"במחשבה שנייה 2", המופע שתעלה קבוצת "זיק" בפסטיבל ישראל הקרוב, מתחקה אחר שדה המתחים של ארץ ישראל, אבל לא רק. ונדמה שהעיתוי והמיקום של המופע לא יכלו להיות ביקורתיים יותר, ערב חג השבועות.
במישור שבין מחלף ענבה למחלף לטרון נערמו בשבוע שעבר אלומות חציר זהובות. האביב מתחלף בקיץ, והאדמה פורייה ומזינה את תושבי הארץ. אלא שאז מגיעים למושב בית נקופה, וכאשר נפתחות דלתות הסטודיו של קבוצת זיק, הנוף הפסטורלי נשאר בחוץ, ונוף פנימי ומורכב נחשף. "מי אכפת לו מהעיתון בכלל? מי עוד טורח בעניין הזה?" - ממהר לפקפק יובל רימון, ממייסדי הסטודיו ומי שעמד במשך כעשור בראש בית הספר לתיאטרון חזותי.
"ואמנות, למה לטרוח באמנות?" אנחנו משיבים לו, סקרנים לבחון את הרצינות של מי שעוסקים בייבוש הקוצים שמתגלים לעינינו. "העיתונות נשלטת במהירות של המדיום", משיב רימון. "איזה מזל שיש אמנות, ככה שלא צריך למהר עם המדיום".
וכך, בניגוד לשדות המניבים שפוגשים בדרך, הרצפה התעשייתית של חלל הסטודיו מזכירה אדמת טרשים. דרדרים זהובים מצופים אבקת זכוכית בוקעים מסלעים סדוקים. בפינה, גזע כרות של עץ זית נתמך בחצובה כסופה שמזכירה לרגע את רגליה הגדועות של החללית "בראשית", ומול הגזע הפיסח ניצב עץ אורן זקוף. למרגלותיו גל-עד אבנים, כמו מקטע נופי שיובא לכאן מהר הרצל, ובפינה ישן השומר. הוא חנוט בשק שינה, זהותו בדויה ואין ידוע את רכושו של מי הוא מפקיר. על כל אלה מביט מלמעלה החקלאי, מרחף באוויר כמו מלאך המוות, בידו חרמש והוא מוכן לקצור.
זיק רב-תחומי
מאז שהוקמה לפני כ-35 שנה, בעיקר על ידי בוגרי "בצלאל", קבוצת זיק מעולם לא התחייבה למדיום אחד או התקבעה על האופן שבו תפעל. יריעת היצירה רב-תחומית ורחבה: כאסופה של אמנים, אדריכלים, מעצבים, יוצרי מחול ותיאטרון ושדות נוספים, הקבוצה נהנית מיכולות מגוונות ופועלת במרווחים הלא מוגדרים שבין התחומים. בולטים בה גם היחסים עם דורות ההמשך: בביקורנו נכחו גם האדריכלית הצעירה תמר עילם והיוצרת רעות שייבה, שהייתה תלמידתו של רימון. החיבורים האלה נוכחים בעשרות מיצבים ופסלים שפזורים בחלל הסטודיו.
כמו חברי הקבוצה, גם האובייקטים הפלסטיים מקבלים על עצמם תפקידים מרובים. שחקנית מרכזית במופע הקרוב היא מניפה ענקית, שנפרשת כמו תת-ההכרה אל הנוף, וגם משמשת כמצע פורה לדימוי נופי אחר ששאול מהאמנות – סדרת העצים של פיט מונדריאן, שנוצרה בראשית המאה הקודמת.
גם אם רימון מתעקש שהוא אינו נשלט במהירות המדיום, ומפיק אמירה אמנותית מההתייחסות ליצירה בת מאה שנה, קשה להתעלם מכך שההקרנה על גבי המניפה נעשית בטכנולוגיה עכשווית של projection mapping (מיפוי הקרנה), שנכנסה לשדה המיצג והאמנות במלוא העוצמה בזכות יכולתה להתאים את ההקרנה למשטחים מורכבים בצורתם ובשיפועיהם, מבלי לעוות את הדימוי.
