דברים שלמדתי מהטוקבקיסטים:
לא כל האנשים טובים בבסיסם
"שנים האמנתי שבסיס האדם הוא טוב, ורק טוב, אבל מהטוקבקיסטים למדתי שזה לא בהכרח נכון. אני לא יכולה להבין מה הרציונל העומד מאחורי האדם שכותב משהו נבזי עליי בטוקבק בלי להכיר אותי בכלל. אריאל צ'רנאס, שעומדת מאחורי הבלוג Something Navy, העלתה את זה למודעות אחרי שאנשים איחלו לה בתגובות "שהילדים שלך יידרסו" כי היא נחשדה בהעתקת קשת לשיער. מאוד התחברתי לזה, כי היא העלתה את נושא האכזריות ואת קלות ההקלדה של דברים איומים כל כך.
"אני לא אומרת שהכל צריך להיות מהמם או מושלם, ויש מקום לביקורת, אבל לקחת את זה למקום הזה, זו הגזמה איומה. האכזריות עלתה מדרגה, זה נורא עצוב אבל זה נכון. במערכת הבחירות האחרונה ראיתי את זה, זה הפך לגיטימי להשחיר אנשים. היום מאוד קשה להעליב אותי, אבל זה לא בלתי אפשרי. כשאני מקבלת הודעות כאלה אני מוחקת אותן וגם עושה ריפורט על האנשים האלה, כי בעיניי זה צריך להיות מאמץ קולקטיבי של כולנו להפיג את הרוע הזה".
דברים שלמדתי מהחברות שלי:
אף אחת לא חיה בשלום עם הגוף שלה
"וגם אני לא, ואני כנראה גם אף פעם לא אחיה איתו בשלום. אין לי חברה אחת ששלמה עם איך שהיא נראית. לפני כמה ימים ישבתי עם חברות שלי בצהריים באיזה בית קפה, ולידינו ישבו שתי בנות 80 ואכלו פסטה מוקרמת ושתו בירה, וכולנו קינאנו. אמרנו איך בא לנו כבר להיות במקום הזה שאפשר לתקוע פסטה ובירה בלי לעשות חשבון. וכן, גם אני לפעמים מרגישה ששני קילוגרמים מפרידים ביני לבין האושר, וגם לי קל להישאב לקונספט של איך אני אמורה להיראות, אבל אני גם יודעת שזה לא שווה את המחיר."בשביל להיות במידה קטנה אני אדם שצריך מאוד מאוד לשמור, זה לא בא לי בקלות וזו השתעבדות. היו תקופות שעשיתי את זה, חייתי על תפריט מאוד מוגבל, אבל אני לא נמצאת היום במקום נפשי לעשות את זה. זה כל כך גרוע להילחם בגוף, כי בסופו של דבר, את במלחמה עם עצמך. היה ברור שזה לא משהו שאני יכולה להחזיק איתו לאורך זמן.
"בחו"ל אני לא קרובה בכלל למידות של דוגמנית. דוגמנית בחו"ל היא מידה 0, ואני לא הייתי מידה 0 מגיל 15. כולנו מסתכלות באינסטגרם ורואות בנות, אבל באינסטגרם זה אפליקציות וזוויות, ואת לא יודעת איך מישהי באמת נראית. זה הרבה יותר טוב מפעם, כי יש כבר דמויות עם חמוקיים להזדהות איתן, אבל יש עוד דרך ארוכה לעשות. אני חושבת שרוב הביקורות שנשים מקבלות הן דווקא מנשים, וזה ממש חבל. בברוטו, אני שמחה עם עצמי, אבל בנטו, הייתי עושה שדרוגים פה ושם.
"ספורט אני עושה המון: אני רצה פעם בשבוע 14 ק"מ בים או בפארק וזה מנקה לי את הראש, ואני עושה גם אימוני כוח ופילאטיס ארבע-חמש פעמים בשבוע. זה הרבה מעבר ל"להיות פיט" בשבילי. זה משחרר אותי ונותן פורקן לרגשות שלי. אני מתה על זה. גם בחו"ל אני תמיד מביאה איתי נעלי ריצה ורצה בעיר. זו דרך מדהימה לגלות מקומות חדשים בעיר, אני ממליצה לכולן".
