"ואז, כמו בתיאטרון, כשהמסך נפתח כשתי גבעות המתרחקות זו מזו, גן העדן נחשף לאטו". כך מתארת לנה ספאש, מחברת הספר "מאחורי וילונות סגורים", את ביתו של אמיר מורטזה בשארת באיספהאן, איראן. את המלים שאלה מהקצין הצרפתי פייר לוטי, שכתב על העיר במאה ה-18, והן ממחישות היטב את ההרגשה כשמגיעים לבית, הנמצא מאחורי הבזאר הגדול, דרך סבך סמטאות צרות של מבני טיט וקש.
מאחורי הדלת ממתינים לאורחים ישן וחדש, מסורתי ומערבי, אמנות מודרנית לצד סמפוניית אריחים צבעוניים, ששיאה בסלון, ברצפת אריחים כה מורכבת, עד שבמבט ראשון היא נדמית כמו שטיח פרסי נפלא. האריחים מצוירים בסגנון שושלת Qajar, עם סמלה המסורתי של גבירת השמש, קורשיד חנום (Khorshid Khanoom), המשתקפת בפסיפס מראות ענק שמכסה את התקרה.
הבית נבנה במאה ה-17, ואת הפנים עיצב בשראת, מהמצעים בחדר האורחים ועד לעבודת הטיח בחדר השינה הראשי, מצידה השני של החצר המרכזית. כל דבר בחדר מוגזם: הקמרונות רבים ומורכבים, וכך גם הצורות המשורטטות על הקירות. הטיח, שמגן על קירות הבוץ והלבנים מפגעי מזג האוויר, הפך בידי בעלי מלאכה פרסיים גם לכלי אמנותי-קישוטי.
בשראת, שגדל באיראן ובצרפת, למד ב-École des Beaux-Arts בפריז. את הידע שצבר הוא הביא לידי ביטוי בדרכים שונות מהמקובל במולדתו. למשל, הוא העניק לחדר הרחצה חשיבות, והשאירו פתוח לחדר השינה.
באופן מסורתי באיראן, האמבטיה נעשה במקום ציבורי, בחמאם. עם התאסלמות האוכלוסייה, כשטהרה הפכה לטקס קבוע הנדרש לפני התפילה, המקלחת הפכה לחלק מחיי היום יום. היום יש חדר רחצה ברוב הבתים, אך הוא אינו מקבל תשומת לב מיוחדת. החוויה בחדר הרחצה של בשראת יוצאת דופן בעיקר בלילה, כשאפשר להביט בכוכבים מהאמבט העגול דרך סקיי-לייט, ''ולספוג את דממת החלל".
ביתו של בשראת הוא אחד מ-16 בתים איראניים שנכללים בספרה של ספאש על עיצוב פנים ברחבי המדינה, נושא שלא זכה עד עכשיו לטיפול ממוקד ומפורט. הדיירים פתחו את דלתם וסיפרו לה ברוחב לב את סיפורם האישי והקשר בינו לבין העיצוב, והיא הוסיפה הקשר היסטורי ופרטים מרחיבים על המסורת הפרסית.
מה מביא ילדה טובה גרמניה להוציא לאור ספר על עיצוב פנים באיראן? בתחילה, הלימודים: "כשהייתי בת 19 רציתי ללמוד לימודי מזרח תיכון ולהיות כתבת מלחמות. האבק והסיפורים על אפגניסטן דיברו אלי", היא מספרת בראיון ל-Xnet. ''את חילופי הסטודנטים שלי ביליתי באדנה, טורקיה, ובטהראן, איראן. ולכן, כשאני אומרת 'איראן', בשבילי זה כמו להגיד 'צרפת' או 'ארגנטינה'. בשבילי איראן היא כמו כל מדינה אחרת בעולם".
אחר כך הגיעה גם האהבה: לפני כעשור, כשהייתה בקשר עם בחור מקומי, נרשמה ספאש כאזרחית זמנית באיראן. היא נחשפה לתרבות הפרסית, לסלנג, לספרים, לבתי הקפה, לאנשים – ולבתים. כחובבת עיצוב, ספאש ראתה כאן הזדמנות, והחליטה להשקיע את כל חסכונותיה במסע צילומים שארך חודשים.
בחירת הבתים אינה מתיימרת להציג חתך מייצג של המעמדות באיראן, מסבירה ספאש. אלה שנבחרו הם אלה שהתמודדו בהצלחה עם המתח העדין שבין ישן לחדש, שהשכילו לייצר אסתטיקה נעימה לעין, המשמרת בכבוד את המסורת האיראנית, מבלי לייצר כבדות.
גודל החדר נקבע לפי גודל השטיח
את ההקדמה המפורטת לספר כתב מוחמד בטשי, מתמטיקאי ואדריכל, המכהן כראש מכון המחקר של המורשת התרבותית והתיירות באיראן. בניגוד לאדריכלות השימושית המערבית, כותב בטשי, האדריכלות הפרסית המסורתית רואה את עצמה כבלתי נפרדת מהאמונה. הוא מכנה אותה "אדריכלות מטאפורית".
למשל, בבית הפרסי, במרכז התקרה, יהיה תמיד פתח לרקיע, בעל חשיבות פואטית ודמיונית; ובעוד שבאדריכלות המערבית נועדו הקירות בעיקר לחלק את המבנה, באדריכלות המטאפורית קיר הוא מבנה דקורטיבי בעל שלמות גיאומטרית-חזותית בפני עצמו, כך שאין סיבה להוסיף לו דבר. הקישוטיות היא כבר חלק מהקיר – באמצעות קשתות, עבודת טיח, קישוטי זכוכית ואריחים.
ועוד: החלונות תפקידם אינו למסגר את המבט החוצה. החלון עצמו הוא המחזה היפה שיש להתבונן בו, על עבודת הוויטראז' או הסבכה הגיאומטרית השזורה בו, שתפקידן לסנן ולרכך את האור, כך שהחוויה בפנים הופכת לפואטית ומעוררת דמיון.
ולבסוף: השטיח המכסה את הרצפה מעניק לבית שקט ותחושה ש"המשכן הוא בגן פורח". משחק הגומלין בין הרצפה לשטיח חשוב עד כדי כך, שגודל החדר נקבע על פי גודל השטיח, ולא להפך. פרישת שטיח נכונה, לפי בטשי, דורשת התמחות של חיים שלמים. השטיח מכתיב סדר מרחבי והיררכיה, מגדיר את מרכז החדר, וכל יתר הפריטים ממוקמים לפיו.
בטשי מקנח את ההקדמה שלו בתיאור ייחודיותו של הספר: "בין הפרסומים העוסקים באדריכלות איראנית, הספר הזה הוא בין המעטים המשקף במכוון ובמיוחד את עיצוב הפנים (...) דיאלוג בין סגנון חיים חדש לעקרונות ארכיטקטוניים ישנים".
אריחים בעבודת אומן
מהספר ניתן ללמוד עוד על הבית האיראני המסורתי. הוא עשוי חומרים טבעיים כמו אבן, בוץ, טיח, קש, קנה ואפילו צמר. החומריות יוצרת בפנים אווירה חמה ורגועה, והחיבור לאדמה מתבטא גם בבחירת הנושאים הקישוטיים: עלים, פרחים ובעלי חיים. עיצוב האלמנטים הגיאומטריים והערבסקות מתחיל בבסיס סימטרי, ונגמר בפרטים הדקורטיביים.
המבנה יקיף בדרך כלל חצר פנימית, שמאפשרת מעבר בין פנים לחוץ, אך מבטיחה פרטיות מעיניים זרות (וכך מאפשרת לנשים המוסלמיות לשבת בגינה ללא רעלה). צמחים בתוך הבית הם דבר נדיר. האיראנים מעדיפים אותם בגן, ובפנים יסתפקו בזרי פרחים לאירועים מיוחדים.
הנה, למשל, החצר הפנימית במבנה ששופץ בטהראן, והפך לקפה ולחנות ספרים וקראפט:
אריחים צבעוניים הם אחד המאפיינים הקישוטיים הבולטים. ספאש מתארת אותם באופן רומנטי: "עבודת האריחים היא כמוזיקה מעודנת המתנגנת ברקע האדריכלי, לעתים שקטה ולעתים רבת רושם. יצירות המורכבות מאריחים נראות בכניסות לשווקים, לאורך קווי המתאר של הבתים, או מעטרות כיפות, מבחוץ ומבפנים, מלאכת מחשבת מורכבת".
אומנות האריחים האיראנית עברה במשך דורות מאב לבן, ממורה לתלמיד. היום רוב האריחים מיוצרים בטכנולוגיות עכשוויות, אך יש עדיין ביקוש לעבודות אומן: אם בשילוב אריחים ליצירת פסיפס או תבנית, או בציור על אריחים חלקים.
האמונה הרווחת היא שאין באיראן מסורת של רהיטים. הבתים המקומיים נראים, לעיניים מערביות, ריקים: שטיחים מכסים את הרצפה, בקירות נישות שמחליפות מדפים, והמיטות מסודרות מדי בוקר כאילו לא ישנו בהן בלילה. האמת היא שרק במאה ה-20 הפכו הרהיטים לבני השגה, והגיעו לבתי מעמד הביניים.
ספאש רואה קורלציה בין מה שהיא אוהבת בעיצוב הפנים האיראני ובתרבות האיראנית: "זהו האופי החברתי והקולקטיבי. בתים איראניים מסורתיים מתמקדים באנשים ובזמן הבילוי עם חברים ובני משפחה. לכן הם משרתים את צרכי האירוח, עם חדרי מגורים וחדרי אוכל ענקיים, ובחוץ 'טכטות' המתאימות לשישה אנשים או יותר". במקור, לדבריה, המילה טכט מתייחסת לכס המלכות, והיום הכוונה לספסל עץ או שיש, המרופד בשטיחים ובכריות. ספאש מקדישה לרהיט הנפוץ הסבר נרחב, ואף מוסיפה, כבונוס, הנחיות לבנייה עצמית של טכט.
הנה הוא, במלוא הדרו:
