"גורלי המאתגר, תמיד ניסית לשבור אותי, אבל היום אני די שלמה איתך"

הספורטאית הפראלימפית פסקל ברקוביץ', שנולדה עם חולשת שרירים, איבדה את רגליה בתאונת רכבת, הופלתה ונאבקה על זכויותיה - כותבת 'מכתב שלא נכתב' לגורלה

פסקל ברקוביץ'. "47 דקות שכבתי על הפסים כשהאחראית על התחנה צופה בי, עומדת מאחורי הזגוגית ומחכה שאמות" (צילום:  טל ורדי)
פסקל ברקוביץ'. "47 דקות שכבתי על הפסים כשהאחראית על התחנה צופה בי, עומדת מאחורי הזגוגית ומחכה שאמות" (צילום: טל ורדי)
פסקל ברקוביץ' מתכוננת למשחקים הפראלימפיים. לחצו Play לצפייה בווידאו
צילום: אורי דוידוביץ', חגי דקל

 

לגורל שלי,

 

היום, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אני יכולה להגיד לך: לא משעמם איתך. אף פעם לא עשית לי הנחות, רצית לבחון אותי עוד ועוד

.   

נולדתי בצרפת (שזו כבר הגרלה מבאסת) עם חולשה בשרירי הידיים. כשהייתי תינוקת הייתי כל כך חלשה, עד שלא יכולתי להחזיק את הדובי שלי. כשחגגתי 17, החלטת לפצוע אותי בתאונה: החלקתי תחת גלגלי רכבת בדרך לבית הספר. זה קרה ביום מושלג, רצתי על הרציף כדי לתפוס את הרכבת ומצאתי את עצמי תחת הקרון הדוהר קדימה.  

"החלום הראשון שלי היה לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, אבל בזמנו לא נתנו לאנשים עם מוגבלויות לעלות לישראל. נגזר עליי להגיע בלי סטטוס של עולה חדשה, בלי עזרה"

 

חשבתי שזהו, אני בעולם הבא. עברתי למקום שכולו אור: בלי זמן, בלי חששות, בלי כאבים. יכולת לשלוח אותי לגן עדן, אבל רצית קצת אקשן. שרדתי נגד כל הסיכויים: 47 דקות שכבתי על הפסים כשהאחראית על התחנה צופה בי, עומדת מאחורי הזגוגית ומחכה שאמות. נוסעי הרכבת שכנעו אותה להזעיק עזרה, ואז החלו שבע שעות של חילוץ מסובך. "היה עדיף לך למות", חזרה ואמרה כשהגיעה לבקר אותי בבית החולים.

 

נאמר לי שאהיה בכיסא גלגלים כל החיים, אבל רציתי להיות כמו כולם. "יש לי חלומות להגשים", אמרתי לך, ואתה ענית: "לא כל כך מהר, ילדה". אילצת אותי להיאבק על כל דבר.

 

החלום הראשון שלי היה לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, אבל בזמנו לא נתנו לאנשים עם מוגבלויות לעלות לישראל. נגזר עליי להגיע בלי סטטוס של עולה חדשה, בלי עזרה. חצי שנה לאחר הפציעה באתי לארץ עם מזוודה קטנה, כיסא גלגלים של סבתא ו־100 דולר בכיס. שקלתי 33 קילו. לא הייתה לי משפחה, לא ידעתי עברית, הרבנות לא רצתה לקבל אותי כיהודייה, הסוכנות לא רצתה לקבל אותי כישראלית.

 

אבל פגשתי אנשים טובים בדרך. האם אתה הוא מי שגייס אותם, גורלי? תת־אלוף אהרן דוידי ז"ל התרגש מהנחישות שלי והפך אותי למתנדבת הראשונה בצה"ל בכיסא גלגלים. שירתי כמדריכת שר־אל למתנדבים מחו"ל וכמרצה. הוא שלח אותי לבמה מול 400 חיילים בני גילי ואמר: "ספרי, ספרי מה זה החיים". הרגשתי שניצחתי אותך, גורלי, ואת כל המכשולים שהצבת בדרכי. 

 

"הרגשתי שניצחתי אותך, גורלי, ואת כל המכשולים שהצבת בדרכי" (צילום: צביקה טישלר)
    "הרגשתי שניצחתי אותך, גורלי, ואת כל המכשולים שהצבת בדרכי"(צילום: צביקה טישלר)

     

     

    אחרי הצבא התחיל מסע החיים. התאהבתי בחייל קרבי והלכתי לגור איתו בקיבוץ בגולן. הילדים זרקו עליי אבנים, חלק מהחברים לא רצו לתת לי לעבוד וגם לא רצו להנגיש למעני את חדר האוכל. אבל הרוב קבע: כן, אני אהיה חלק מהם. תמיד חיפשת איך לשבור את האידיאלים שלי, ובזכותך למדתי לחיות את הרגע ששוכן בתוך המציאות.

     

    הלכתי ללמוד באוניברסיטת חיפה. רוב הסטודנטים לא דיברו איתי. נסעתי באוטובוסים. חלק מהנהגים לא היו נותנים לי לעלות, כי עיכבתי אותם. לפעמים הייתי מאחרת כי נהג לא עצר. אכלתי רק לחם וקוטג', כי 100 הדולרים שאיתם הגעתי לארץ נגמרו כבר מזמן.

