גילי שני: "הדבר החתרני החדש יהיה להיראות כמה שיותר פשוט ונקי"

אחרי שתיעד את חיי הלילה של תל אביב והפך לצלם הבית של מועדון הפֶטיש הברלינאי קיט קאט, הישראלי לשעבר מייסד מותג משקפיים ומצהיר: "עירום לא מרגש אותי"

איתי יעקב

|

07.06.19 | 14:39

גילי שני. "מטבעי אני מיזנתרופ. אני לא אוהב אנשים, לא אוהב שאנשים מתקרבים אליי, לא אוהב שאנשים נוגעים בי. זה מטריף אותי. גם אם אכנס למקום צפוף, אצליח למצוא פינה מרוחקת ולעמוד בצד" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
גילי שני. "מטבעי אני מיזנתרופ. אני לא אוהב אנשים, לא אוהב שאנשים מתקרבים אליי, לא אוהב שאנשים נוגעים בי. זה מטריף אותי. גם אם אכנס למקום צפוף, אצליח למצוא פינה מרוחקת ולעמוד בצד" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"התמונות שלנו לא מרוטשות בקיצוניות כמו בחברות אופנה אחרות. לכולנו יש פגמים ואף אחד לא מושלם". קרויצברג קינדר (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"התמונות שלנו לא מרוטשות בקיצוניות כמו בחברות אופנה אחרות. לכולנו יש פגמים ואף אחד לא מושלם". קרויצברג קינדר (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"אין לי בעיה לצלם עירום, אבל זה לא משרת את המטרה שלי כמותג. יש לנו לקוחות בכל העולם ואני לא רוצה לשים לעצמי רגל" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"אין לי בעיה לצלם עירום, אבל זה לא משרת את המטרה שלי כמותג. יש לנו לקוחות בכל העולם ואני לא רוצה לשים לעצמי רגל" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"כשאנשים אומרים לי שהתמונות מהקיט קאט מדהימות, אני תמיד עונה: זה לא אני – זה האנשים. התמזל מזלי לצלם באחד המועדונים הסגורים בעולם" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"כשאנשים אומרים לי שהתמונות מהקיט קאט מדהימות, אני תמיד עונה: זה לא אני – זה האנשים. התמזל מזלי לצלם באחד המועדונים הסגורים בעולם" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"התחלתי לצלם בברלין מלא פֶטיש ובחורות מקועקעות בעירום אמנותי. התחילו להגיע אליי הזמנות והצעות, כמו לצלם את הלהקות הפרודיג'י ולינקין פארק. אתה מגלה אנשים שמדברים איתך בגובה העיניים. לא כמו בישראל, שצילמתי פעם זמרת ידועה וכמעט העפתי אותה מהסטודיו בגלל הגישה שלה" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
"התחלתי לצלם בברלין מלא פֶטיש ובחורות מקועקעות בעירום אמנותי. התחילו להגיע אליי הזמנות והצעות, כמו לצלם את הלהקות הפרודיג'י ולינקין פארק. אתה מגלה אנשים שמדברים איתך בגובה העיניים. לא כמו בישראל, שצילמתי פעם זמרת ידועה וכמעט העפתי אותה מהסטודיו בגלל הגישה שלה" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)

בביקורו האחרון בישראל, הופתע הצלם גילי שני לגלות כי גופו מכוסה הקעקועים זוכה להתעניינות בקרב עוברי אורח ישראלים שהביטו בו בתדהמה. אולי היה זה גם השילוב של מסגרת משקפיים דומיננטית ועגיל ספטום שמתנדנד בין נחיריו, שזיכה אותו במבטים חודרים ברחוב התל אביבי. "אני לא הבן האדם המקועקע היחיד. היום זה אחד הדברים הכי טרנדיים בעולם וגם בתל אביב", הוא אומר על התחושה שליוותה אותו ב-48 שעות ביקור בעיר מבסיסו שבברלין.

 

"לאחד החברים הטובים שלי בברלין יש שתי השתלות קרניים וקעקועים על כל הפנים. אם תראה אותו ברחוב, תגיד שהוא נראה כמו מפלצת – אבל בתמונות שלי על רקע לבן ופשוט הוא ייראה עדין ואסתטי. אני דוגל במה שחברת 'אפל' עושה: פשטות. היום תרבות הפֶטיש והאנדרגראונד שאני חלק ממנה כבר לא כזו 'אנדרגראונד'. היום כל המיינסטרים הולכים עם Harness (רתמות גוף כחלק מזליגת אלמנטים מסצנת ה-BDSM) ומקעקעים את כל הגוף. אני מאמין שהדבר החתרני החדש יהיה להיראות כמה שיותר פשוט ונקי".

 

"בחצי השנה האחרונה שלי בתל אביב לא יצאתי מהבית. הרגשתי שאני חנוק". גילי שני (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
    "בחצי השנה האחרונה שלי בתל אביב לא יצאתי מהבית. הרגשתי שאני חנוק". גילי שני(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

     

    בגיל 46, שני רחוק מלהיראות פשוט, על אף שתפישת העולם שלו מכוונת לשם. 16 שנה עברו מאז שעזב את ישראל: מכאן יצא צלם אופנה, חוזר כצלם מסיבות

    פֶטיש וכשותף במותג המשקפיים קרויצברג קינדר שנוסד לפני כשנה יחד עם ארז כהן, מנכ"ל החברה, ושותפו ליאור שחר מ"דיוק אופטיקס", חברה ישראלית לשיווק והפצה של מותגים. אחיו הגדול רונן שני הוא קניין ב"דיוק אופטיקס" וכך נוצר החיבור עם כהן ושחר. המותג מציע קו משקפיים צעיר, אופנתי ובמחירים נגישים, כאלה שיתאימו לצעירים ברלינאים שלא מעוניינים להוציא בממוצע יותר מ-150 יורו לזוג משקפיים. טווח המחירים בישראל נע בין 650 ל-900 שקל.

     

    המותג מחזיק בחנות דגל בכיכר אלכסנדרפלאץ בברלין ומשווק לחנויות אופטיקה בישראל, קנדה ואירופה. בעתיד הקרוב הם צפויים להשיק אתר מקוון, ובימים אלה משיקים קולקציית קפסולה ייחודית בשם ICON, שעבורה יצרו שיתוף פעולה עם סטודנטים מהמחלקה לאיור בראשות האמן פליקס שיינברגר מבית הספר לעיצוב מונסטה בגרמניה. התוצאה היא תריסר קופסאות מאוירות במהדורה מוגבלת.

     

    "לא יהיה עירום אצלנו". קרויצברג קינדר (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
      "לא יהיה עירום אצלנו". קרויצברג קינדר(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

       

      בניגוד למותג כמו קרולינה למקה ברלין, שמבקש לרכוב על הפופולאריות של בירת אירופה, קרויצברג קינדר (הילדים של קרויצברג) מכוון לברלינאים ולתיירים השומרים חסד לשכונה המעורבת במערב העיר, שעדיין חיה על אדי הדימוי האנרכיסטי והאלטרנטיבי משנות ה-80 וה-90. השכונה מרכזת כמה ממוקדי חיי הלילה הפעילים בעיר, וב-1991 הוקם בה מועדון הסקס המיתולוגי קיט קאט, מוסד בחיי הלילה הברלינאים, שנקרא על שם המועדון מתוך סרט הקולנוע "קברט".

       

      מועדון הפֶטיש הנודע, זה שתיירים מציצנים מגיעים אליו כדי לרקוד ולצפות במופעי הסקס והפעילות המינית המתקיימת בין חלליו, פועל מאז 2001 במשכנו החדש על גבול קרויצברג ושכונת מיטה. שני הוא צלם הבית של המועדון מזה שלוש שנים וחצי, ומצלם בקביעות את המבלים במקום, כפי שעשה עשור קודם לכן בתל אביב. במהלך שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, תיעד בהומור, אינטימיות וללא מעצורים את חיי הלילה של תל אביב – תחילה כברמן בבר הבונהם המיתולוגי ברחוב נג'ארה ובהמשך כצלם הבית של מגזין "אקסטרה" שחולק בקיוסקים.

