במילה אחת – התקשורת. שוב היא במרכז. ולא בכיוון שעליו אתם בטח חושבים: הפעם הפנס מופנה אל התקשורת בין מוחות שונים, בין יוצרים שונים, שחוברים יחד ליצירה משותפת. אל תהליך העבודה והשפה הפנימית שמתפתחת בין זוגות או קבוצות יוצרים. זו שזר שיציץ מבחוץ אולי לא יבין.
זהו האתגר שבמרכז "אי-זוגי", התערוכה החדשה שתיפתח מחר במוזיאון העיצוב חולון, ומבקשת לשתף את הקהל הרחב – ולו באופן סמלי – בתהליכי החשיבה, העיצוב והיצירה המתקיימים בין שני אנשים או יותר, שיוצרים ביחד: הדרכים שבהן הם חולקים ידע, רעיונות, מחשבות, רגשות, והאופן שבו כל אלה מתגבשים ליצירה אחת משותפת.
"רצינו להתוודע לדיאלוג, ליחסי הגומלין והדדיות שעבור חלק מהמעצבים מתקיימים באופן אוטומטי", מסבירה מריה כריסטינה דידרו, אוצרת התערוכה. "ביקשנו מהם לנתח את תהליך היצירה שלהם, ולתרגם אותו לאובייקט אחד, למחווה אחת. וזה דבר לא פשוט, כי הרבה פעמים אתה אולי מרגיש שהשותף שלך מבין אותך, אבל שהקהל הרחב יבין אותך – זה כבר יותר מורכב''.
זו התערוכה השנייה שאוצרת דידרו – אוצרת ועיתונאית עצמאית בתחום העיצוב באיטליה ומחוצה לה – עבור מוזיאון העיצוב חולון (הראשונה הייתה התערוכה הרטרוספקטיבית המצוינת של סטודיו ננדו). "בשבילי עיצוב עוסק באנשים ולא בכיסאות, והתערוכה הזו מתרכזת לגמרי באדם, ביוצרים", אומרת דידרו. "בעולם שיש בו חופש לנסות ולמצוא דרכים ושפות חדשות לתקשר". בפרויקט הנוכחי שיתפה את פרנצ'סקה מולטני, אחת היוצרות המובילות בתחום סיפורי העיצוב במדיום הקולנועי.
מולטני ביימה סרטונים קצרים שמלווים את העבודות, ומתעדים רגעים קטנים מאחורי הקלעים במרחבי העבודה של חמשת הסטודיות שנבחרו להשתתף בתערוכה – BCSXY, mischer’traxler, Reddish, Snarkitecture, ו-Zaven. לכל אחד מהם, היא מדגישה, שפת עיצוב אופיינית משלו, וגם שפה פנימית, בינאישית, שונה.
נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן – זוג בעבודה (סטודיו Reddish) ובחיים – מספרים שכשהתחילו ללוש את שאלת השיח והתקשורת ביניהם, הבחינו שהם מקיימים פינג פונג ורבלי, "רעיונות שהולכים קדימה אחורה, למעלה למטה, מצד לצד. ומצאנו שהשאיפה לאיזון מדויקת לכל אחד אחד מאתנו בתוך עצמו, בינינו, ובין שנינו לבין תהליך העיצוב".
מתוך ההבנה שליבת התקשורת ביניהם היא החתירה לאיזון, הם בחרו להתמקד ולחקור קבוצת אובייקטים שמסקרנת אותם מזה זמן ומגלמת את רעיון האיזון, והיא המוביילים. "שמחנו על ההזדמנות לחקור מוביילים לעומק ולהתייחד איתם לאורך זמן", הם צוחקים. "אחת התכונות המדהימות של מוביילים היא שהם כאובייקטים חיים. ומתוך הנטייה שלנו להאמין שלחפץ יש נשמה - פיתחנו את הרעיון שהחלל שלנו יהיה מעין מחלקה דמיונית במוזיאון לטבע. המוביילים הפכו בדמיוננו למעין יצורים חיים, מופשטים, שדרכם אנחנו מביעים את הרעיונות שלנו. רצינו לייצר חלל שיעורר בקהל סקרנות ורצון לחקור ולגלות". את המוביילים, עם נקודות איזון מקוריות ומאתגרות, הם יצרו משלל חומרים וצורות לא שגרתיים.
גם בועז כהן וסיאקה יממוטו הם בני זוג בחיים ובעבודה, בעליו של סטודיו רב תחומי (BCXSY) באמסטרדם. הוא מישראל, היא מיפן, והם נפגשו באקדמית איינדהובן. בהתבוננות המודעת שלהם בתקשורת שביניהם הם מצאו שהיא "די מופשטת. הרבה פעמים אנחנו לא צריכים יותר מדי דיבורים, או אומרים זה לזה משהו שלמישהו מבחוץ ייראה לא מובן. זו שפה שמתפתחת עם השנים, והיא אינטואיטיבית ואינסטינקטיבית. כשבחנו איך התקשורת בינינו באה לידי ביטוי בעבודה שלנו, חשבנו שתמיד יש בעבודה שלנו משהו אישי, ושמשהו מהתקשורת בינינו מוקרן החוצה".
איך מתרגמים שפה פנימית, אישית ואינטואיטיבית לאובייקט שיעביר את החוויה לאנשים זרים? בעזרת נדנדה, וילון וטכנולוגיה. לא נעשה כאן ספוילר, רק נאמר שהמבקרים מוזמנים לקחת חלק פעיל במיצב, ולמעשה, אם הם יימנעו – העבודה לא תתפתח למלוא הפוטנציאל שלה, והם לא יחוו את החוויה האינטראקטיבית שהיא מזמנת במלואה.
"זו אינה תערוכה שעוסקת במיוחד בזוגות", מדגישה האוצרת דידרו, אבל גם קתרינה מישר ותומס טרקסלר הווינאים הם בני זוג בעבודה ובחיים (סטודיו mischer’traxler). הם גילו שמעבר לפינג פונג המילולי, פעמים רבות הם חושבים תוך כדי תנועה. "אנחנו חייבים לזוז, ללכת כשאנחנו מדברים, ותוך כדי הליכה והדיבור הרעיונות שלנו מתמזגים למשהו חדש".
כדי שהמבקרים בתערוכה יוכלו לחוות את התהליך הזה "בדרך אבסטרקטית, כמובן", הם אומרים, "החלטנו ליצור מטוטלת שתעביר את התחושה של דיאלוג שמתפתח, ותוך כדי כך יוצר משהו חדש". בקצה המטוטלת הכבדה, המשתלשלת מהתקרה ומגיעה כמעט עד הרצפה, יש כדור תאורה גדול. על הרצפה מעגל, וסביבו מוזמנים המבקרים לעמוד. המטוטלת כבר תגיב אליהם. איך, ואיזו צורה תהיה למשחק שביניהם ובינה? כל אלו מתגלים בתערוכה.
רבות מהעבודות של מישר-טרקסלר עוסקות באינטראקציה עם קהל, ומחייבות שיתוף פעולה עם צלע שלישית – שאינה מגיעה מרקע של עיצוב אלא מלימודי מחשב, ואינה אמונה על עבודה עם חומר אלא בתכנות. המרחק הזה בין העולמות מציב אתגר תקשורתי. המעצבים נדרשים להעביר באופן המדויק ביותר את מחשבותיהם וציפיותיהם, והמתכנת מצדו צריך להבין ולהציע פתרון טכנולוגי מדויק שיתרגמם טכנולוגית. וזה עובד, מחייכת מישר. "גם הוא אקספרימנטלי בנשמתו. והוא מבין את אוצר המילים והדימויים שלנו".
סטודיו Zaven מגיע מוונציה. "אנריקה ואני", מספר מרקו זאווניו על שותפתו לסטודיו, "מגיעים מרקעים שונים. אני למדתי עיצוב מוצר ואנריקה למדה אמנות חזותית, ועובדת הרבה עם אמנים בעיצוב קטלוגים ותערוכות. ביחד יש לנו תערובת מגוונת של ידע וניסיון, ומה שמאפיין את אותנו הוא עבודה ברבדים".
קאוורזן וזאווניו בחרו ליצור גוף תאורה שיבטא ויזואלית את הרבדים האלה. ומה יותר טבעי עבור מעצבים מוונציה, מלעבוד עם אחד הסטודיות המובילים לעיצוב בזכוכית? כך נולד שיתוף פעולה שלהם עם אנשי המקצוע של חברת וונדרגלאס. המנורה Dune יוצרה ביציקה ולא בניפוח, במספר שלבים ושכבות, וכמו דיונות החול שמשנות את צורתן תדיר, כך השתנו פני השטח שלה במהלך הייצור, עד שהתקבעו לאחר 48 שעות רצופות בתנור, זמן הנחשב ארוך במיוחד.
בתוך גופי התאורה הושאר כיס צר וארוך, שאליו הוכנסו נורות לד. הגופים עצמם – צורות גרפיות חופשיות, צבעוניות וכבדות משקל, נתלו על מוטות ברזל בחבלים תעשייתיים שטוחים. "רצינו נראות עכשווית, ורצינו להדגיש את הניגוד בין רעיונות שונים –בין היופי והאמנותיות של הזכוכית, הטכנולוגיה המתקדמת של הנורה וחבלי תלייה פשוטים אבל חזקים".
את שם הסטודיו שלהם, Snarkitecture, בחרו אלכס מוסטונן, דניאל ארשם ובנג'מין פורטו בהשפעת הסנרק, אותו ייצור בדיוני המככב בבלדה המפורסמת של לואיס קארול. "אולם המראות השבורות", המיצב שהם מציגים בחולון, התרקם גם הוא בהשראת קארול, הפעם מדובר בספרו "מבעד למראה", המגולל את המשך הרפתקאותיה של אליסה.
סנרקיטקטורה בחרו במראה כסמל להשתקפות, המילה המגדירה באופן המדויק ביותר לדעתם את התקשורת ביניהם. וכמו קארול גם הם משתעשעים באשליות. כמו המקדשים בעת העתיקה, "אולם המראות השבורות" מחולק לשלושה: אזור לבן, אפור ושחור. כל אחד מהאזורים תחום בקירות שנבצעו בהם מעין "קרעים", הנראים כפתחים שנחצבו בסלע.
אלא שלא כל הפתחים פתוחים, בחלקם מוצבות מראות. וגם לא מדובר בסלע, אלא בפוליאוריתן רך. וכך מוקף הצופה בחלל מונוכרומטי, שמעצים את הפן הפיסולי של פתחיו והאובייקטים המינימליים שבתוכו; חלל שמציע שלל מבטים, הצצות והשתקפויות, עד שלרגע תחושת המציאות מוטלת בספק, ואת מקומה תופסת מוחשותה של האשליה האופטית.
אם לשפוט לפי "אולם המראות השבורות", לא יהיה מופרך להניח שהתקשורת בין מוסטונן, ארשם ופורטו אינה פשוטה, ומעבר לכך, מתקבל הרושם שלעתים היא מזמנת מהמורות, מוחשיות או לא.
"אי-זוגי" מבקשת לפתוח צוהר לעולמם של כמה מהסטודיות המעניינים היום בזירת העיצוב הבינלאומית. דרך חמשת המיצבים והעבודות מוזמנים הצופים להיכנס לעולמם היצירתי, אולם עד כמה הרמזים שהם שותלים בעבודותיהם באמת ברורים – ישפוט כל מבקר לעצמו.
- את הסרטונים הפיקה חברת Muse Factory of Projects. בימוי: פרנצ'סקה מולטני; צילום: אלוויזה טדסקו; עריכה: ורוניקה סקוטי
