היית עוזבת מקצוע מתגמל ויוקרתי כמו הנדסה והופכת לנגרית? הנה שלושה אנשים שלא פחדו, ועשו הסבות מקצועיות מפתיעות במיוחד:
ממהנדסת מחשבים לנגרית
ענת ליפשיץ־חצבני (44), נשואה ואם לשלושה ממושב אמירים
כשהשתחררה מצה"ל חיפשה ענת ליפשיץ־חצבני מקצוע שיביא לה שקט כלכלי. היא התלבטה ארוכות, ולבסוף נרשמה ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון. בסיום השנה הראשונה בחרה להתמקד בהנדסת מערכות מידע ועם קבלת התואר השתלבה בחברות הייטק במרכז הארץ ובמקביל למדה עיצוב פנים ("הרגשתי שאני חייבת קצת יופי מעבר לריאליות של המקצוע").
באחת מחברות ההייטק הכירה את אילן, בן זוגה. כבן ממשיך באמירים, היה לאילן מגרש במושב, שעליו היה חייב לבנות בהקדם, אחרת היה מאבד את הזכות. "בהתחלה התנגדתי לעבור לשם, אבל אז הוא לקח אותי לראות את המגרש, על קצה ההר באמירים. עמדתי פעורת פה מול היופי של שמורת נחל עמוד והכנרת ואמרתי: 'סבבה, עוברים'".
השניים עברו צפונה, אילן מצא עבודה בחברת הייטק ביקנעם, ענת הרתה, ילדה, הייתה בבית, שוב הרתה ולמדה עיצוב גרפי. "ובינתיים יצא שארבע שנים לא הייתי בשוק ההייטק", היא נזכרת. "הייתי חצויה: ידעתי שעבודה בהייטק פירושה לנסוע רחוק ולעבוד שעות ארוכות, ואני רציתי להיות נוכחת בחיים של הילדים שלי".
כשהוצעה לה משרת הייטק, שאפשרה לה לעבוד מהבית, הלכה על זה, ועם השנים נולד גם בנה הצעיר. "באותה תקופה בער בי החשק ללמוד נגרות כדי לבנות לעצמי דברים במקום לחפש אותם בחנויות", היא מספרת. לפני שלוש שנים השתתפה בקורס נגרות ביתית בסיסי. שמונה חודשים אחרי סיומו נסגרה חברת ההייטק שבה עבדה. "חשבתי: מה עכשיו? למצוא עבודה חדשה בהייטק, כשאזורי ההייטק הקרובים ביותר נמצאים בחיפה וביקנעם? לצאת מוקדם בבוקר, להיפרד מהיופי הזה כאן ולחזור בחושך? או שאולי כדאי למצוא דרך להיות עצמאית מהבית? ההתלבטות נמשכה כחצי שנה. יום אחד סידרה עם בתה את החדר ומצאה את אוסף הפיות שלה. "אחרי שכולם הלכו לישון לקחתי מגירה שפירקנו מאיזה ארון, הדבקתי בה טפט תליתי את הפיות, הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: יואו, זה מדליק אותי ברמות מטורפות!"
ההחלטה להקים בבית את "בריבוע", סטודיו לנגרות, לא איחרה להגיע. "דמיינתי את עצמי יוצרת לבד - ושאנשים יקנו", היא נזכרת. "אבל הבנתי שזה פחות כלכלי. ואז הגיעו בקשות לסדנאות, שהפכו לחלק הארי של העסק". כיום היא מנחה סדנאות לזוגות, להורים וילדים, לנשים - וסדנאות משפחתיות. כיף לי שאני פותחת את דלת הסטודיו והעולם בא אליי", היא אומרת. "לפעמים מגיעות נשים עם תחושה של שתי ידיים שמאליות ולומדות כאן איך מחזיקים מברגה ואיך מתכננים משהו ובונים אותו מההתחלה עד הסוף. חוויית המסוגלוּת שהן חוות בסיום הסדנה מהממת בעיניי".
מה לקחת מעולם ההייטק לעולם הנגרות?
"החלק המהנה ביותר בשבילי הוא תכנון ועיצוב מוצרים חדשים, זו מהנדסת התעשייה וניהול שבי. ברמה הכי פרקטית, זה מאוד עזר לי כשהייתי צריכה לבנות לעצמי אתר אינטרנט או לתקן באגים באתר".
ואיך השכר?
"אני מרוויחה פחות ממחצית ממה שהרווחתי בהייטק, אבל מרוויחה יותר מפי שניים בדברים אחרים, כמו גמישות בשעות העבודה, יכולת להיות עם הילדים ועוד. אם היית אומרת לי לפני שלוש שנים שאנחה סדנה לנשים, הייתי אומרת לך שאת הוזה".
אין אפילו טיפת געגוע לתנאים המפנקים של עולם ההייטק?
"אני מתגעגעת להזמנת ארוחת צהריים ממסעדה, לתלושים לחג ולנסיעות לחו"ל, אבל זה לא מספיק חזק בשביל שאשלם על הגעגועים האלה ביומיום שלי. אין לי מילים כדי לתאר לך את החוויה שלי אז לעומת היום. זה ההבדל בין לעבוד בלהגשים את החלומות שלך ובין לעבוד בלהגשים את החלומות של אנשים אחרים".
ממנתחת מערכות למדריכת ריקודי עם
אורלי גולדשטיין (42), נשואה ואם לשלושה מרמת־השרון
כשהייתה בכיתה ד' הוכנסו לבית הספר שיעורים של ריקודי עם, ומרגע זה חייה של אורלי גולדשטיין השתנו מקצה לקצה. "הייתי ילדה מאוד ביישנית וגם קצת מעופפת", היא נזכרת. "עד כיתה ד' היה לי קשה בלימודים - הכרתי את האותיות, אבל כתבתי הכל מחובר, בלי רווחים, פסיקים או נקודות. ברגע שנכנסו ריקודי העם פתאום היה תחום שהייתי מאוד טובה בו, היה לי למה לקום בבוקר ובאתי לבית הספר יותר בכיף. בדיעבד, הבנתי שהריקודים תרמו ליכולות הקוגניטיביות שלי, משום שהם מפעילים את הזיכרון, כי צריך לזכור את המילים והצעדים. פתאום התחלתי להבין מה רוצים ממני בבית הספר והמורים היו מרוצים ממני".
כשהתגייסה לצבא, שירתה כמפעילת מחשב, תפקיד שהשאיר לה 48 שעות פנויות אחרי כל משמרת של 24 שעות. "כדי לנצל את הזמן, אמא שלי הציעה שאתחיל ללמוד לתואר ראשון. נרשמתי ללימודי ניהול ומדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה ובחופשת השחרור התחלתי לעבוד באוניברסיטה כמפעילת מחשב זמנית. כשסיימתי את התואר התקדמתי לתפקיד מתכנתת, משם לתפקיד מנתחת מערכות ובסוף הייתי אחראית על כל תחום המנהל האקדמי ועל הנישה של האקדמיה מבחינה מחשובית".
במקביל, גם המשפחה התרחבה. בשנים אלה היא נישאה וילדה שלושה ילדים, אבל חיידק ריקודי העם מעולם לא עזב אותה. "המשכתי ללכת להרקדות וכל שנה, כשהייתי חוזרת מפסטיבל המחולות בכרמיאל, הייתי אומרת לאלי בעלי: 'השנה אני נרשמת לקורס מדריכי ריקודי עם', אבל לא היה לי האומץ לעשות את זה. פחדתי".
לפני כשש שנים נסעה גולדשטיין לחופשה ראשונה לבד בחו"ל מאז שהתחתנה. "הופתעתי לגלות את עצמי מחדש, לא רק אמא או אשתו של אלי", היא מספרת. "החופשה נתנה לי כוח וביטחון עצמי. ברגע שחזרתי אי־אפשר היה לעצור אותי. נרשמתי לקורס והורדתי את המשרה באוניברסיטה ל־80 אחוז. מרגע שהתחלתי את הקורס, עשיתי מדי בוקר עשר דקות חימום למחלקה שלי. הם מאוד אהבו את זה".
עם סיום הקורס צמצמה את משרתה ל־60 אחוז, שכרה סטודיו קטן בכפר הירוק ופתחה קורס ערב. "בהתחלה לימדתי רק חמישה אנשים", היא נזכרת, "הרצון ללמד היה כל כך חזק, שזה לא ייאש אותי".
מה הם היתרונות של ריקודי עם?
"בניגוד לסטיגמה שבאים לחוג כדי לפלרטט, מדובר במשהו מטורף ששומר על הכושר, בריא וטוב לחיזוק הזיכרון. לא נותנים לזה כאן קרדיט. כשהתארחתי באוניברסיטת בלארוס, גיליתי שלומדים שם ריקודי עם מקומיים לתואר ראשון. פה אף אחד לא יודע מה היה ריקוד העם הראשון שהומצא בארץ".
איזה ריקוד, באמת, היה הראשון?
"'מים מים' או 'הורה אגדתי' של ברוך אגדתי, יש עדיין ויכוחים על זה. אנשים שמתחילים לרקוד אומרים לי שהשתנו להם החיים: הם קמים בבוקר עם מצב רוח טוב יותר ומזמזמים את השיר שלמדו בשיעור האחרון. החוג הוא הרבה מעבר ללימוד הצעדים".
שנה אחרי סיום הקורס, יצאה גולדשטיין לחופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה הפתוחה, במטרה לחזור אליה בסיומה. במקביל קיבלה אישור ממשרד החינוך ללמד גננות בגני עירייה איך לשלב ריקודים בגן. בתום החופשה לא הייתה מסוגלת לחזור. "אף פעם לא האמנתי שאעזוב את האוניברסיטה. אחרי 20 שנה שאת עובדת במקום, זה כמו משפחה. אבל הייתי מוכרחה לעשות את השינוי".
ממהנדס וקצב ליועץ זוגיות
אייל כץ (58), גרוש ואב לשניים ממושב בני־ציון
בגיל 32, לאחר שהשלים תואר בהנדסת חשמל בטכניון ועבד בחברת מיקרו־אלקטרוניקה גדולה, עשה אייל כץ את התפנית הראשונה בקריירה שלו.
"הרגשתי שאני בורג קטן במערכת גדולה ושאני לא מממש את עצמי", הוא אומר. "התפטרתי בלי לדעת לאיזה כיוון אלך. הייתה לי תשוקה לאוכל והתחלתי להסתובב במסעדות, חנויות אוכל ומפעלי מזון. דיברתי עם הרבה אנשים בתחום ואפילו עבדתי בהתנדבות בכמה מקומות כדי להבין את השוק. גיליתי שיש צורך בחנות בשר שבאמת מבינה בתחום והקמתי עסק בשם 'כצל'ה' בהוד־השרון. קראו לי הקצב הפילוסוף, כי היו לי הרבה אמירות על החיים".
העסק שגשג וכמה שנים מאוחר יותר העביר כץ את החנות למרכז מסחרי בכפר־סבא ובמקביל למד קואצ'ינג. לפני 14 שנה החל להעניק שירותי אימון עסקי ואישי. בתחום הזוגי, לעומת זאת, הוא היה זקוק בעצמו לייעוץ. "במשך עשר שנים הלכתי עם אשתי לכל מיני טיפולים אצל מטפלות זוגיות, עד שבסוף החלטנו להיפרד כחברים. לפני כ־12 שנה התגרשנו, אחרי 19 שנה יחד. אנחנו ביחסים טובים עד היום ועדיין יושבים יחד בפסח ולפעמים גם בערבי שבת".
בהמשך היה כץ במערכת יחסים במשך שבע שנים. "כדי לשמור עליה, עשינו כל מה שכתוב בספרים", הוא מספר. "חזון זוגי, מיפוי ערכים זוגי ואישי, התאמות בין הדברים. ולמרות זאת, כשהייתי בן 54, הגיע המשבר הגדול. הלכנו למטפלת זוגית עם הרבה תעודות על הקיר. היא הקשיבה לנו שעה ואמרה: 'אני חושבת שאתם צריכים לפרק'. ובאמת נפרדנו".
במקביל, ענף הבשר השתנה: "אנשים התחילו לקנות יותר בשר ברשתות השיווק, העסק הצריך השקעה, הכנסתי שותף, פתחנו סניפים, עשינו כל מיני דברים וזה לא עזר. לפני ארבע שנים העסק התפרק. שוב הלכתי אל הלא נודע. יש לי חבר שאומר לי: 'אתה קופץ באנג'י בלי חבל'. כדי להתפרנס, העברתי שיעורים פרטיים בפיזיקה ובמתמטיקה ועסקתי קצת באימון. מובן שירדתי ברמת החיים".
אז איך הפכת ליועץ זוגי?
"הפרידה שעברתי הניעה אותי לקחת קורסים בתחום הזוגיות: רציתי להבין למה מערכת היחסים הזו, שנראתה שלמה ונפלאה, התפרקה - וגם כדי לעזור לאחרים. כשגמרתי להבין את התהליכים שלי, הכרתי מישהי ואנחנו יחד כבר ארבע שנים. במשך שנתיים למדתי ייעוץ זוגי, גישור וגישור משפחתי. חשבתי שאולי אצליח להתפרנס מזה, אבל זו לא הייתה המוטיבציה".
מה לקחת משוק הבשר לעולם הזוגיות?
"את היכולת לדבר עם כל אחד בשפה שלו. בנוסף, עובדים, ספקים ולקוחות היו מספרים לי דברים אישיים, מנבכי נשמתם. תמיד סיפרו לי הרבה סודות, כי ידעו שאני דיסקרטי.
"באופן כללי, העובדה שחוויתי הרבה דברים בחיים ועשיתי שינויים היא דווקא אחת החוזקות שלי. בזכות זה, הגמישות המחשבתית שלי יותר גדולה ואני יודע לקבל כל אחד כמו שהוא, כן בגד, לא בגד, יחסים פתוחים, אני לא שופט".