    "חיפשתי מקצוע והחלטתי להפוך לכתבת חדשות. כולם אמרו: "אין דבר כזה, עיתונאית בכיסא גלגלים - אפילו לא באמריקה". ניג'סתי, הפכתי את העולם ושוב מצאתי מלאך: ג'רר בן חמו מהרדיו הצרפתי"

     

    הנאת חיי היו אימוני השחייה. חלמתי לייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים בברצלונה 1992 והתאמנתי הרבה בשביל זה, אבל הבנתי שאני חייבת להתפרנס ושזה לא משתלב עם האימונים. נאלצתי לפרוש. בפעם הראשונה בחיי ויתרתי כדי לאכול. 

     

    חיפשתי מקצוע והחלטתי להפוך לכתבת חדשות. כולם אמרו: "אין דבר כזה, עיתונאית בכיסא גלגלים - אפילו לא באמריקה". ניג'סתי, הפכתי את העולם ושוב מצאתי מלאך: ג'רר בן חמו מהרדיו הצרפתי לקח אותי כמתלמדת. משם המשכתי לרשתות טלוויזיה אחרות. קל זה לא היה - גם נכה וגם ישראלית בעולם תקשורת בינלאומי עוין למדי. אבל היה מרתק. עבדתי בסוריה, בתימן, בכל העולם. חשפתי סקופים גדולים וכתבתי בשם בדוי כדי לא להסתכן.  הרגשתי שאני מתחילה לאלף אותך, להסתדר איתך, גורלי המאתגר.

     

    בגיל 33 חשתי בבטני שאני רוצה להיות אמא. רציתי בית. במקרה הזה, שאפו לך! אני מאחלת לכל אחת היריון כזה, לידה כזאת וילדת קסם כמו עדן. צונאמי של אושר לכל החיים.בכל פעם שאני כועסת עליך, גורלי, אני נזכרת בעדן ומודה לך.

     

    טוב, נכון שלא הכל הלך לפי הספר. אבא של עדן ואני נפרדנו, והוא עבר לחו"ל. מצאתי את עצמי מגדלת תינוקת לבד ובלי כסף, אבל הלב שלי היה רגוע. כבר ידעתי לסמוך עליך, גורלי היקר, גם אם קשה איתך רוב הזמן. חזרתי להרצות, להתפרנס ולגדל את עדן כמו אמא לביאה.

     

     

    "בגיל 40 הגשמתי את חלומי מגיל 20" (צילום: אלעד ניסים)
      "בגיל 40 הגשמתי את חלומי מגיל 20"(צילום: אלעד ניסים)

       

      לפני 15 שנה המשכת להיטיב איתי והפגשת אותי עם בן זוגי עוז, הצעיר ממני בעשור. אנחנו מאושרים גם היום. נוסף על אהבה, נתת לי הזדמנות לחזור לאימונים. בגיל 40 הגשמתי את חלומי מגיל 20, והוכחתי: הידיים הקטנות שלי כבר יכולות להחזיק יותר מדובי קטן.

      "אף אחד לא רצה לתמוך בי, כולם חשבו שאני משוגעת. במאמצים עילאיים הצלחתי להתברג לאולימפיאדת בייג'ין 2008, סיימתי במקום השמיני בעולם בחתירה אקדמית"

       

      אבל גם כאן הצבת בפניי מכשולים איתנים. אף אחד לא רצה לתמוך בי, כולם חשבו שאני משוגעת. במאמצים עילאיים הצלחתי להתברג לאולימפיאדת בייג'ין 2008, סיימתי במקום השמיני בעולם בחתירה אקדמית. 

       

      כאשר עוז ואני רצינו ילד משותף, מיקה המדהימה נולדה בלידה טבעית חלומית במים. הינקתי אותה וכשרציתי לחזור להתאמן, החלטת שאם אני רוצה עוד אולימפיאדה, אני חייבת להחליף ענף. לקחתי הלוואה מהבנק, קניתי אופני יד והתחלתי להתאמן לבד. בהתחלה כולם צחקו כי הייתי גרועה, אבל עם הזמן השתפרתי. חלק מהחבר'ה לקחו את זה קשה: אישה עוברת אותם במסלול האימונים?! הם התחילו לקלל אותי ולשים לי מקלות בגלגלים. אמרתי לך: "קטן עלינו, נראה להם!" סיימתי שישית באולימפיאדת לונדון 2012. 

       

      באפריל 2014 קרה נס. ורד סוויד, לימור לבנת ושאר חברי ועדת המשואות הזמינו אותי פה אחד להדליק משואה ביום העצמאות. התרגשתי בטירוף. זו הייתה סגירת מעגל ענקית. תודה, גורל! סוף־סוף הממסד בישראל מקבל ומחבק אותי! אני כבר לא המשוגעת שחייבת כל פעם להוכיח שאני שייכת, שזה הבית שלי ושהכל אפשרי. המדינה מחזירה לי על אהבתי והנחישות השתלמה. 

       

      היום אני שלמה איתך, גורלי. אני מנהלת איתך שיחות מדי יום ומקבלת את כל השיגעונות שלך באהבה. שום דבר כבר לא מפתיע אותי. שברת את כל האידיאלים שהיו לי בנעוריי, ואתה מלמד אותי להתנהל עם המציאות שלנו. עם הזמן והמכות שקיבלתי, אני מבינה ואוהבת את העולם היפה והמכוער שלנו.

       

      "מה עם החלומות?" אתה שואל, ובכן, אני מתאמנת לקראת אולימפיאדה רביעית, טוקיו 2020. אני בת 51, מבוגרת פי שניים מהמתחרות שלי. אני מתאמנת פעמיים ביום, מגדלת את הבנות, מרצה בכל העולם וכותבת ספר על הגורל שלי - סיפור אהבה. 

       

       

      שלך, 

       

       

      פסקל ברקוביץ

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד