דקות ספורות לאחר תחילת הריאיון עם יעל מזרחי (48), הטלפון הנייד שלה רוטט. על הצג כתוב: "בית לא לענות". מזרחי כבר רגילה לגבות המורמות. "נראה אותך עונה ל־11 ילדים", היא אומרת. "את יודעת כמה שיחות אני מקבלת מהם ביום? אני מנהלת את החיים של כל הבית מהנייד שלי. מכל מקום. 'אמא קוסמת' הם קוראים לי".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
לא רק את חיי הילדים (הבכור בין 28, הצעיר בן 13) היא מנהלת. תחת ניהולה מצויה גם לשכתו של נציב שירות המדינה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, היא כותבת טורי דעה, מסתובבת בארץ עם הרצאתה "תאהבו אותי למען השם" ואינה חוששת למתוח ביקורת ולדבר בכנות גם על חייה שלה. "להיות אישה חרדית זה כל הזמן להתנצל", היא מודה. "נכון שאני עדיין יוצאת דופן, אבל מה שאתם, החילונים, לא יודעים זה שמתרחש עכשיו 'אביב חרדי' מטורף. אנחנו יוצאים מהגטו שלנו, אנחנו לומדים, וכמעט בכל בית חרדי יש כיום ילד שהולך לצבא או לשירות אזרחי".
איך זה מתיישב עם הדרת נשים?
"אני נגד החפצת נשים ונגד השפלת נשים, אבל אם לא תופיע תמונה של אישה בפרסומת זה לא יפגע בי. אני יושבת בספסל האחורי באוטובוס באהבה, ומבחירה לא אשיר בפני קהל. בעיניי, העצמה נשית זה לקחת אותי, יעל מדימונה שלא הייתה לה הכשרה ולא ידעה אפילו לשלוח מייל, להוציא אותה מהתהום ולהפוך אותה לראש לשכה. את זה עשתה למעני לראשונה ח"כ לאה נס (שהייתה בליכוד, שר"א). היא פתחה לי כתובת מייל, ומאז הכתובת שלי היא יעל נס. זו הכרת הטוב שלי כלפיה. היא העצימה אותי, ולא הנשים בארגוני הנשים. אלה, מרוב שהן דואגות לי, אני לא יכולה ללמוד. הן התנגדו להפרדה המגדרית בלימודים האקדמיים, ועכשיו החברות שלי לא יכולות ללמוד. מבחינתנו, זו הדרה במסווה של שוויון".
לא הייתה לי מיטה משלי
היא גדלה בדימונה, ילדה שלישית במשפחה מרוקאית מסורתית של תשעה ילדים. "אבא היה פקיד בעירייה ואמא עבדה בניקיון. כבר כילדה בת שמונה הייתי מגיעה בצהריים, פושטת את התלבושת האחידה ועוזרת לה לנקות את אולם הספורט. שם, בין הדלי לסמרטוט, היו הרגעים שלי לבד עם אמא.
"תשעה ילדים זה לא פשוט, ישנים ראש וזנב, הגג דולף, וכשביקשתי מברשת שיניים שתהיה רק שלי, אמא ענתה לי: 'יש לך מלא מברשות שיניים בכיור, תבחרי'. אז נכון שלא הייתה לי מיטה משלי ולא היה בגד משלי, אבל האהבה והביחד נתנו לי כוחות להתמודד. אם הייתי מפונקת מרמת אביב, הייתי מתרסקת באתגר הראשון בחיי".
רגע לפני שעלתה לכיתה א', פתחו בדימונה בית ספר של בית יעקב. "אמרו לאמא שיש ארוחה חינם והסעה חינם, והיא רשמה את כולנו". בהמשך למדה בתיכון בית יעקב, "ואמא שלי, מזל מדימונה, תמיד אומרת שיצאתי מוצלחת כי למדתי עם אשכנזים".
כשסיימה ללמוד הגיע לביתם רב מלוס־אנג'לס והציע להוריה שידוך. "הוא שמע עליי מחבר של הבן שלו, שעשיתי בייביסיטר לילדיו. חודש אחרי זה כבר הייתי על המטוס, ותקופה קצרה אחר כך נישאתי. כעבור שנים שאלתי את אמא שלי: 'איך העלית ילדה בת 18 על מטוס עם איש זר בשעה שההורים של החברות האשכנזיות שלי ביררו על החתנים עוד מימיהם בגן?' ואמא ענתה לי שהוא היה אדם דתי עם זקן וכיפה, וחוץ מזה לא היו להם שיחות יוצאות בטלפון ולכן לא יכלה לברר".
היא נישאה, ילדה שני בנים ובת, אבל אחרי שלוש שנים התגרשה. "מבחוץ היה טוב, אבל הבית היה ריק מתוכן", היא אומרת. "הבנתי שהאושר לא מגיע מחפצים או מחומר אלא ממשפחתיות ונתינה, וזה חסר לי. חזרנו יחד ארצה, גרנו בשכונת הר נוף בירושלים, שבה אני מתגוררת עד היום, והחלטנו להתגרש. בגיל שבו חילונים נוסעים לטיול בדרום אמריקה, כבר הייתי גרושה עם שלושה ילדים. הדירה הייתה כמעט ריקה, היה מזרן זוגי בסלון והייתה צידנית במקום מקרר, אבל היה לי חלב לקפה ולשוקו והייתי מאושרת. פתחתי משפחתון וניהלתי אותו במשך 20 שנה".
איך התייחסו אלייך בחברה החרדית?
"לא כיף להיות גרושה בעולם החרדי, זה כתם. מביאים לך את כל הגברים הפגומים, אני קוראת להם 'האאוטלטים'. בכל פעם שבכיתי לאמא, היא אמרה: 'מה את רוצה? יש לך זנב של שלושה ילדים'. אחרי שלוש שנים, הכרתי מישהו מקסים, מורה שחיבר חוברות להקניית קריאה לגיל הרך. הוא מבוגר ממני ב־12 שנה, למד בישיבת נחלים והיה נשוי תקופה קצרה בלי ילדים. יצאנו לכמה דייטים והוא לא הציע לי נישואים. כל פגישה שילמתי 200 שקל לבייביסיטר, עד שבסוף אמרתי לו שזה לא חסכוני לנהל שני בתים. מפה לשם הצעתי לו נישואים".
חודש לאחר שנישאה נכנסה להיריון. "בבדיקת האולטרסאונד הופיעו על הצג כמה עוברים. היה שקט, הרופא אמר: 'יש לכם רביעייה' והשאיר אותנו לבד, ובעלי כמעט התעלף. הוא היה נשוי בקושי חודש, בבית היו שלושה ילדים שלי, ועכשיו רביעייה".
כשהיא בקושי בת 28 מצאה את עצמה אמא לשבעה ילדים. "הבית נהיה חדר מצב, זה בוכה, זה צורח, ויש עוד שלושה קטנים שזקוקים לי. מרוב בלבול, אחד שכחתי להאכיל ואחר האכלתי פעמיים. גם לילדים הגדולים היה קשה. עוד לפני הלידה הייתי בשמירת היריון, הבת שלי הלכה לכיתה א' לבד, ועד היום היא לא סולחת לי".
איך מחלקים אמא בין שבעה ילדים?
"כל ילד קיבל את האמא שלה היה זקוק, ואם בסוף היום לא הגעתי לכולם, אז סורי, אני לא אמא מושלמת ואני חיה עם זה בשלום. בסופו של דבר ויתרתי על המון דברים למענם. אני אמא של סיפורים לפני השינה וגינות משחקים, ו־20 שנה הייתי אמא טוטאלית, והילדים שלי, נוסף לאבא הביולוגי שלהם, שהוא אבא מדהים, זכו באבא נוסף ומדהים לא פחות".
כשחשבה שהתקופה הקשה מאחוריה וכבר החלה לחזור למסלול, מצאה עצמה מתמודדת עם קושי נוסף.
"חזרתי לעבוד במשפחתון שלי והילדים נשלחו למסגרות. ואז יוסף, אחד מהרביעייה, חלה כשהיה בן שנה, פרכס מחום ואיבד את ההכרה. אשפזו אותו ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שניידר, וכשהתעורר אחרי שלושה ימים התברר שלקה בשיתוק מוחין. זו הייתה תקופה של חור שחור. אני לא זוכרת מתי הילדים התחילו ללכת, מתי התחילו לדבר. יצאתי משם אחרי חודשים, ושאלתי אם יבוא יום והוא יקרא לי 'אמא', ילך, ידבר".