ביום המופע ייפתחו דלתות הסטודיו אל הנוף הפנימי, והקהל יוזמן להלך בשדה הקוצים ולבחון את עשרות המיצבים, הרהיטים והפסלים לפני אות הפתיחה. כבר באקט הראשון, תמונת הנוף משתנה מהותית: מהאופקי (החומה) לאנכי (המגדל), מהדו-ממד (הקרנה, ציור, הדפסה) לתלת-ממד (פריסה, קיפול, התזה). קנה המידה מתעתע: בניין יהפוך בתזוזה קלה לרהיט, ומבט בגלקסיה יצטמצם להתמקדות באדם זעיר שמרחף בה, כאילו מביטים לפתע במופע מבעד לעינית של טלסקופ.
הרבה מכוחה של היצירה טמון במעברים הנקיים. המערכות מתפיידות זו לתוך זו, המושג והחלל שאמור לשמש כאחורי הקלעים אינו קיים, והכל מתרחש לעיני הצופים. חברי הקבוצה מופיעים, מארגנים מחדש את האובייקטים בחלל, ועמלים בריכוז על בניית מערכת יחסים חדשה בין כל מרכיבי המופע בכל רגע ובכל תזוזה.
היחיד מול הקולקטיב
הפעולה הנופית, כפי שמרמז סמל הקבוצה שכתוב בשלוש שפות, היא עבודה עברית-ערבית. כך, למשל, יסוקלו האבנים שמופיעות בתחילת המערכה הראשונה ויהפכו לטראסה בסופה. אבל "במחשבה שנייה 2" לא מסתכמת בפעולה נופית-חקלאית, אלא מתפתחת לדיון עירוני שמניח במרכזו את המודרניזם הסוציאלי שאימצה המדינה בראשית דרכה.
האנונימיות של השיכון המשוכפל והמרחב הקולקטיבי האחיד יעומתו עם המרחב הביתי האישי והאוסף הפרטי שנמצא בו. המאמצים ליצירת אינדיבידואל ייחודי ייכשלו, ויתכנסו חזרה אל האתוס הקולקטיבי של המרחב - הכותל, כיפת הסלע, עץ התמר והקוץ. הבית הפרטי, כך נדמה, הוא לנצח רק פרט בתוך הבית הקולקטיבי.
סוף המופע עושה שימוש בכל הכלים שעומדים לרשות הפרפורמנס כדי לארוז לתוכו את הנרטיב, ולשוב לדימויים שנטבעו בצופים בתחילת המופע, בשאיפה לצקת ב-80 הצופים את התחושה שעשו דרך בשעה המשותפת עם שבעת חברי הקבוצה. כעת יוזמן הקהל להביט שוב בשפע הפזור בסטודיו, ולראותו בעיניים אחרות.
"יש צופים ששקועים בחוויה האסתטית של המופע, ויש שצופים שצריכים להבין ומחפשים את הנרטיב", אומר דיויד ויז, אדריכל במקצועו וחבר פעיל בקבוצה. "יש כאלו שראו מופעים של זיק בעבר, ומעניין לדבר איתם, כי הם משווים את מה שעשינו פעם למה שהם ראו היום", מוסיף רימון.
מיקום: סטודיו זיק, בית נקופה. שישי 31.5 בתשע בערב, מוצ"ש 1.6 (19:30, 21:30), ראשון 2.6 (21:00), שני 3.6 (21:00)
קבוצת זיק: בועז בז׳ה גלעד, דיויד ויז, דניאל שרווין, יובל רימון, סיאה פרמינגר, קלמנס טרופין, רומי גינזבורג, רוני קוגל, רעות שייבה, שרון קרן, תמר עילם, עודד רימון, עדה רימון, אופק שמר
