לפני כשבועיים אסתי סגל הלכה לים עם חברים, ואיתם באו חברים שלא הכירה. "היה לי חם, אז הורדתי את הפרוטזה ונשארתי עם הגדם גלוי", היא משחזרת. "אז הם אמרו לי: 'הילדים פה קצת בהלם, אולי כדאי שתכסי'. עניתי: 'אז הם יהיו בהלם כמה דקות, ואולי בפעם הבאה ילמדו לקבל את השונה".
הם קיבלו את זה?
"אני לא יודעת ולא באמת אכפת לי. זה מה שיש, שיתמודדו".
לך לא הפריע שהילדים נרתעים?
"אני כבר רגילה לזה, ואני עושה כמיטב יכולתי במסגרת מי שאני. לקח לילדים כמה דקות להתרגל והם חזרו לעיסוקים שלהם, בכלל לא שמו עליי. אני חושבת שדווקא המבוגרים היו יותר לחוצים, הם השתמשו בילדים כי זה הביך אותם".
אולי כבר יצא לכן להכיר את אסתי סגל (25), שהשתתפה בסדרת הדוקו "התמודדות" (כאן 11), ובעקבות זאת החלה לעבוד כפרילנס במחלקת הרשתות החברתיות של "כאן תאגיד השידור". כשאסתי הייתה בת 17 היא חלתה בסרטן, החלימה אך נאלצה לעבור ניתוחים רבים, ובסופו של דבר נקטעה רגלה. בסדרה, חמישה פרקים קצרים ומטלטלים שיצר איתי אשר, היא מעלה את הפחדים מפני העתיד ומביעה אופטימיות.
צפו בפרק בו אסתי מתכוננת לניתוח קטיעת הרגל שלה
סגל מחלקת את חייה לשניים: לפני ואחרי קטיעת רגלה השמאלית. למרות שגם קודם רגלה לא תפקדה והיא נזקקה לקביים, מדובר בחיים אחרים לגמרי. לפני הקטיעה סבלה כאבי תופת 24/7, שבעקבותיהם התמכרה למשככי כאבים ועברה תהליך גמילה קשה וארוך. אחרי הקטיעה חששה מהעתיד, אך החשש התחלף בקבלה והשלמה מוחלטת, עד כדי כך שהיא לא מהססת ללבוש שמלת מיני קצרצרה, ואין לה בעיה עם המבטים מסביב.
שמעתי שבמסיבה של האירוויזיון עם חברי המשלחות קרעת את הרחבה.
"פתאום התחיל שיר שאני נורא אוהבת, לא זוכרת אפילו איזה שיר זה היה, ופשוט התחלתי לרקוד. היו עוד אנשים שרקדו סביבי, אבל הייתי בקטע שלי, לא שמתי לב בכלל שמסתכלים עליי, וזה גם לא היה לי אכפת. שמתי פס. אני יודעת שזה לא דבר רגיל לראות אישה עם פרוטזה רוקדת. אני לא רוצה להרגיש מוזרה, אני רוצה להיות גאה במי שאני ושיקבלו אותי איך שאני. תמיד עשיתי מה שטוב לי, ומי שלא אוהב את זה, שיקפוץ. את יודעת שהפרוטזה שלי יכולה לבוא עם כיסוי קוסמטי של סיליקון שייראה כמו רגל? הרבה אנשים שאלו אותי למה אני לא עושה את זה, והתשובה היא שזה קצת פחות נוח, קצת יותר חם וקצת יותר מסורבל. לא באמת אכפת לי שיראו".
לטייל לעם רגל אחת
היא נולדה בבני־ברק וגדלה בבית חרדי, שלישית מבין עשרה ילדים. כשהייתה בת 17 חלתה בסרטן. "היו לי כאבים ברגל שנמשכו ונמשכו, כל פעם דחפו לי אקמול ולא ממש התייחסו לזה כי לפני כן קיבלתי מכה ברגל וייחסו את זה למכה. לקח זמן עד שלקחו אותי ברצינות. יום אחד קמתי בבוקר ושמתי לב שמתחת לברך יש לי עוד ברך, בליטה מאוד רצינית. הלכתי לאורתופד בבני־ברק - לימים סגרנו מעגל כי הוא ניהל את השיקום בתל־השומר שבו הייתי אחרי הקטיעה – והוא העלה לראשונה את המילה גידול. זה היה סרטן מאוד אלים, אני כמעט לא מכירה אנשים שיצאו מזה".
היא עברה הקרנות ואז ניתוח ואז שוב הקרנות, נראה היה שהצליחה להתגבר, אבל אז התברר שהניתוח פגע במערכת העצבים, ובמקביל התחילו זיהומים. היא עברה עוד ניתוח ועוד ניתוח, ובסך הכל 15 ניתוחים קשים וכואבים, שמונה שנים של ייסורים קשים, עד שהחליטה לקבל את ההמלצה לקטוע את הרגל.
את זוכרת איך הגבת כששמעת בפעם הראשונה על אפשרות הקטיעה?
"זה היה שנתיים אחרי הסרטן, כשהייתי בת 19. הייתי אצל רופא שכבר אז אמר שזה עדיף, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע. כל כך התעצבנתי עליו, עניתי לו שאני מעדיפה למות עם שתי רגליים מאשר לחיות עם רגל אחת, יצאתי בכעס מהחדר וטרקתי את הדלת".
מתי זה השתנה?
"כשהייתי בשיקום, אחרי הניתוח האחרון שעשיתי לפני הקטיעה, ראיתי אנשים שבאו לעשות פרוטזה והלכו יותר טוב ממני. הם הגיעו לשם אחריי ויצאו לפניי, וקינאתי בהם, לא הצלחתי ללכת 20 מטר בלי להרגיש כאבי תופת. אמרתי לעצמי: 'למה לא, בעצם?'
"ידעתי שאין לי כל כך ברירה. מובן שככל שהיום התקרב, כל החיזוקים שעשיתי לעצמי נעלמו. התחרטתי, פחדתי, אבל נתתי לפחד מקום, לא נלחמתי בו".
מה הכי הפחיד אותך?
"הפגיעה באיכות החיים. ידעתי שאני רוצה לטייל, ועם הפרוטזה זה לא קל. טיילתי בכל העולם עם שתי רגליים וקביים, ולא ידעתי איך זה יהיה להיות פתאום בלי רגל ואיך אוכל להמשיך לטייל עם רגל אחת".
איפה טיילת עם הקביים?
"הפעם הראשונה שטסתי לבד הייתה ליוון לארבעה ימים, ובכל פעם הרחקתי עוד קצת והגדלתי את משך הזמן, עד שהגעתי לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. הייתי שם פעמיים, כי בפעם הראשונה אחי פתאום החליט להתחתן ואז גם אחותי התחתנה, באתי לשתי החתונות וחזרתי לשם. עשיתי גם את מרכז אמריקה כמה פעמים, הייתי בתאילנד ועוד מעט אני טסה לסינגפור".
איך התחילה היציאה שלך בשאלה?
"התנדבתי בעמותה, ומאוד נקשרתי לחניכה שטיפלתי בה. בסוף היא נפטרה ושאלתי את עצמי איפה אלוהים, אין מצב שיש אלוהים וילדים מתים. שם זה התחיל".
איך ההורים קיבלו את זה שגרת לבד ורחוק מהבית?
"הם ראו שעם כל המרדנות שלי, אני עדיין אוהבת אותם והם חשובים לי. הם הלכו לקראתי ואני לקראתם. לא נלחמנו על החיים שלי בשביל שהם יוותרו עליי כי אני לא הולכת בתלם".
את שואלת את עצמך לפעמים איפה היית אם כל זה לא היה קורה?
"סביר להניח שהייתי אישה חרדית נשואה עם חמישה ילדים, שבלב רוצה לברוח מהכל אבל לא מעזה".
הראיון המלא עם אסתי סגל מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
