גלית בל־שלום, בת 44, מנהלת חטיבה בחברת ייבוא רכב, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בבית־חשמונאי:
"נולדתי וגדלתי בחצור הגלילית, והתחלתי לשיר כבר בגיל שלוש. המוזיקה תמיד ליוותה אותי והבמה הייתה מקום טבעי בשבילי. מגיל 12 השתתפתי בכל התחרויות לכישרונות צעירים בחצור הגלילית. זכיתי במקום הראשון שלוש פעמים ברציפות, ובשנה שלאחר מכן אמרו לי 'די, זכית מספיק, תני הזדמנות לאחרים'.
כשהתגייסתי, הפכתי לקצינה הראשונה בחצור הגלילית. התחלתי בתפקיד קצינת כוח אדם בפיקוד צפון, התקדמתי לתפקיד זהה באוגדה ומשם לתפקיד קצינת שלישות חטיבתית. במהלך השירות הצבאי התחלתי לחתום את שמי, בן לולו, בראשי תיבות, ב.ל. – וכולם התחילו לקרוא לי גלית בל, מה שהפך עם השנים לשמי הרשמי.
ב־1996 הייתי בת 22, סגן בצבא קבע. בן זוגי דאז היה אייל מדני, קצין החינוך של פיקוד הצפון. יום אחד ישבנו בבית עם דורון ויטנברג, שהיה חבר טוב שלנו, והם ביקשו ממני לשיר שיר בשם 'שלום עולם', שאייל כתב ודורון הלחין. כמה ימים מאוחר יותר נסענו להקליט את השיר באולפן, מבלי שידעתי לאן זה מיועד. התייחסתי לזה כחוויה.
מרגע שהדבר פורסם, הייתה התרגשות מטורפת בעיירה השקטה שלי. בגלל שהייתי קצינה בצה"ל, התקשורת מאוד התעניינה בי. עיתונאים עטו על המשפחה והחברים שלי ולא יכולתי להסתובב ברחוב. התחילו חזרות ופגשתי את יתר משתתפי קדם האירוויזיון, חלקם היו נחמדים וחלקם היו מתנשאים. באתי נקי, עם אהבה טהורה למוזיקה, בלי פוליטיקה, בלי אמרגן מקצועי. השיר שלי דיבר על שלום וחיים ביחד, על פתיחות לאחר - וכל זאת בתקופה של פיגועים, כשחששו אפילו שיהיה פיגוע בקדם עצמו.
ערב קדם האירוויזיון הגיע. עליתי לבמה ושרתי בידיעה שמיליון איש צופים בי בשידור חי. כשירדתי מהבמה, רועדת כמו שלא רעדתי בחיים שלי, אמרתי לצדי צרפתי, הבמאי של המופע: 'נראה לי ששכחתי בית!' והוא ענה: 'הכל בסדר, שרת את כל השיר, תהיי רגועה'. הייתי בהתרגשות מטורפת ולא זכרתי כלום מההופעה. בלאק אאוט מוחלט.
הניקוד לשירים התחיל להגיע, ועוד לפני ששני המקומות האחרונים מסרו את הניקוד שלהם, כבר היה ברור שאני הזוכה במקום הראשון. המדינה בחרה ברוב קולות בשיר שלי! זה היה מדהים.
למחרת כבר קראתי את התגובות הלא מפרגנות של חלק מהאמנים הידועים שמולם התמודדתי: 'באה מישהי אנונימית, ללא קריירה מוזיקלית, וקוטפת לנו את מה שאנחנו עמלים עליו במשך שנים'. החלטתי לא להגיב לביקורת, כי לא אני בחרתי – הקהל בחר בשיר שלי.
חזרתי לצבא, תוך שאני מקבלת עשרות פניות ביום מגורמים שביקשו שאופיע בפניהם או שאתראיין. לא היה לי מנהל אישי ולא ממש ידעתי איך להתנהל במצב הזה. לא הצלחתי לחזור לשגרה צבאית, ולכן החלטתי לצאת לחופשה ללא תשלום. חודש וחצי אחרי הזכייה התקשר אליי ישראלי לשעבר שעבד באיגוד השידור האירופי. הוא אמר שהוא פונה אליי ביוזמתו האישית, ואמר: 'אל תיקחי את זה אישית, הכל פוליטיקה, איפה שאפשר למחוק את ישראל, ימחקו. אל תקווי יותר מדי'. כשהוא אמר לי את זה, נשבר לי הלב. הוא בעצם הכין אותי נפשית למה שקרה אחר כך. לא רציתי להאמין, והחלטתי להדחיק את מה שאמר.
שלושה שבועות אחרי השיחה איתו, בזמן שהיינו בדרך לחופשה באילת, התקשרו אליי מרשות השידור והודיעו לי שישראל לא תשתתף השנה בתחרות. התברר שבגלל שברית־המועצות התפרקה כמה שנים קודם לכן, מדינות חדשות רבות הצטרפו לתחרות. כיוון שאי־אפשר היה להגדיל את מספר השירים, הוחלט לערוך הצבעה מוקדמת. השיר שלי לא נכנס לתחרות. זה היה מאוד מאכזב. הרגשתי שהתנפץ לי החלום. בכיתי בכי של כאב, היו שם הרבה דמעות.
למחרת זה פורסם בתקשורת, ושוב עטו עליי עיתונאים. אלה שלא פרגנו לי אמרו: 'אמרנו לכם שהיא לא צריכה לנסוע'. מצד שני, קיבלתי חיבוק חם מאלה שכן אהבו את השיר, קיבלתי הרבה מכתבים שבהם כתבו לי שהייתי מדהימה ושזה לא פייר. קיבלתי המון פרגון ואהדה ברחוב וזה חיזק אותי. החלטתי להתרכז בהישג שלי ואמרתי תודה על החוויה.
באותה תקופה הוזמנתי להופעות ממלכתיות בארץ, למשל מול שמעון פרס – וגם להופעות מול קהילות יהודיות בחו"ל. החלטתי להשתחרר מצה"ל. למדתי שנה בבית הספר למוזיקה רימון והמשכתי להופיע. אייל ואני נפרדנו, וחצי שנה מאוחר יותר הכרתי את יובל, אהבת חיי וכיום בעלי. מצאתי עבודה כמנהלת סניף של חברת כוח אדם גדולה, והתחלתי ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת.
בשלב מסוים פגשתי איש עסקים שהאמין בי והחליט להשקיע מכספו בדיסק שלי. כשהדיסק יצא, גיליתי את הצד האפל של עולם המוזיקה. קיבלתי הרבה הצעות מגורמים שיכלו לעזור לי לקדם את הדיסק, שלא התאימו לרמת המוסר שלי. זה היה מאוד מכוער. לא היה אז Me Too# ולא היו ארגונים שתמכו בנשים שהוטרדו, וגברים לא פחדו לעשות את זה בצורה גלויה ובוטה. התבשלתי עם זה, עד שהחלטתי שאני בכלל לא רוצה להיות בעולם הזה. באתי למשקיע והתנצלתי. בחרתי בעצמי, ואני לא מצטערת על זה לרגע.
בגיל 27 התחלתי לעבוד בתפקיד ניהולי בתחום המכירות. התחתנתי עם יובל, ואחרי שנולדו לנו הילדים החלטתי להוריד הילוך ועזבתי את עולם המכירות. זה יותר מעשור אני עובדת בחברת רכב. עד לפני שנה אף אחד בחברה לא ידע שאני זו גלית מקדם האירוויזיון. לא דיברתי על זה ולא רציתי שזה יהיה אישו. רציתי לשמור על הילדים שלי. לא רציתי לספוג רוע שוב. הסתתרתי גם ברשתות החברתיות. כל כך נעלמתי, שבדרן אחד אמר פעם בטלוויזיה 'גלית בל ז"ל'. זה היה מאוד קשה. הבת שלי שמעה את זה ובכתה. אנשים לא חושבים איך מילים יכולות להיות הרסניות. להגיד על אדם ז"ל בעודו חי?
חיידק הבמה עדיין חי בתוכי, וזה ילך איתי כל חיי. הפספוס הזה - שלא עליתי על במת האירוויזיון בנורווגיה - עדיין קיים אצלי, ולפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו כן נסעתי. אני מאמינה שכל דבר קורה לטובה, וכיום אני שמחה בחלקי ומסופקת מקצועית ואישית.
שורה תחתונה: אמנם נעלמתי מאור הזרקורים, אבל מעולם לא הפסקתי לעמוד על במות מקצועיות מסוג אחר - להגשים יעדים ולהצליח".