מה אמרו הרופאים?
"שאלתי את הרופא, והרופא ענה לי בשלוש מילים שהטיסו אותי לשמיים. הוא אמר: 'אני לא יודע', ובמילים האלה נפתח בפניי חלון הזדמנויות. לא אמרו לי שזה בלתי הפיך ושאין מה לעשות".
איך התמודדת?
"נלחמתי בכל כוחי. סדר היום היה ברור: שלושה ילדים נשלחו למשפחתון, יוסף לגן שיקומי, והגדולים לכיתות א' ב' ו־ג'. ניהלתי את המשפחתון עד ארבע, אחר הצהריים נתתי לילדים שלי לאכול, ואז הייתי לוקחת אותם לשכנות או לחברות ומשם הייתי רצה בין מטפלים: ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, רכיבה על סוסים. אמרתי: אני אנצח בנקודות, כל פעם צעד. כשהחולצה הייתה יבשה והילד הפסיק לרייר, אמרתי: יופי. יום אחד הרים אצבע, יום אחד הושיט יד. כשהפיק מפיו את הצליל 'אהה', חגגתי".
היו נפילות?
"ברור. פעם נסענו לטיפול והוא חזר שוב ושוב על אותה מילה. עצרתי וצעקתי: 'די, אתה ילד מטומטם, מספיק'. אחר כך הנחתי את הראש על ההגה ובכיתי. כשנרגעתי, חיבקתי ונישקתי אותו וביקשתי סליחה. היום הוא בן 21, עושה שירות אזרחי במשטרה, גבר חתיך וגבוה, קיבל את מצטיין השירות האזרחי. הוא מדבר, הולך, רץ, מתעמל בחדר כושר. התאבדתי עליו, הבאתי אותו לתקרת היכולות שלו, ניצלנו את כל התאים של המוח".
כשהגיעה הרביעייה לגיל שלוש נולד ילד נוסף, אחריו תאומים, ושנה אחריהם בן הזקונים.
אוכלוסיות שלא הכרתי
עולמה התהפך שוב כאשר תינוק מת מוות בעריסה כששהה במשפחתון שלה. "ניסיתי לבצע בו החייאה, וכשהבנתי שזהו, הודעתי לאמא שלו והתמוטטתי. זה היה סוף העולם בשבילי. מי שעזרו לי לצאת מהדיכאון היו דווקא הוריו של הילד. הוא היה הבן היחיד שלהם, ילד ראשון, ולאורך כל הדרך הם דאגו להגיד שאני לא אשמה. ביום הלוויה האבא הגיע אליי וביקש שאבטיח לו שאהיה המטפלת של הילד הבא שייוולד לו. סבא וסבתא שלו שלחו לי מדי שבת עוגה ופיצוחים. אבל אני התייסרתי. עד היום אני לא מוכנה לשמור על הנכדים שלי כשהם ישנים".
חודש לפני האסון הוזמנה להשתתף בתוכנית טלוויזיה בנושא משפחות ברוכות ילדים. בתוכנית פגשה את לאה נס, אך אז עדיין לא ידעה שהמפגש הזה ישנה את חייה. אחרי מותו של התינוק במשפחתון, לאה נס הגיעה לנחם את הוריו, שמעה מהם שמזרחי היא המטפלת ופנתה אליה. "היא הודיעה לי כי אם תיבחר לכנסת, היא מבקשת שאהיה ראש הלשכה שלה, ואני צחקתי. אמרתי: 'אני, שלא יודעת לפתוח מייל, אהיה ראש לשכה?' אבל לאה ענתה לי שמי שניהלה משפחתון ומגדלת 11 ילדים תוכל בקלות לנהל את הלשכה שלה. היא זיהתה את היכולות שלי, ואני חייבת לה את כל הקריירה".
בשנת 2003 התמנתה לראש לשכתה של ח"כ לאה נס, ולאחר מכן שימשה ראש לשכתו של אורי אורבך ז"ל ("הוא מאוד חסר בנוף הפוליטי"). במשך תקופה קצרה עבדה עם גילה גמליאל, ואחריה עם איוב קרא.
"היה לנו הרבה במשותף", היא אומרת עליו. "שנינו מיעוטים. המזג החם שלי, המנטליות המזרחית, התאימו לו. איוב הוא סוס עבודה, עובד משש בבוקר עד חצות. נאלצתי גם לעבוד הרבה בתל־אביב, ולכן כשהגיעה ההצעה לעבור לנציבות שירות המדינה, הלכתי".
איך נראה היום שלך?
"אני מתחילה בחמש בבוקר, מיישמת את המשפט של אמא: 'קודם כל תעמידי סיר'. אז אני מניחה כל בוקר חמישה סירים על האש, וגם אם אני לא בבית, יש ריח, עקבות של אמא. אחר כך אני מכינה כריכים. פעם הייתי מכינה כל יום 30 כריכים, היום פחות. לזה עם גבינה וזיתים, זה בלי, אחר בלי הקשה של הלחם. מספיק שאני זוכרת שלילד יש בחינה והכנסתי פתק 'בהצלחה בבחינה, מאמינה בך', וחיפיתי על הכל. בימים שאני מגיעה מאוחר אני מתקשרת מהדרך ואנחנו הולכים לבית קפה ואוכלים גלידה, מה שאומר: 'אני מתנצלת'".
ואיך זה לעבוד בסביבה שרובה חילונית?
"כשהגיע אלינו לביקור נשיא המדינה והושיט לי יד, סירבתי בנימוס והתנצלתי. כשהיה סיור לאילת וכולם קרעו את רחבת הריקודים, או כשחבריי לעבודה היו יחד בקריוקי ולא יכולתי להצטרף אליהם נשכתי שפתיים והסתכלתי על הים. נכון שזה קצת ביאס אותי, אבל לא אוותר על הזהות שלי. אני חולמת להשתתף ב'קולולם' (שירת המונים, שר"א), אבל אני יודעת שזה לא יקרה".
זה שנה היא ראש הלשכה של נציב שירות המדינה, פרופ' דניאל הרשקוביץ. "הייתי מזכירה בנציבות, והוא נתן לי את מתנת חיי", היא אומרת עליו. "הוא חולל מהפכה בנציבות, איש של אנשים ושל כל התרבויות והמגזרים. הוא חבר של ערבים, דרוזים, חרדים, וגם אני נחשפת לאוכלוסיות שלא הכרתי.
"בלי קשר לעבודה, אני מארחת בבית מכינות קדם צבאיות ותמיד אומרת שהחברה החילונית עושה הרבה יותר מאיתנו. הם באים אלינו, ישנים אצלנו, אבל אני לא מגיעה אלייך, לא אוכלת איתך, לא רוקדת איתך. אני פחדנית. אני תמיד אומרת להם שאני מעריכה את ההורים שלהם שלא מהססים לשלוח אותם אליי הביתה, כי אני לא אשלח את הילד שלי ל'מדברים על הבר'. אני פוחדת מהרחוב, מעדיפה שהילד שלי יישאר בסט החוקים שלו".
מה לגבי הכפייה החרדית? למה לא "חיה ותן לחיות"?
"החרדים הם כלבי השמירה של היהדות, והחילונים הם כלבי השמירה של הדמוקרטיה. הלוואי והייתם נלחמים על היהדות כמו שאתם נלחמים על זן נכחד של לוויתנים או על החור באוזון. לפעמים בא לי שיאהבו אותי כמו שאתם דואגים לעובדים הזרים".
בשירות המדינה, היא אומרת, יש פסיפס של החברה הישראלית. "מור ברזני, שייסדה את האגף לגיוון תעסוקתי, מקפידה על כך ולאורך כל ההיררכיה הניהולית את יכולה למצוא אצלנו עובדים ומנהלים מכלל גוני החברה הישראלית".
ומה את הבאת לשם?
"סובלנות ואורך רוח. החברה הישראלית בדרך הנכונה, ועם קצת סבלנות נלמד לחיות יחד. אחותי תמיד צוחקת שיאיר לפיד צודק בדבריו שחרדים צריכים ללמוד לימודי ליבה, כי אם הייתי יודעת חשבון, בטח לא היו לי 11 ילדים".
