבא". באותה תקופה חזרה לאמן את נבחרת שוהם בהתעמלות אמנותית וכן הדריכה חוגים ביישוב. "חזרתי למה שעשיתי כשהייתי חולה וקירחת, למקום שהיה בשבילי כמו בית שני. לא שפטו אותי שם: ראו בי רק מתעמלת בעלת ניסיון. אחרי השיקום היה לי צורך לתת, להיות בצד התורם, להעניק מהכוחות שלי לאחרים, ולכן החלטתי לשתף את הסיפור שלי".
ההזדמנות לכך הגיעה כשעמותת Make-A-Wish ביקשה שתיפגש עם תלמידים ברחבי הארץ ותספר להם את סיפורה במטרה לקדם את הפרויקט "ילדים למען ילדים", שבמסגרתו תלמידים מגייסים תרומות לצורך הגשמת משאלה של ילד חולה. במסגרת הפעילות הזו ברקן גם הצטרפה למשלחת העמותה שיצאה לקילימנג'רו. המסע נועד ליצור מודעות לחשיבות של הגשמת משאלות של ילדים חולים ולגייס תרומות, והשתתפו בו 11 מנכ"לים של חברות שונות וכן המייסד והמנכ"ל של העמותה, אבי בר אהרון, והשחקן דביר בנדק, שמכהן כיו"ר העמותה בהתנדבות. "באותה תקופה עוד לא ממש הצלחתי לחזור לכושר שבו הייתי לפני המחלה", אומרת ברקן. "המערכת החיסונית שלי אמנם תפקדה, אבל היו בעיות בלב, הריאות שלי תפקדו באופן חלקי, וכל וירוס הכי קטן עורר חשש גדול. המשפחה שלי הייתה לחוצה מהמסע הזה, וגם הרופאים פחדו. הקרדיולוגית אמרה לי שאם הייתי הבת שלה, היא לא הייתה מאפשרת לי לצאת למסע. בסופו של דבר החלטתי להשתתף בטיפוס, בתמיכה מלאה של הוריי, שידעו שאם אני רוצה משהו, אני עושה הכל להשיג אותו.
"כשהגעתי לפסגה, לא האמנתי שעשיתי את זה. חברי המשלחת סיפרו לי שכשהיה להם קשה, הם הסתכלו עליי והתחזקו רק מלראות אותי מתמודדת. הם גם אמרו שבזכותי כולם הגיעו יחד לפסגה. הרגע הזה היה מאוד משמעותי עבורי. הבנתי שזכיתי למלא תפקיד: המחלה איפשרה לי לראות ולעשות דברים שנערים בגילי בדרך כלל לא עושים".
ככה זה נראה:
לפני שלושה שבועות היא חזרה ממסע גיוס תרומות באוסטרליה ובניו זילנד, "שיא נוסף וסגירת מעגל", כהגדרתה. "עד הקצה השני של העולם הגעתי כדי לספר את הסיפור שלי", היא אומרת. "גם קיבלתי שם הזדמנות להיפגש עם מתעמלות מקומיות, שמבינות מה זה אומר שהגוף לא מתפקד דווקא כשהוא אמור להיות בשיא הכושר. חשוב לי שאנשים יבינו שההתמודדות נמשכת גם בתקופה שאחרי ההחלמה והחזרה לשגרה. קיים רצון להיות כמו פעם, והייתי צריכה לאחד בין נגה שלפני המחלה, נגה החולה ונגה של היום. אני עדיין במעקבים, ויש חששות. מצד שני, עברתי שיעור שעיצב אותי וגרם לי להבין עד כמה אני רוצה לצאת מזה, וכמה חשוב לי לתרום ולעזור. בינתיים עמותת Make-A-Wish נהפכה למשפחה השנייה שלי. אמא שלי התחילה לעבוד שם כמנהלת שיווק ופיתוח משאבים, ואני ממשיכה להיות שגרירה שלהם בארץ ובחו"ל".
גם גילעד סולטר עוזר לילדים חולים להגשים חלומות. הקליקו על התמונה:
