כבת לעולים מטורקיה היא תמיד הרגישה קצת אאוטסיידרית בשכונה הצפון תל-אביבית שבה גדלה. גולי לוי חיפשה זהות אישית מובחנת ושייכות, ומצאה אותן בציור - תחום שבו הצטיינה. לימים נזנחו הבדים והמכחולים לטובת שאיפה לעצמאות אישית וכלכלית, אלא שהצורך ליצור הוסיף לבעור בה, עד שהיא לא יכלה עוד להתעלם ממנו. "היום", היא אומרת, "אני מוצאת את מקורות הכוח והשייכות שלי קודם כל בתוכי. אני כבר לא דואגת למה שיהיה בעתיד, אלא מאפשרת לעצמי להיות כאן ועכשיו".
מי את?
"גולי (גלית), בת 43, נשואה לאבי ואמא של דניאל (בת עשר וחצי), לין (בת שבע וחצי) ורז (בן ארבע וחצי), גרה בתל אביב".
ומה את עושה?
"כיום, ציירת ומעצבת תכשיטים. בימים אלה מוצגת התערוכה שלי 'לקראת' בביתן 2 בנמל יפו. בעבר הייתי מזכירת מנכ"ל ועוזרת תחום משאבי אנוש בחברת אחזקות".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"גדלתי בתל אביב. הוריי, בטין וניסים (ניסו) צרפתי, ילידי טורקיה, גדלו באיסטנבול והכירו במסגרת הקהילה היהודית בעיר. אבי, בוגר לימודי מינהל עסקים, שירת כקצין בצבא הטורקי, ואמי עבדה בבנק. היא המתינה לו שנתיים, ומיד לאחר שחרורו הם נישאו ועלו לארץ מתוך ציונות, כשהם משאירים מאחור משפחות חמות וחיי שפע. לימים עלו לכאן גם יתר בני המשפחה. לאחר לימודים באולפן בחיפה עברו הוריי לבת ים. בזכות השכלתו הוצע לאבי תפקיד בכיר בחברה גדולה; הוא הגיע לראיון עבודה, פגש מנהלים בסנדלים ובמכנסיים קצרים, ומכיוון שבא מתרבות עסקית של חליפות ועניבות, נרתע מלהצטרף לארגון שכך נראים מנהליו. לאחר מכן פתח חנות לכלי בית בדרום תל אביב, ואמי שימשה עזר כנגדו. בבת ים נולד אחי הבכור רוני, המבוגר ממני בשלוש שנים.
"כשהייתי בת כמה חודשים עברנו לגור בצפון תל אביב. הוריי היו מוקפים שם בחבריהם יוצאי טורקיה, אבל אני הרגשתי קצת לא שייכת. בשכונה מבוססת בעיקרה הרגשתי מעט חריגה. ההורים הרבו לארח את חבריהם אצלנו בבית, אבל אני מיעטתי להזמין אליי חברים והעדפתי ללכת לבתיהם. תחושת ה'פחות' ליוותה אותי גם מול אחי, שהיה תלמיד מוכשר, בעוד שלי תמיד היה יותר קשה. אבל היה תחום אחד שבו תמיד הרגשתי ביטחון: מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מציירת. אמא שלי הייתה מדברת בטלפון ומשרבטת איורים נהדרים תוך כדי שיחה, ואני הייתי מעתיקה אותם. מולנו גרה ציירת, והריח של צבעי השמן שלה ליווה אותי תמיד. כשהייתי בת תשע התחלתי ללמוד אצלה; היא הייתה מורה נהדרת, ואצלה רכשתי את כל יסודות המקצוע המלווים אותי עד היום. הוריי התגאו בכישרון שלי ועודדו אותי מאוד.
"בשנים של בית הספר היסודי השתתפתי בחוגי ציור, פיסול וקרמיקה, ואחר כך עברתי לתיכון לאמנויות ויצ"ו צרפת. אלה היו שנים נהדרות של פריחה מקצועית וחברתית. הרגשתי מוצלחת ובטוחה בעצמי. באותה תקופה התחלתי לנסוע עם אמא שלי לאיסטנבול ונחשפתי לקסם הטורקי - לצבעים, לריחות, לטעמים, לתרבויות ולאנשים. כך נוצר חיבור בין השורשים שלי לבין מי שאני במציאות. מצאתי את השייכות שלי; היה לי ברור שאמנות היא החיים שלי, ולמרות זאת, עזבתי אותה".
עוד בתקופת השירות הצבאי שלה כפקידה בקריה היא התחילה לעבוד כמזכירה במשרד של מהנדס. "כבת לעולים חדשים שעבדו קשה כדי לפרנס את משפחתם, הרגשתי שאני חייבת להיות עצמאית כלכלית", היא מסבירה. "כשהשתחררתי, היה לי ברור שאין לי את הפריבילגיה לבזבז זמן על לימודי אמנות בבצלאל, כי אני רוצה לייצר הכנסה ולשכור דירה משלי. עבדתי בכמה מקומות במקביל, מהבוקר עד הלילה. כשעזבתי את בית ההורים, בגיל 24, הייתי אמנם עצמאית, אבל בפנים הרגשתי שהפסדתי את הרכבת של הלימודים, והתנחל בתוכי תסכול קטן. התחלתי לעבוד כמזכירה בחברת אחזקות, אחת הגדולות במשק. התברר שאני מצוינת בתפעול משימות ובעלת יכולות גבוהות בתקשורת בין-אישית. באותן שנים הכרתי את אבי, אדריכל נוף: שנינו התנדבנו בעמותה שמטפלת בחולי ALS. נוצרה ידידות, וממנה צמחה אהבה. אחרי שנעשיתי אמא, הראש שלי היה מפוצץ בהשראה ובצורך ליצור, אבל האילוצים של חיי היומיום היו חזקים יותר, כך שהאמנות נהפכה למותרות ונדחקה לצד. עסקתי בה, במקרה הטוב, כתחביב.
"נקודת המפנה הייתה נסיעה עם אבא שלי לאיסטנבול. היה לי שפע של זמן איתו, ונחשפתי לידע העצום ולתשוקה שלו להיסטוריה ולאמנות. הוא לקח אותי למוזיאונים, ובלילות ישבנו לשיחות נפש. בלילה האחרון שם ישבתי מול צילום של ציור שראינו, והתחלתי לרשום אותו אחרי שנים שלא רשמתי. זה פתח אצלי פקק שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה. לאחר שנה של עבודה עצמית הרגשתי שאם אני לא חוזרת לציור ולאמנות, לא אוכל להמשיך לחיות. כעבור זמן קצר, ועם המון עידוד ותמיכה מבעלי ומהוריי, עזבתי את העבודה הבטוחה והמתגמלת שלי והפכתי לאמנית במשרה מלאה".
צפו בה מציירת:
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לגולי של היום?
"כילדה וכנערה חסרו לי הזהות האישית והשייכות הברורה. למרות העובדה שלימים מצאתי אותן באמנות, ויתרתי עליהן לטובת עצמאות כלכלית, אבל הצורך נשאר, עד שלא יכולתי יותר להתכחש לעצמי ולמי שאני. האמנות היא בסיס הכוח שלי, המקום שבו אני מרגישה בבית".
מסר לאומה?
"בסוף אנחנו מי ומה שאנחנו, ואין לנו יכולת לברוח מזה. לכן, חשוב מאוד שנדע להקשיב לעצמנו, לסנן את כל רעשי הרקע, את השיפוטיות ואת הביקורת העצמית ונבחר את המסלול הנכון לנו, שהוא אנחנו. אני מאמינה שאם אנחנו במקום הנכון לנו, כבר נמצא את הדרך, למרות הקשיים, ובצד כל מה שהיינו עד היום, נוסיף את החלק החסר, זה שהופך אותנו לשלמים, מייתר את הצורך באישור חיצוני וגורם לנו ליהנות לא רק מהתוצאה, אלא גם מהדרך".
"עבדתי, הצטיינתי, ואז החלו מיחושים". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
