לפני תשע שנים, כשדן פאר היה בצילומי העונה הרביעית של "הישרדות" בפיליפינים, שם עבד כעורך ריאליטי ראשי, הוא קיבל מייל מפתיע. אישה שהציגה את עצמה כמיכאלה סיידנברג, אוצרת במוזיאון היהודי בפראג, שלחה לו העתק ציור של ילד תימני. סיידנברג כתבה לו שהציור נמצא בלוי ומתפורר, ואחרי רסטורציה התגלתה חתימת הציירת. האם אתה מכיר את הציור? שאלה. ומה אתה יודע, אם בכלל, על מי שציירה אותו – אנג'ליקה מאירסון שץ?
"ראיתי את המייל כשעה לפני שעליתי למועצת השבט, לתדרך את המתמודדים בתוכנית. שיא הלחץ", משחזר פאר. "הופתעתי מאוד ולא הבנתי איך האוצרת הגיעה אליי בכלל".
הכרת את שם הציירת שהיא שאלה עליה?
"בהחלט. אנג'ליקה מאירסון שץ הייתה אשתו השנייה של סבא־רבא שלי, כלומר, סבתו החורגת של אבי".
באותו רגע החל מסע של תשע שנים, ששיאו הדרמטי הוא השבת בתו האבודה והנשכחת (ובעצם, המושכחת) של בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, לתודעת עולם האמנות בישראל. פאר תיעד את מסע החיפוש המרתק והמרגש והתוצאה היא הסרט "אנג'ליקה", בהפקתם של שלומי אלקבץ וגלית כחלון, שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל "דוקאביב" האחרון, בסינמטק תל-אביב.
להכניס את השטן הביתה
בוריס שץ, מייסד "בצלאל", בית הספר הראשון לאמנות בישראל ושל בית הנכות, שהפך ברבות הימים למוזיאון ישראל, ראוי ללא ספק לתואר שדבק בו - אבי האמנות הישראלית. שוחרי האמנות מכירים גם את שמותיהם של אשתו אולגה ושל ילדיהם בצלאל (ליליק) וזהרה, אמנים שהיו חלק מהממסד האמנותי כאן, וזכו לכבוד וליקר (כולל פרס ישראל לזהרה שץ). מעטים, אם בכלל, ידעו שבוריס שץ היה אב לבת נוספת, בכורתו אנג'ליקה, שהייתה אמנית מעולה בזכות עצמה, אך שמה לא פורסם בהקשר למשפחת האמנים שץ. יתר על כן, אף שחייתה בישראל כמעט 30 שנה, נשארה עלומה ולא זכתה פה להכרה כלשהי, בעוד שציוריה הוצגו בלובר ובתערוכות חשובות בחו"ל.
תחילתו של הסיפור, שמעורבים בו אהבה נכזבת, בגידה וכאב צורב, בבולגריה של סוף המאה ה־19. בוריס שץ, צייר ופסל יהודי יליד ליטא, הוזמן על ידי מלך בולגריה להקים אקדמיה לאמנות בתום 500 שנים של שלטון עות'מאני. הוא הגיע לסופיה, בירת בולגריה, עם אשתו האמנית ז'ניה שץ, ואחרי שמונה שנות נישואים נולדה בתם היחידה אנג'ליקה, משוש חייו של אביה.
שץ, שהקים שם את האקדמיה הלאומית לאמנות ועמד בראשה 11 שנים, נהג להסתובב בכפרים בחיפוש אחר אמנים בולגרים אותנטיים. כך גילה את אנדרי ניקולוב, צעיר בן 18, יפה תואר, שגילף בעץ בכישרון רב. שץ התפעל, הביא את ניקולוב לאקדמיה בסופיה ואף שיכן אותו בביתו. "הוא הביא את השטן לביתו", נאמר עליו בסרט התיעודי, שכן אשתו ז'ניה, שלימדה כמוהו באקדמיה ובן חסותו הצעיר התאהבו זה בזה וניהלו רומן מתחת לאפו.
