כבת לניצולי שואה, עידית רייכרט הפנימה מגיל צעיר שעליה להיות חזקה ומסוגלת להגן על עצמה. מילדותה ידעה שתרצה להגן על חלשים – ולימים בחרה בלימודי משפטים. אחרי שנים ארוכות כפרקליטה בשירות המדינה, שבהן הגנה על קורבנות של עבירות, בחרה לחצות את הקווים, להיות סניגורית ולייצג עבריינים שעד אז שלחה אל עונשם. "פגשתי מקרוב את הצד השני", היא אומרת. "הקשבתי לו, הרגשתי את כאבו, זיהיתי גם אצלו מצוקה גדולה והבנתי שהאמת היא שברירית, לא מוחלטת ובוודאי אינה מוחזקת רק בצד של התביעה".
מי את?
"עידית, בת 48, נשואה לאסיף ואמא של יובל (18), גלי (16), איתי (12) ועמרי (שבע). גרה ביישוב הקהילתי שמשית שבעמק יזרעאל".
ומה את עושה?
"אני עורכת דין פלילית זה 20 שנה, כיום בעלת משרד עצמאי, ובמקביל מרצה על משפט פלילי במטרה לנפץ מיתוסים ולהעביר מסר: המשפט הפלילי הוא לא בהכרח מה שחשבתם. בעבר הייתי תובעת בפרקליטות המדינה, מחוז צפון. יש לי תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת חיפה".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בנצרת עילית, אחות צעירה לאיריס ותאומה לאביעד. הוריי הם שורדי שואה, שאותה עברו כילדים. אבי, מרדכי ז"ל, יליד פולין, ברח עם משפחתו מפולין בתקופת המלחמה, וניצל. ב-1957 עלה לארץ, לנצרת עילית, שרק נוסדה. בפולין הוא למד מכניקה עדינה ושענות, וכאן עבד כשען עצמאי ולאחר מכן כמכונאי. אמי תמר, ילידת ליטא, ניצלה הודות לתושיית אמה, שמסרה אותה כשהייתה תינוקת למשפחה נוצרית. לאחר המלחמה היא התאחדה מחדש עם משפחתה, אבל נשארה בקשר גם עם המשפחה המאמצת, שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם. אחרי קום המדינה עלתה לארץ, למעברה בבנימינה, ובהמשך עברה עם משפחתה לקריית טבעון. כשסיימה לימודי הוראה בסמינר אורנים, התחילה ללמד בנצרת עילית, שם פגשה את אבי. הם הכירו, התאהבו והתחתנו.
"בניגוד לרוב חבריי, שהוריהם היו צברים, אנחנו היינו דור שני. ההורים סחבו איתם את המלחמה, והשואה הייתה חלק בלתי נפרד מהאווירה בבית. אבא היה חשדן ולא נתן אמון בקלות באנשים: הוא האמין שרק אנשים חזקים ישרדו ויצליחו, ולכן אדם צריך להיות מסוגל לשמור על עצמו ולנצח כל פחד. אחי התאום ואני נשלחנו כבר בגיל תשע ללמוד קרטה כדי שנוכל להגן על עצמנו. כילדה בעלת יכולות ספורטיביות גבוהות, מלאת מרץ וחסרת פחד, זכיתי להערכתו של אבי והייתי 'הילדה של אבא'. מצאתי את עצמי נלחמת לא פעם גם עבור אחי, שהיה רגיש ולכן נחשב ל'ילד של אמא'. את הצורך להיות חזקה ומובילה לקחתי צעד אחד קדימה, ובמהלך הילדות והנעורים נעשיתי מנהיגה חברתית. הייתי יו"ר מועצת התלמידים בבית הספר, הובלתי מאבקים חברתיים, סיכלתי חרמות ונלחמתי בעוולות. כבר בכיתה ה' דמיינתי שאהיה עורכת דין או חברת כנסת. שאפתי למקצוע משמעותי שיעניק לי כוח להגן על חלשים ולהיאבק בעוולות של הממסד. האמנתי שניתן לעשות צדק באמצעות החוק".
בצבא שירתה כקצינה בגדנ"ע, ובין השאר פיקדה על בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות, "ובכך מצאתי את עצמי מנסה ליישם צדק חברתי", היא אומרת. "אחרי השחרור הגשמתי את חלומי ולמדתי משפטים, ובסוף הלימודים, כשהתקבלתי להתמחות בפרקליטות המדינה במחוז צפון, הרגשתי שהגעתי הביתה, שמצאתי את הייעוד המקצועי שלי. אחרי שסיימתי את ההתמחות, במשך 14 שנים הייתי תובעת בפרקליטות מחוז צפון. הייתי פה לחלשים והרגשתי שאני בעשייה משמעותית ובהגשמה עצמית מלאה. בתקופת הלימודים הכרתי את אסיף, קיבוצניק מגדות וסטודנט להנדסת חשמל בטכניון. היינו שכנים, ובדיוק כמו בסרטים, ממפגשים אקראיים בחנייה של הטוסטוסים שלנו, מלבקש כוס חלב וכוס סוכר – הפכנו לזוג. ב-1998 התחתנו ועברנו לגור בחיפה. לימים עברנו לשמשית, יישוב קהילתי שרק הוקם, והיינו חלוצים בשנות ה-2000.
"לקראת גיל 40 חלחלה בי ההבנה שהאמת לא נמצאת רק בצד אחד ושהעבריינות לא שייכת רק לארגוני פשע. חציתי את הקווים, ומתובעת קשוחה בפרקליטות הפכתי לסניגורית בעלת משרד פרטי עצמאי, המגנה על חשודים ונאשמים שעד לא מזמן סברתי שמקומם היחידי הוא מאחורי סורג ובריח. קיבלתי על עצמי את המתח הטמון בעבודת הסניגור, הנובע מהפער שבין מעשה מוסרי למעשה פלילי, ועברתי לפעול במגרש שבו השחקניות הרלוונטיות היחידות הן הראיות. הראיות שבזירה, ורק הן, יקבעו אם הלקוח שלי יהיה זכאי או אשם, אם יוגש נגדו כתב אישום או שהתיק נגדו ייסגר, גם אם המעשה שביצע אינו מוסרי".
מה לקחת עימך מבסיס האם ומסע חייך לעידית של היום?
"לקחי השואה של אבי הופנמו על ידי היטב: מגיל צעיר הפכתי לאדם חזק, המסוגל להגן לא רק על עצמו, אלא גם על אחרים. אני מודעת לבעייתיות שאנשים חשים לעיתים כלפי העיסוק הנוכחי שלי כסנגורית המגנה על חשודים, אבל אני שלמה עם עצמי. המחשבות והרגשות שלי לגבי מעשיהם של לקוחותיי אינם בגדר ראיה, והם לא ימנעו ממני להגן עליהם".
מסר לאומה?
"אחרי יותר מ-20 שנה בתחום המשפט הפלילי למדתי שכל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו יום אחד מוזמן לחקירה, עצור, נאבק בממסד ומתחנן לעזרה כדי להוכיח את חפותו. הנטייה שלנו לגבש דעה ולחרוץ דין בלי שיש לנו מידע מספיק, היא הרסנית, ולכן חשוב שנהיה פחות שיפוטיים וניתן למערכת המשפט לעשות את עבודתה".
שירז אריאל התקשתה לקבל את הוריה, על אף שאביה היה אמן מפורסם. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