       

      צילום למותג קרויצברג קינדר (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
        צילום למותג קרויצברג קינדר(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

         

        האסתטיקה הפטישיסטית, המיניות חסרת הגבולות והתיעוד הפסאודו-דוקומנטרי זולגים באופן טבעי גם לערכי המותג. בתצלומי הקמפיין של קרויצברג קינדר אפשר לראות לא אחת דמויות מחיי הלילה של ברלין, כמו הדוגמנית טיל קוקו, בעלת מותג לאביזרי פטיש, שגופה קשור ברצועות הארנס, פטמותיה מטושטשות ועל פניה דגמים מהקולקציה החדשה של המותג.

         

        "התמונות שלנו לא מרוטשות בקיצוניות כמו בחברות אופנה אחרות. לכולנו יש פגמים ואף אחד לא מושלם", הוא אומר בראיון, "כשאנשים אומרים לי שהתמונות מהקיט קאט מדהימות, אני תמיד עונה: זה לא אני – זה האנשים. התמזל מזלי לצלם באחד המועדונים הסגורים בעולם, והתפקיד שלי הוא למצוא את האנשים הנכונים מתוך המועדון, ולא פנים שלא מביעות כלום".

         

        "התפקיד שלי הוא למצוא את האנשים הנכונים מתוך המועדון, ולא פנים שלא מביעות כלום" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
          "התפקיד שלי הוא למצוא את האנשים הנכונים מתוך המועדון, ולא פנים שלא מביעות כלום"(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

           

          חלק מהדימויים של המותג מאוד סקסיים. עד כמה זה יחזיק מעמד בעידן השמרני שבו אנו חיים: ימין קיצוני באירופה, טראמפ בארצות הברית, התחזקות המפגלות החרדיות בישראל?

          "לא יהיה עירום אצלנו. הצילומים הם שיתוף פעולה עם טיל קוקו, דוגמנית מפורסמת שפגשתי בקיט קאט, שעושה מוצרי פטיש שאינם מעור".

           

          למה?

          "כי אני מוכר משקפיים".

           

          אז מה? כולם משתמשים בעירום וסקס כדי למכור. כשאיב סן לורן השיק את קו הבישום שלו ב-1971, הוא הצטלם עירום כולו.

          "אין לי בעיה לצלם עירום, אבל זה לא משרת את המטרה שלי כמותג. יש לנו לקוחות בכל העולם ואני לא רוצה לשים לעצמי רגל. גם בתור אחד שמבלה בקיט קאט כל סוף שבוע, עירום לא מרגש אותי".

           

          וכשצילמת דוגמניות בפוזות סקסיות לפני 20 שנה, גם אז עירום לא ריגש אותך?

          "ישראל היתה משוחררת מאוד – אבל לא פתוחה לעירום. לא ראית עירום בעיתונים. מגזין' 42 מעלות' (שיצא בתחילת המילניום, א"י) היה הראשון שהכניס עירום לאופנה".

           

          ונטלי עטיה בקמפיין לנטוצי שצילם רון קדמי.

          "אבל לא ראו כלום. זה לא שהיתה שם אג'נדה, רק רצון מסחרי".

           

          "בזמנו יכולת לעשות את כל הטעויות האפשריות ולא היה מה שיתעד את זה" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
            "בזמנו יכולת לעשות את כל הטעויות האפשריות ולא היה מה שיתעד את זה"(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

             

             

            "תרבות האינסטגרם פוגעת בדור הצעיר"

            את הדי.אן.איי הסגנוני שלו חייב שני לדיוויד בואי. בגיל 10 הלך עם חבר ואמו לצפות בסרט ההופעה "זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" בקולנוע פריז ברחוב הירקון בתל אביב. השיער האדום של בואי והמוזיקה פורצת הדרך כבשו את הילד משכונת בבלי בצפון תל אביב. "יצאתי מהקולנוע, הלכתי למספרה וביקשתי תספורת דיוויד בואי. אחר כך היה לי קפוצ'ון עם הדפס של דיוויד בואי שעשיתי איפשהו בדיזנגוף ולא הורדתי ממני עד שנהרס", הוא נזכר.

             

            בהמשך הגיעו פירסינג בפטמה בהשראת פוסטר של להקת Frankie Goes to Hollywood, ותקופת מועדוני הדארק אייטיז והגל החדש בתל אביב, לרבות הפינגווין והשירוקו. "הייתי ילד אייטיז טיפוסי", הוא מחייך בנוסטלגיה, "לבשתי שחורים ובמשך תקופה היה לי לק שחור על הציפורניים, למרות שאמא שלי קנתה לי בגדים צבעוניים בטופר. בבר מצווה לבשתי הכל אדום. כיום הארון שלי על טהרת השחור, חוץ משתי גופיות בהירות בקיץ כשממש חם".

             

            "בישראל יש תרבות תשלומים של שוטף +180, כך שכצלם הייתי מממן משרדי פרסום. טייקונים עם תקציבים של מיליונים לא יכולים לשלם לצלם 250 דולר על עבודה בגלל תירוצים, והכל נהיה כאן יקר". קרויצברג קינדר (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
              "בישראל יש תרבות תשלומים של שוטף +180, כך שכצלם הייתי מממן משרדי פרסום. טייקונים עם תקציבים של מיליונים לא יכולים לשלם לצלם 250 דולר על עבודה בגלל תירוצים, והכל נהיה כאן יקר". קרויצברג קינדר(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

               

              מהר מאוד השתלב בחיי הלילה של תל אביב כברמן בבונהם ובמועדון הלמון, ותיעד את המבלים במועדונים הטרנדיים של התקופה, כמו אלנבי 58 והאוקטופוס, שהביאו את בשורת המוזיקה האלקטרונית והמגה די.ג'ייז. במקביל למד צילום בקמרה אובסקורה ופיתח קריירה כצלם אופנה. מגזין "אקסטרה", שתיעד את התקופה, שימש לו שנים ארוכות כבית.

               

              "התפקיד של 'אקסטרה' היה להביא את תרבות המועדונים לרחוב ולהעצים אותה. לא היו אז עוד אינטרנט או רשתות חברתיות", הוא נזכר. אופיו החתרני של המגזין אפשר גם את מתיחת גבולות התוכן: "שולץ דיבר על אנורקסיה ועל הדיכאון שלו, היו לנו צילומים של בליינים מתוך המועדונים, ואת מדור 'הפורצת' ששונה לאחר מכן ל'נערת אקסטרה', שהראשונה היתה מורן אייזנשטיין", הוא מוסיף. האם יש לו געגועים לתקופה? "בזמנו יכולת לעשות את כל הטעויות האפשריות ולא היה מה שיתעד את זה. תרבות האינסטגרם פוגעת בדור הצעיר, יוצרת אצלו חוסר ביטחון. כשהייתי נער היינו יורדים מהבית והולכים לגלוש בים. היום בני נוער מתעסקים בכמה לייקים עשו להם".

               

              "עד מתי אעשה את זה? מה זאת אומרת?! לתמיד. זאת התשוקה היחידה שלי" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
                "עד מתי אעשה את זה? מה זאת אומרת?! לתמיד. זאת התשוקה היחידה שלי"(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

                 

                מתוקף עבודתו ואורח חייו האינטנסיביים, הפך שני לדמות מפתח בחיי הלילה של תל אביב. היום, הוא מודה, לא נהנה מתשומת הלב שהופנתה אליו. "מטבעי אני מיזנתרופ. אני לא אוהב אנשים, לא אוהב שאנשים מתקרבים אליי, לא אוהב שאנשים נוגעים בי. זה מטריף אותי. גם אם אכנס למקום צפוף, אצליח למצוא פינה מרוחקת ולעמוד בצד. בתקופה של 'אקסטרה', גרתי בשינקין והייתי עובד בבונהם – וכשהייתי יוצא מהבית בשישי בצהריים הייתי צריך שעה וחצי כדי לעשות דרך שבזמן רגיל לוקחת 10 דקות. בכל פעם מישהו אחר עוצר אותך: 'היי אחי, מה העניינים?' ולא יכולתי לסבול את זה. הייתי יושב עם חברה שלי בבית קפה ואז היה מגיע איזה יחצן ומתחיל לטחון לך את הראש. כבר לא יכולתי – אז עזבתי לברלין".