בשלב כלשהו גילה שץ את הבגידה הכפולה, אבל בהתחלה ניסה להתעלם ממנה, כדי לא לפגוע במרקם היחסים הרגיש בינו ובין אשתו, ובעיקר מחשש שבתו תילקח ממנו. כפתרון (שבדיעבד התגלה כהרסני לגביו) החליט לשלוח את ניקולוב ללמוד בפריז, שהייתה היעד הנכסף של אמני אירופה. אלא שאשתו החליטה להצטרף לאהובה ולקחה איתה את אנג'ליקה בת השש.
"תלשתי את אנג'ליקה מלבי", כתב לימים בוריס שץ. אבל זה לא היה מדויק. בדיעבד התברר שבין האב לבתו התנהלה חליפת מכתבים. ממנה גם התגלה לו, לאחר כמה שנים, כי המאהב הצעיר נטש את אהובתו, שהייתה מבוגרת ממנו לפחות בעשור.
בוריס שץ לא יכול היה להישאר בסופיה, שכל פינה בה הזכירה לו את הבגידה הגדולה ואת היעדרה של בתו האהובה. הוא החליט לחיות את חייו מחדש, במקום אחר. בברכתו של תיאודור הרצל יזם מעבר לפלשתינה כדי להקים בה אקדמיה לאמנות, דוגמת זו שהקים בבולגריה. שץ הגיע ארצה ב־1906 ודרכו ההיסטורית רשומה באותיות זהב בדברי ימיה של האמנות הישראלית.
"היום אני יודע שכל הסיפור של 'בצלאל' והאמנות הישראלית הוא פועל יוצא של הבגידה. אם ז'ניה לא הייתה עוזבת אותו, בוריס שץ מעולם לא היה עולה לארץ", אומר בסרט גדעון עפרת, מבקר אמנות ומומחה לתולדות האמנות הישראלית. כמוהו סבור גם יגאל צלמונה, לשעבר האוצר הראשי של מוזיאון ישראל, שהיה החוליה המקשרת בין דן פאר לאוצרת המוזיאון היהודי בפראג.
גם בגוגל לא היה מידע
חמש שנים לאחר עלייתו נשא בוריס שץ לאישה את ד"ר אולגה פבזנר, מורה לאמנות ומבקרת אמנות, ולשניים נולדו בצלאל וזהרה, שהיו לאמנים מוכרים, גם בזכות כישרונותיהם וגם בזכות הילת המורשת של אביהם.
ומה היה על אנג'ליקה? שמה ועובדת קיומה נמחקו מהסיפור המשפחתי ומתולדות האמנות הישראלית. בערך על בוריס שץ באנציקלופדיה העברית מופיעים רק שני ילדיו האחרים והיא אינה מוזכרת. אבל היא המשיכה לחיות את חייה, הפכה לאמנית, נישאה ב־1919 לרוברט מאירסון, בן למשפחה יהודית עשירה, וחיה איתו בין גרמניה, פריז, פראג וסופיה.
ב־1923 נולד בנם היחיד, ולדימיר־זאב (וולה, בפי אמו). אף שבבית שץ בירושלים לא הזכירו את קיומה של הבת האחרת, מצא דן פאר, במהלך העבודה על הסרט, חליפת מכתבים ענפה בין האב לבתו, שנשמרה בארכיון הציוני. במכתב שנכתב אחרי לידת בנה סיפרה אנג'ליקה לאביה על הלידה הקשה ועל כך שהתינוק נולד כשחבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארו.
בשנת 1925 עברה משפחת מאירסון לפראג. אנג'ליקה המשיכה ללמוד אמנות ולצייר, השתתפה בתערוכות והייתה פעילה בחיי התרבות והאמנות בבולגריה, שאליה חזרה מדי פעם. ב־1937, בתערוכה במסגרת סלון הסתיו בפריז, זכתה במדליית זהב בעבור ציורה "חמאם תורכי". ב־1940, ככל הנראה, בא הקץ על חיי הנישואים של בני הזוג מאירסון והם התגרשו.
בינואר 1948, ארבעה חודשים לפני קום המדינה, עלו האם ובנה בן ה־25 לישראל. ב־1951 נישאה בשנית אנג'ליקה שץ לדן שניידר, אב לתאומות בוגרות, שאשתו נספתה בטרזינשטט. אחת מבנותיו של שניידר היא סבתו של דן פאר, שנקרא על שם סבא רבא שלו. לאנג'ליקה ולדן שניידר לא היו ילדים משותפים.
"אני נולדתי חמישה חודשים לאחר מותה של אנג'ליקה, אבל גדלתי מוקף ביצירותיה. הבית של סבא שלי, של דודי ושל הוריי מלא בציורים שהיא ציירה", מספר פאר, יוצר הסרט ומי שאחראי על גילויה מחדש של אנג'ליקה שץ.
פאר הוא יליד 1976 שגדל בשכונה הצבאית ביבנה, כבנו של איש צבא קבע, ילד סנדוויץ' בין אחות ואח. בעבר עבד כעורך בעיתונות המודפסת וב־2008 עבר לטלוויזיה, בהתחלה כעורך משנה בתוכנית "הכרישים" ובהמשך ב"הישרדות", שבה עבד חמש עונות.
סיפרת שהכל התחיל כשהתקשרו אליך מהמוזיאון בפראג. איך הם הגיעו אליך?
"בשנת 2006 חגגו 100 שנה ל'בצלאל'. קראתי על בוריס שץ ועל ילדיו זהרה וליליק (בצלאל) ובשום מקום לא הייתה מוזכרת אנג'ליקה, בתו הבכורה. זה הפתיע אותי מאוד וגם הכעיס אותי. יצרתי קשר עם האוצר יגאל צלמונה וסיפרתי לו שיש לנו במשפחה הרבה יצירות שלה. הוא אמר שזה מעניין מאוד, אך לשיחה לא היה המשך מבחינתו ומבחינתי. המשכתי בחיי ולא עשיתי עם זה שום דבר. יגאל זכר את השיחה, וכשהאוצרת מפראג שאלה אותו על אנג'ליקה, הוא כנראה אמר לה שהיה איזה נודניק שיש לו מידע עליה, ונתן לה את פרטיי. כשהיא התקשרה, אמרתי לה שכמובן אשמח לתת לה את כל המידע שיש לנו על אנג'ליקה משנת 1951, זו השנה שבה התחתנה עם סבא רבא שלי והצטרפה למשפחתנו".
מה למשל סיפרת?
"אבא שלי, שייקה (ישעיהו) פוטש, היה בן שנתיים כשאנג'ליקה וסבא שלו התחתנו, והיא הייתה סבתא שלו לכל דבר. בני הזוג התגוררו בדירת גג קטנה ברחוב בזל בתל־אביב. היה שם חדר שינה וסלון שהיה גם הסטודיו שבו היא ציירה ללא הפסקה, עם חלוק לבן מוכתם בצבע ותמיד עם סיגריה בזווית הפה. אבא שלי זוכר שהיא הייתה סבתא חמה ואוהבת שלא כל כך הצטיינה בבישול, אבל כשהכינה עוף הייתה מוציאה את הנוצות בפינצטה. היא נהגה ללבוש בגדים אופנתיים, תמיד עם מחרוזות ואפילו פאות. היא הייתה בין הראשונות בארץ שעשו ניתוח מתיחת פנים".
סקרן מהאזכור הפתאומי של אנג'ליקה, סבתו החורגת של אביו, נכנס דן פאר לגוגל כדי לחפש מידע על שורשיו, ונדהם לגלות שאין שם מידע כלשהו על אנג'ליקה שץ. "רק בעמוד זניח היה משפט אחד על בוריס שץ, שהייתה לו ילדה בשם הזה מאשתו הראשונה. גוגל הוביל אותי גם לד"ר דורון לוריא, אז אוצר ורסטורטור ראשי במוזיאון תל־אביב, ולקטלוג שהוא כתב על הצייר ראובן רובין ובו משפט אחד על בתו של בוריס שץ, אנג'ליקה. לא הבנתי איך זה שלא יודעים שהיא חייתה בארץ במשך 30 שנה ולא הפסיקה ליצור פה, וזאת בזמן שאחיה בצלאל וזהרה עשו תערוכות בלי סוף; ואיך זה שבכל המקומות שבהם סיפרו את סיפורה של משפחת האמנים שץ לא הוזכרה אנג'ליקה? החושים של התחקירן התעוררו והבנתי שיש פה סוד, הסתרה ואי־צדק, מה שאומר – סיפור. אז קניתי מצלמה והתחלתי לתעד כמו מטורף".
יצירות האמנות צברו אבק
דן פאר התקשר לד"ר לוריא ושאל אם הוא יכול לספק לו מידע על אנג'ליקה שץ. "כשאמרתי לו שהיא סבתא חורגת של אבא שלי, ושהיא חיה בישראל כמעט 30 שנה, מ־1948 עד שנפטרה ב־1975, הוא היה המום. מבחינתו, וככל הנראה מבחינתם של אוצרי אמנות לא מעטים בארץ, אנג'ליקה שץ הייתה בת אבודה שנעלמה אי שם באירופה, סביב מלחמת העולם השנייה ובעצם עוד קודם לכן. כשהוספתי ואמרתי שיש לנו המון יצירות שלה בדירתו של סבא שלי, שאז היה עדיין בחיים והתגורר קרוב למוזיאון תל־אביב, הוא אמר: 'אני בא עכשיו!'"
פאר הגיע למפגש מצויד במצלמת וידיאו. "באותם רגעים כבר הבנתי שיש פה סיפור שראוי לתיעוד: בת אבודה של איש מפורסם, שאיש לא ידע שהיא בארץ. מגיל 14 חלמתי לעשות סרטים, ופה ראיתי את הרצון שלי לספר את סיפורה של אנג'ליקה מתאחד עם התשוקה ליצור קולנוע".
כשהגיע לוריא לבית הסב, ראה אוצר שהיה תלוי על קירות הדירה הקטנה. על חלק מציורי השמן הענקיים חתמה האמנית בשמה, אנג'ליקה שץ, ועל חלקם – אנג'ליקה שץ־שניידר. כשהגיעו לחדר השינה, הצביע לוריא על אחד הציורים וקרא: "זה אנדרי ניקולוב!"
ידעת מי זה?
"באותו זמן השם לא אמר לי שום דבר. בהמשך סיפר לי דורון לוריא את הסיפור שהיה מוכר בקרב חוקרי האמנות, על המאהב הצעיר של ז'ניה שץ, שבגד באביה של אנג'ליקה, ברח עם אמה והיה לה מעין אב במשך כמה שנים, ובהמשך הפך לאמן לאומי בבולגריה מולדתו. כשהיינו בדירה דורון אמר שאם אמצא עוד ציורים של אנג'ליקה, נעשה תערוכה, ואני החלטתי לקחת על עצמי את האתגר".
כעבור כמה ימים הגיע לבית הוריו ביבנה, במטרה לדלות מאביו מידע רב ככל האפשר על אנג'ליקה. האב, שלא ממש התלהב לשתף פעולה, שלח אותו לבוידעם לחפש קטעי עיתונות על אנג'ליקה ששמר. "עליתי לשם עם המצלמה ומצאתי שם אוצר מטורף", מספר פאר בהתרגשות שלא שככה עד היום. "היו שם גם יצירות של בוריס שץ וגם גלילי בד מגולגלים, שהבנתי שהם ציורים. כשהורדתי אותם הם ממש התפוררו לי בידיים. בדיעבד אני יודע שמצאתי אותם רגע לפני שאבדו לעד".
בהמשך למד שוולדימיר, בנה היחיד של אנג'ליקה, נפטר שלוש שנים אחרי נישואיה לסבא רבא שלו, ומותו אפוף מסתורין. בשל בעיות נפשיות הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש וכחודש אחר כך נפטר שם בפתאומיות. אמו טענה שמת משחפת ואילו אחרים במשפחה סבורים שהתאבד.
הגורל לא האיר פנים גם לילדיו של בוריס שץ. לבצלאל ולזהרה לא נולדו צאצאים וכיום אחראי על העיזבון של משפחת שץ ג'ימי לבינסון, נין אחותו של בוריס, שמעיד בסרט: "מבחינתנו, אנג'ליקה לא הייתה קיימת". דן שניידר, סבא־רבא של דן פאר נפטר ב־1967. אשתו אנג'ליקה המשיכה לחיות אחריו עוד שמונה שנים. לאחר מותה הועברו ציוריה לשני נכדיו, אביו של דן פאר ואחיו. אלה שלא נמצא להם מקום על קירות הבית, צברו אבק בבוידעם במשך 35 שנים, עד לגאולתם.
מלאכת הרסטורציה והשחזור של הציורים, שנעשתה במוזיאון תל־אביב, נמשכה כשנה. בינואר 2013 נפתחה התערוכה שנשאה את השם "אנג'ליקה שץ – בת אובדת, בת אבודה", שאצר ד"ר דורון לוריא ובמקביל יצא ספר באותו שם, שאותו כתב לוריא עם דן פאר, שסרט קצר שלו הוקרן בתערוכה ותיעד את הגילוי והרסטורציה. "זו הייתה התרגשות ענקית, הרגע הכי חשוב בחיי!", מסכם פאר. "הרגשתי שהצדק נעשה ושהצלחתי להוציא את אנג'ליקה ממחשכי הבוידעם אל האור".
באותו זמן כבר החל לעבוד על סרט תיעודי ארוך שבמרכזו הגילוי מחדש של אנג'ליקה שץ.
אתה כועס על מישהו שאשם לכאורה בהעלמתה, כהגדרתך?
"אין בי כעס ואני לא יודע מה המניעים שגרמו לכך, אבל יש בי עצב עליה. לעומת זאת, יש בי שמחה על שהצלחתי לתרום לכך שהצדק נעשה ואני גאה ומאושר על שהצלחתי להחזיר את אנג'ליקה לתודעה. היום יש עליה חומר רב בוויקיפדיה. אני חושב שאם היא הייתה היום בחיים, היא הייתה שמחה".
כמעט תשע שנים השקעת במסע הזה. מה התכניות להמשך?
"אחרי מסע מייגע ומפותל של שנים, בן זוגי אלדר ואני הגשמנו חלום נוסף, ואנו חובקים את בננו המדהים מעיין, בזכות שתי מלאכיות. האחת שתרמה לנו ביצית והשנייה שנשאה את בננו בבטנה. עם התורמת נפגשנו בפורטלנד והודינו לה מקרב לב על התרומה, ועם הפונדקאית שלנו אנו בקשר עד היום, היא ובעלה ממש הפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו, הם אנשים מדהימים עם לב רחב והם אפילו מגיעים לבקר אותנו בשנה הבאה. אין לי מילים לתאר את עוצמת ההתרגשות. השנה אני אבא לשתי יצירות: הסרט 'אנג'ליקה' שיוצא בינואר לאקרנים ברחבי הארץ ומתחיל סבב פסטיבלים ברחבי העולם, ובננו מעיין בן החצי שנה. אין ספק בכלל שהילד הוא הפרויקט הגדול של חיי".