דברים שלמדתי מאנשי התקשורת שסיקרו את המריבה שלי ושל אבא שלי:
רגישות היא מצרך נדיר, וסיפור מעניין דוחק אותה הצידה
"למדתי שגם אם אני מאוד רוצה לשמור משהו פרטי ושלי, אם זה סיפור מעניין ופיקנטי, לא יבחלו באמצעים. וכן, להרבה מהאנשים שסיקרו את זה לא הייתה רגישות לסיטואציה וזה גרם לי להיפטר מהתמימות. ההתמודדות עם הדבר הזה בצורה פומבית הייתה מאוד קשה, ולכולם הייתה לגיטימציה לבוא ולדבר איתי על הדבר הזה שהוא מאוד פרטי.
דברים שלמדתי מהילדים שלי:
להיות ברגע
רפאל, בן 4, ומיכאל, בן שנה ושלושה חודשים. אלה גילאים כיפיים וחמודים, כי הכל חדש וטרי. שן ראשונה, צעד ראשון, מילים ראשונות. אני מקנאה בילדים שלי כל הזמן על כמה שהם משוחררים מדאגות, על התמימות שלהם ועל ההמצאות שלהם ברגע. התמימות הזו מפעימה אותי. זה נדיר במציאות שבה אנו חיים לראות משהו אמיתי כל כך, ופתאום יש לי את הילדים מולי, וכל היום הם אמיתיים ותמימים. אני יכולה להתרגש מזה בלי סוף.
"אתמול אמרתי לרפאל שהוא הולך לסרט עם אבא שלו, והוא הסתכל עליי ואמר לי: "באמת?" כאילו הרגע אמרתי לו שמטוס פרטי מגיע לאסוף אותו למלדיביים. זה מדהים ואני מלאת הודיה על כך. כמה שזה נשמע קלישאתי, כשאת יודעת שיש לך יצור בחיים שהשיא שלו בחיים הוא שאת לוקחת אותו לסרט, זה עושה לי המון. אני מנסה לאמץ את זה. להתנתק מהכל ולהיות איתם בשיא ההתלהבות והנאיביות. להיות מסוגלת להרדים אותם בלי להציץ בהודעות. להיות ברגע, לא להיות במסביב. בגלל שהם כל כך מרוכזים בי, אני מחויבת להתרכז בהם בחזרה.
"התקופה הזו לא פשוטה, עם מיכאל הכל נורא פיזי ומסוכן עכשיו. כבר הספקתי לשכוח את זה, כי רפאל כבר שנתיים ילד עצמאי. היה איזה חלון הזדמנויות קטנטן שפתאום מצאתי את עצמי לבד אחר הצהריים, רפאל הלך לחבר והייתה לי איזו הפוגה. עכשיו, איזה? היום שלי נגמר בארבע ולהתראות לכולם. אני בכלל לא מבינה מי האנשים שמעזים להתקשר אליי אחרי ארבע, מה זה? מי אתם?
"מיכאל הוא ילד שני קלאסי – מ א ו ד שובב. אם חשבתי שהראשון הוא עבריין, רפאל ממש נראה מלאך לידו. אני נהנית להיות אמא לבנים, הם כזה דבר מוצלח, הם מאהבים מושלמים. לפעמים אני ממש מרגישה כאילו אני בוגדת בעדי כשרפאל מלטף אותי. באידיאל אני רוצה ארבעה בנים, נראה אם נגיע לשם. בכל מקרה, אני לא אעשה שניים ואז הפסקה, זה לא נראה לי רעיון טוב. אני אומרת: בוא נגמור עם התקופה הקשה בשוונג ואז נצא מעבדות לחירות.
דברים שלמדתי מחברה שלי, הילה רהב:
מה זו חברות אמיתית
"הילה ורני רהב הם מסוג החברים שאני מאחלת לכל אחד בחיים, ואני לא חושבת שיש כאלה להרבה אנשים. הם חברים טובים של עדי (בעלה של אסתי, איש העסקים עדי קייזמן; מ"ז) עוד הרבה לפני שהכרנו והם מאוד אוהבים אותו, הם ממש סוג של משפחה.
"הכרנו מיד כשאני ועדי התחלנו לצאת והתחברנו מיד. הילה אמנם בת 54 ויש בינינו הפרש של המון שנים, אבל אני בן אדם זקן באופי שלי. אני הרבה יותר מבוגרת מצעירה בכל היבט. אצל הילה ערך החברות הוא מקודש, ואני יודעת שאם אני תקועה עכשיו באילת ואתקשר אליה, היא תיכנס לאוטו ותגיע אליי. זכיתי, באמת. היא ראש מחלקת האופנה של רהב תקשורת, יש לה המון עובדים והיא בוסית נגישה שאנשים יראים ממנה בקטע של כבוד והערצה, לא של פחד. אני מרגישה שהיא חברה אמיתית שאני יכולה לשאוב ממנה השראה וזה כיף לי.
גברים שלמדתי מבעלי, עדי:
המשפחה היא לפני הכל
"לעדי יש סיפור משפחתי מאוד ארוך ומפותל. אמא שלו נפטרה בגיל צעיר, וגם אמא שלי לא גרה איתי בארץ מגיל צעיר, ולכן לשנינו המשפחה היא ערך עליון ומקודש. כבר כשהכרנו היה לי ברור שהדבר שהכי חשוב לעדי זו המשפחה. היום זו ממש המטרה המשותפת של שנינו: לתת לילדים את הזיכרונות האלה, לערוך ארוחת שישי, לעשות קידוש, לבלות זמן ביחד, לצקת להם תוכן לזיכרונות הילדות שלהם. הקידוש בעיניי הוא דבר מדהים ומחבר, ובכלל לא קשור לאם את מאמינה או לא מאמינה, ואם יש שרימפס על השולחן או לא. מה שחשוב הוא שכרגע המדינה מפולגת ומסוכסכת, וצריך להזכיר לכולנו מאיפה באנו. בעיניי זה מקסים והילדים שלנו מחכים לזה.
"אני ועדי נהיה בחודש יוני תשע שנים יחד, ולמדתי שזוגיות זו עבודה ושצריך לתחזק אותה כל הזמן אם את רוצה שזה יצליח. אסור לנוח. אני דואגת לצאת לחופשות רק עם בעלי, אנחנו גונבים יומיים-שלושה פה ושם, עושים דייט נייט. בעלי עובד מבוקר עד לילה, לפעמים הוא חוזר ואני כבר לא רלוונטית, ויוצא שארבעה ימים לא דיברנו. אני שמחה שזה עדיין מבאס אותי".
דברים שלמדתי מאנשי תעשיית הדוגמנות:
אלו לא החיים האמיתיים, וחשוב לזכור את זה
"תמיד הבנתי שאלה לא החיים האמיתיים, והבסיס שלי מאז ומעולם היה הבית, המשפחה והחברים, אבל ראיתי אנשים שהתבלבלו והלכו לאיבוד. להתעסק כל היום בחיצוניות זה נחמד וכיף, אבל זה לא מה שחשוב באמת. אני חושבת שאנשים שאין להם עוגן בחיים, הדבר הזה יכול להטריף אותם.
"היום, כאמא לילדים, אני נהנית מהדוגמנות בלי שזה יגדיר אותי ובלי שזה יהיה החיים שלי. אני פרזנטורית של גולברי כבר לא מעט עונות, יש לי יום צילומים פעם בעונה, שבו מאפרים אותי ומלבישים אותי ואני עפה על עצמי, ואז אני חוזרת לאפצ'י של ילד עם קורנפלקס בפה, או לשעתיים בג'ימבורי רועש עם עוד 100 אימהות, ואני בפרופורציה, וזה מה שגורם לי ליהנות".
דברים שלמדתי מאסי עזר, שלצידו הנחיתי את "הכוכב הבא":
טלוויזיה היא עבודה מאוד אינטנסיבית
בכל התקופה הזו שהנחיתי, למדתי שזה תחום מאוד מלחיץ וזו עבודה אינטנסיבית. זה אולי לא נראה ככה מהצד, אבל מי שעובד בטלוויזיה יודע, זה לעבוד לילות כימים. אלו היו שידורים חיים, ולמרות שנהניתי מהאתגר, אני לא חושבת שבאמת ידעתי למה אני נכנסת ולא הייתה לי הכנה מראש. גם למנחים מנוסים כמו אסי, שידור חי עושה פרפרים בבטן, אז מי אני? אני חושבת שאם אחזור לטלוויזיה, אקפיד להגיע הרבה יותר מוכנה. אקח שיעורי הנחיה או שיעורי משחק. זה לא חלום שלי כרגע, אבל זה יכול להיות מעניין.
"אני יודעת שאני כבר בגיל שאני צריכה להחליט מה אני רוצה לעשות בחיים, אבל אני עוד לא שם. בא לי לעשות מוזיקה ובא לי ללמוד ובא לי להקים עסק, ודי, בשנה הבאה אני בת 30 ואני חייבת להחליט. אני נשואה, אם לשניים, ועדיין מרגישה ילדה. מוזיקה זה תחום מאוד לא ממומש אצלי ובא לי. אני שרה לילדים עד שרפאל משתיק אותי. מתחשק לי ללמוד פסיכולוגיה וגם משפטים ותזונה, ואולי בכלל לפתוח עסק של בגדים תואמים לאימהות ובנים. לא יודעת, לא החלטתי".
דברים שלמדתי מהבת הגדולה של בעלי, דניאל:
אסרטיביות!
"דניאל היא בת 14 והיא זו שלימדה אותי על אסרטיביות. אני ממש מעריצה את זה בה. אם יש משהו שהיא רוצה, היא תשיג אותו, היא לא מתביישת. עליי זה לא כל כך עובד, כי אני הכי קשוחה מכולם ולא ותרנית, אבל היא בולדוזרית. אני מעריצה נשים כאלה. היא מדהימה עם האחים הקטנים שלה והם מעריצים אותה. היא מכילה אותם בצורה מדהימה, למרות שהיא טינאייג'רית. זו תקופה קשה ומבלבלת והיא מזכירה לי כמה קשה להיות שם. אנחנו גדלות באותה שכונה והיא הולכת לבית הספר שאני למדתי בו ולאותם צופים, ואני יכולה להיות שם בשבילה כי חוויתי דברים דומים".
דברים שלמדתי מההורים שלי:
לתת לילדים שלי לריב ביניהם בלי להתערב
"הדבר שהכי שנאתי בתור ילדה זה שההורים שלי התערבו בריבים שלי עם אחותי, ולכן היום אני נותנת לרפאל ומיכאל לריב ואני מתמהמהת עד שאני מתערבת. בשנה הראשונה לחייו של מיכאל, רפאל בכלל התעלם ממנו לחלוטין, כאילו הוא לא קיים, ורק ברגע שהוא הגיע לגיל שנה, פתאום נהיה עניין.
"אני אמא מאוד קשוחה, לעדי כל הזמן היו הערות על כמה אני נצמדת בקפדנות ללו"ז, אבל אז הוא ראה כמה זה משבש אותם אם אין שגרה ומאז הוא לא אומר לי מילה. הם לא גדלים בפנימייה צבאית, בואי, אבל השעות הן שעות והאמבטיה היא אמבטיה. אם רפאל צורח באמצע הקניון, אני ממש מסוגלת ללכת עד האוטו ולא להסתובב לאחור. קשוחה, נו".
מה היא למדה מיועצים כלכליים ומהשכנים בברלין? הכתבה המלאה במגזין Gostyle