                 

                גם עם צילום האופנה בארץ הרגיש תחושת מיצוי. "בישראל יש תרבות תשלומים של שוטף +180, כך שכצלם הייתי מממן משרדי פרסום", הוא אומר בסרקזם, "טייקונים עם תקציבים של מיליונים לא יכולים לשלם לצלם 250 דולר על עבודה בגלל תירוצים, והכל נהיה כאן יקר. הרגשתי שאני חנוק. בחצי השנה האחרונה שלי בתל אביב לא יצאתי מהבית, הייתי בסוג של דיכאון עם טלפונים ממנהל הבנק 'גילי, איפה הכסף?'. זה היה מאבק אינסופי עם הבירוקרטיה הישראלית, עד שהתקבלה ההחלטה לעזוב לברלין. תמיד היתה לי משיכה לעיר. הסרט 'כריסטיאנה פ'' (על ילדה שהתמכרה להרואין, א"י) הוא עד היום אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי".

                 

                "גם אני, כמיזנטרופ, מנסה לשמור על עצמי להיות אדם טוב לאחרים. אבל במסיבות, אני משתדל לבדל את עצמי מחלק מהמבלים. לא כי אני גילי שני, פשוט לא בא לי לדבר עם אנשים שיכורים ומסוממים" (צילום: www.instagram.com/gilishani/)
                  "גם אני, כמיזנטרופ, מנסה לשמור על עצמי להיות אדם טוב לאחרים. אבל במסיבות, אני משתדל לבדל את עצמי מחלק מהמבלים. לא כי אני גילי שני, פשוט לא בא לי לדבר עם אנשים שיכורים ומסוממים"(צילום: www.instagram.com/gilishani/)

                   

                  בליל השנה החדשה של 2003 נחת בשדה התעופה טגל עם מזוודה של חלומות. עם המעבר לגרמניה החל לצלם מסיבות במועדון הסייג', ואט-אט התברג בסצנת חיי הלילה בברלין. השפה האמנותית שלו מצאה בית. "התחלתי לצלם מלא פֶטיש ובחורות מקועקעות בעירום אמנותי. התחילו להגיע אליי הזמנות והצעות, כמו לצלם את הלהקות הפרודיג'י ולינקין פארק. אתה מגלה אנשים שמדברים איתך בגובה העיניים. לא כמו בישראל, שצילמתי פעם זמרת ידועה וכמעט העפתי אותה מהסטודיו בגלל הגישה שלה. פתאום יושב מולך צ'סטר בניגטון (סולן להקת לינקין פארק שהתאבד ב-2017, א"י), ששואל כמה חולצות להביא לצילומים. כשעניתי לו 'יש לי רבע שעה, תביא שתי חולצות', אז הוא אמר 'למה רבע שעה? יש לך את כל הזמן שבעולם' ובביקור השני שלו בברלין כבר הלכנו לבלות ביחד. גם אני, כמיזנטרופ, מנסה לשמור על עצמי להיות אדם טוב לאחרים. אבל במסיבות, אני משתדל לבדל את עצמי מחלק מהמבלים. לא כי אני גילי שני, פשוט לא בא לי לדבר עם אנשים שיכורים ומסוממים".

                   

                  את צילומיו ניתן היום לראות בעמוד האינסטגרם המקצועי שלו, תיעוד שלדבריו ודאי ישמש בעתיד חוקרים שירצו לכתוב על ברלין הדקדנטית של שנות האלפיים. "עד מתי אעשה את זה? מה זאת אומרת?! לתמיד. זאת התשוקה היחידה שלי", הוא עונה לשאלה האם הוא רואה את עצמו בעתיד פורש מחיי הלילה לטובת התברגנות. "על אף התדמית שלי כלפי חוץ, אני הכי לא ילד רע, אני רק נראה ככה, אבל אני ילד טוב בעור של רע", הוא מחייך, "כבר שבע שנים שאני לא נוגע בסמים, בקושי שותה אלכוהול, והייתי במערכת יחסים ארוכה. יש לי מוסר עבודה רציני. כשהתחלנו לעבוד על החנות באלכסנדרפלאץ, בניתי חצי ממנה בידיים שלי. נהיה ממני גרמני".

                   

                   
                  הצג:
                  אזהרה:
                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד