כשהגיעה שירן יצחק לביתה של אהובה עוזרי בשכונת נווה צדק בתל אביב, לפני מספר שנים, המטרה שלה הייתה ללמוד פיתוח קול, אבל בתוך זמן קצר היא מצאה את עצמה מקליטה שירים שכתבה והלחינה הזמרת הנערצת. העבודה המשותפת נפסקה עם מותה של עוזרי לפני שנתיים וחצי, בגיל 68, אבל יצחק מקווה שהשירים שעליהם עבדה איתה, עוד ייצאו לאור.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- האמנית גולי לוי: "הרגשתי שאם לא אחזור לצייר, לא אמשיך לחיות"
"כשהכרנו, היא כבר הייתה חולה, רזה ודיברה דרך מכשיר בגלל הסרטן במיתרי הקול שבו לקתה", מספרת יצחק, "אבל המגבלה הזו לא מנעה ממנה להדגים באוזניי את הסלסולים הייחודיים שהיו רק לה, וזה היה יפה ומרגש. היא תכננה להוציא דיסק שני עם שירים שלה בביצוע זמרים אחרים, ואני עדיין אופטימית, מקווה שזה יקרה מתישהו".
אופטימיות היא שם המשחק אצל יצחק - אישה-ילדה צנומה, שלנוכח המראה הנערי שלה קשה להאמין שעבר יותר מעשור מאז שסיימה את התיכון. גם קשה שלא להשתאות לנוכח שמחת החיים שעליה היא מקפידה, על אף שאמה שושי חלתה לאחרונה באותו סוג של סרטן שתקף את אהובה עוזרי. בשנה האחרונה היא מתרוצצת בין לימודי משחק בבית הספר גודמן בבאר שבע לבין מרפאות ובתי חולים, אבל לא מוותרת על רצון למצות את החיים כמו כל אדם צעיר אחר. "אני מתעקשת לחיות את החיים במלואם, כולל עבודה, דייטים ובילויים", היא אומרת. עכשיו היא חושפת את חייה בערב יצירות אישיות בשם "פנינים", שמועלה השבוע בגודמן בבימוי עמית זמיר: יצחק מציגה במסגרתו מחזה שכתבה, "קריאה אחרונה" שמו, שבסופו היא מבצעת את שירה של עוזרי "אמי, אמי". בשל הקשר הטרגי בין אמה לבין עוזרי, הבחירה שלה לבצע דווקא את השיר הזה היא לא פחות ממצמררת, אבל יצחק שומרת על אופטימיות גם בנקודה הכאובה הזו. "אני לא שואלת את עצמי כמה זמן הקציבו לאמא שלי, וגם את הרופאים אני לא שואלת ולא אשאל", היא אומרת. "אמא שלי היא אישה חזקה שנלחמת. אנחנו למדנו לחיות בבית החולים ולעשות שם ערבי חג וארוחות שבת. לפעמים אנחנו צוחקים שם, לפעמים בוכים ולפעמים גם רבים על שטויות".
להכניס את אלוהים לשירה
יצחק אמנם כתבה מחזה על חייה, אבל נמנעת מלעשות להם דרמטיזציה - גם כשהיא מספרת על ילדותה בלוד. "הייתה לי ילדות נהדרת, ולא הייתי מחליפה את לוד בשום מקום אחר", היא אומרת. "אמנם, לכל מקום הלכתי ברגל, ולא נסעתי במכונית אף פעם, גם לא בגשם, אבל הוריי דאגו שאלך לצופים ולחוגי ריקוד ומוזיקה, ולא החסירו ממני כלום. גרנו בשכונה כמו של פעם, עם מוכרי סברסים וממתקים שהיו עוברים עם עגלות, ותמיד הייתי עם חברים".
בכל זאת, לוד היא לא עיר קלה.
"נכון שמדובר בסביבה שיכולה להיות פחות סימפטית, ויצא לי לראות כל מיני טיפוסים. פעם נתקלתי בנרקומן בכניסה לבניין שלנו; זה היה אח של אחת השכנות, ועדיין, מעולם לא פחדתי להסתובב בעיר. לוד היא חלק ממי שאני היום, יחד עם המשפחה שלי".
כשהחליטה שהיא רוצה לעסוק במוזיקה ובמשחק, הלכה ללמוד בבית הספר רימון ולאחר מכן התייצבה בביתה של אהובה עוזרי. היא אמנם אמרה לה שברצונה ללמוד אצלה פיתוח קול, אבל מתברר שזה היה רק תירוץ. "אני כבר ידעתי לשיר", אומרת יצחק. "לאהובה הגעתי כי המוזיקה שלה אלוהית, ורציתי ללמוד ממנה איך להכניס את אלוהים לשירה. התוודעתי למוזיקה שלה בתור נערה וידעתי שהיא תלמד אותי סגנון מוזיקלי שאף מורה אחר לא יכול ללמד. אהובה מאוד אהבה את הקול שלי ומהר מאוד הציעה לי לבצע שירים שלה. בשלב הזה הקשר כבר לא התבסס על שיעורים: היא הייתה מנגנת, ואני הייתי שרה. היינו גם צוחקות הרבה, אבל באמת שהמוזיקה הייתה כל חייה: כל הבית שלה, שהיה פשוט וצנוע, היה מלא בכלי נגינה ובתווים. הפרגון שלה והעבודה איתה נתנו לי ביטחון. עבדנו ביחד שנה; אחר כך לקחנו הפסקה, כי היא כבר הרגישה מאוד לא טוב, ואז היא נפטרה".
בלימודי משחק החלה כשנראה היה שאמה מחלימה מהסרטן. "היא חלתה לפני ארבע שנים, עברה ניתוח וטיפולים, וחשבנו שהמצב משתפר. כשהתחלתי שנה ב', המחלה חזרה, וזה היה הרבה יותר קשה מהגילוי הראשוני, כי בפעם הראשונה לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, ובפעם השנייה זה כבר היה שלב מתקדם, עם גרורות, וידענו מה זה. זה מאוד שינה את אופן ההסתכלות שלי על החיים. היום אני חיה את החיים בעוצמה. היצירה מחזיקה אותי".
הבינו שאני טיפוס
כדי לממן את לימודי המשחק ואת שכר הדירה בבאר שבע, יצחק עובדת במלצרות, מעבירה הפעלות לימי הולדת ומלמדת פיתוח קול. בין חבריה לספסל הלימודים יש כאלה שלא צריכים לעבוד כל כך קשה. "יש לי בבית הספר חבר טוב שהגיע מצהלה, ואני צוחקת עליו שהנה, בסוף כולנו נפגשים באותו מקום", אומרת יצחק. "בהחלט יש הבדל בטמפרמנט ביני לבין תלמידים שגדלו אחרת: אני יותר הישרדותית מהם. בהתחלה נראיתי להם קצת מוזרה, אבל הם הבינו שאני טיפוס".
עכשיו היא חולמת להפוך את יצירתה "קריאה אחרונה" למחזה באורך מלא, וחשוב לה להדגיש שלמרות התוכן המורכב, היצירה גם מצחיקה - כמו החיים. "גם בבית החולים יש צחוקים", היא אומרת. "אני רוקדת שם, שרה ומצחיקה. לפעמים החולים מבקשים ממני לעזור להם להתלבש או להוציא אותם החוצה. יש לי ניסיון טיפולי, כי אמא שלי עסקה בטיפול בקשישים עד שהיא חלתה, וכילדה הייתי עוזרת לה בעבודה. אהבתי את זה מאוד. עד היום אני מתה על קשישים".
שאול בסר היה חבר קרוב של אהובה עוזרי (וגם יש לו הורים מפורסמים). הקליקו על התמונה:
