אילאיל תמיר (36) זוכרת את דני רובס מאז שפגשה אותו לראשונה, כשהייתה רק בת שש. היא הצטרפה אז לאביה, הזמר יהודה תמיר מלהקת חלב ודבש ואחד מטכנאי הסאונד המצליחים בישראל, לאולפן סיגמא שבו עבד, בדיוק ביום שבו דני בא להקליט את "בדרך אל האושר".
הילדה הקטנה שמחה כשרובס בן ה־31, שאותו לא הכירה, התיישב על הרצפה לשחק איתה, ולא שכחה אותו מאז. "כשהייתי ילדה תמיד נתקלתי באמנים שבאו להקליט, הם תמיד היו נורא עסוקים ולחוצים, ולכן אני כל כך זוכרת את דני, כי הוא היה שונה. הוא ממש פינה זמן והתייחס אליי ואני זוכרת שזה הקסים אותי", היא מספרת.
בפגישה הבאה ביניהם הייתה בת 17 והגיעה לבחינות ללהקה צבאית. הוא בחן אותה, היא התקבלה ושירתה בלהקת חיל החינוך. אחרי שהשתחררה נפגשו בשלישית, כששניהם התנדבו להופיע בערב התרמה ל"בית הגלגלים", בית חברתי לצעירים בעלי מוגבלות פיזית. "פגשתי אותו מאחורי הקלעים ובגלל שיש לנו היסטוריה משותפת, נוצר קשר", היא משחזרת. "הזכרתי לו מי אני, וביקשתי את חוות דעתו על שירים שכתבתי. כמה ימים מאוחר יותר צלצלתי אליו לשאול מה דעתו. הייתה שיחה ארוכה, דיברנו על מוזיקה והוא הציע לי לשיר איתו את הדואט 'פסק זמן' שהוא בדיוק רצה להקליט". רובס, היום בן 61, היה אז בן 46, גרוש פעמיים ואב לשלוש בנות.
הבנת שהוא מתחיל איתך?
"לא, הוא לא התחיל איתי, זה היה לגמרי מקצועי. גם הוא לא הבין שהוא מתחיל איתי, אבל נוצר בינינו חיבור אמיתי וחזק. זה לא קרה ברגע, לקח לזה זמן להבשיל, אבל קלטנו שזה הולך לשם. עברה כמעט שנה מהרגע שהכרנו ועד שהפכנו לזוג. דני טוען שהוא התאהב בי ממבט ראשון, אבל נתן לי להוליך ולהכתיב את הקצב".
חששת מהפרש הגילים ביניכם? בכל זאת, 25 שנה.
"אולי בהתחלה, בשנייה הראשונה, הייתה מחשבה כזאת, אבל מהר מאוד הבנתי שהגיל הוא רק מוסכמה חברתית לא מחייבת. כשלא חושבים על כללים חברתיים נשארים שני אנשים ורגשות אמיתיים שיש ביניהם. אני מאוד משתדלת לא לשפוט אף אחד לפי כלל או מוסכמה, זה לא נכון בעיניי וטוב שכך, אחרת הייתי מפספסת את דני. יש קלישאה שאומרת 'גיל זה רק מספר', והיא כל כך נכונה. מנטלית אני הרבה יותר מבוגרת מדני. אני המבוגר האחראי בבית. גם כשהייתי ילדה הייתי מבוגרת, אפילו זקנה, ודני, לעומת זאת, הוא עוד ילד למרות שיש לו בנות כמעט בגילי. הכל נעשה בהדרגה אבל בלי שום פחד. לא אמרתי לעצמי בדרך אפילו פעם אחת שאני צריכה לפסול את הקשר עם דני בגלל הגיל".
צפו בדני ואילאיל רובס שרים יחד את "מכתב קטן"
אבא שלך כמעט בגילו. מה הוא חשב על הקשר הזה?
"הוא לא עשה מזה אישו, קיבל את זה בטבעיות, וכך גם אמא שלי. דני קיבל מהם חיבוק מהרגע הראשון. למזלי, הגיל לא היה קושי שהייתי צריכה להתגבר עליו, אפילו לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלה איך אני מספרת. בגלל שהחיבור בינינו היה לנו מאוד טבעי, ככה זה יצא לעולם".
איפה הגיל בכל זאת נוכח בחיים שלכם?
"בשום מקום. אפשר להגיד עליי שאני בוגרת יותר בהתנהלות שלי מבני גילי וגם מדני. הטמפרמנט שלי מאוד רגוע ותמיד זה היה ככה. אף פעם לא הייתי ילדה באמת. נולדתי מבוגרת. זה אופי, אין מה לעשות".
זה לא איזה תסביך אב או משהו?
"לא, לא. אבא שלי היה נוכח בחיים שלי לגמרי, גם אם גרנו בבתים נפרדים, כי ההורים שלי היו גרושים".
איך הבנות של דני קיבלו אותך?
"בחיבוק חם. הרובסים הם משפחה מאוד מיוחדת וחמה. כשהכרתי את דני זכיתי בעוד משפחה".
חוויה זוגית מעצימה
לפני עשר שנים מיסדו השניים את הקשר בחתונה אזרחית בפראג, פלוס מסיבה גדולה בחצר ביתה של אמה של אילאיל, בכפר־קיש שבגליל התחתון. לפני שמונה שנים עברו לגור ליד האם, ושם נולדו שני ילדיהם: נעמה (שמונה) ואלון (חמש).
מי הציע למי נישואים?
"לא זוכרת מי יזם. יש משהו בדינמיקה שלי ושל דני שהוא כל כך זורם, שאני באמת שוכחת מי אמר מה ומי העלה את האפשרות למסד את היחסים".
מפתיע, כי דני נתפס כאדם מאוד רומנטי.
"הוא רומנטיקן חסר תקנה, אז ברור שהייתה מחווה רומנטית. הוא אמנם כבר ידע את התשובה מראש כי דיברנו על זה, אבל הפיק הצעה יפה. ישבנו במסעדת 'קימל', הוא ביקש שישמיעו ברקע את השיר שלנו 'משהו חדש מתחיל' ושלף טבעת. זה היה רגע מאוד מרגש, אכן משהו חדש התחיל בשבילנו".
דני רובס החל את הקריירה כגיטריסט של שלמה ארצי ואריק סיני. בגיל 26 הוציא את אלבום הבכורה שלו "מסגרות", ובו הלהיט "אני בא הביתה מהלילה". ארבע שנים אחר כך הוציא את "פנים ושמות" עם השירים "פנים ושמות" (שזכה לגרסת כיסוי בערב הדלקת המשואות בשנה שעברה), "לא נרדמת תל־אביב" (שהפך לשיר הנושא של הסדרה "החברים של נאור") ו"מחר הוא יחזור" (שכתב על אחיו הצעיר שנפטר מסרטן). אלבומו השלישי והמצליח ביותר, "בדרך אל האושר", יצא ב־1989 וכלל את הלהיט "איך הוא שר". הלהיט הבא שלו הגיע כמעט עשור אחר כך, כשהוציא, ב־2008, את השיר "משהו חדש מתחיל" (שיצא כחלק מאלבום שנקרא כך), עם מילים של אילאיל שהוא הלחין.
אילאיל עוסקת ברפואה משלימה (דיקור, שיאצו ורפלקסולוגיה) בימים, ובלילות מופיעה עם רובס כזמרת ליווי. "נהדר להיות איתו כל ערב על הבמה", היא אומרת. "כיף לנו לצאת ביחד להופעות, זו חוויה מעצימה בשבילנו כזוג. זה כמו בילוי, ואני גם צוברת המון ניסיון".
היום היא מרגישה מוכנה לעבור למרכז הבמה. בימים אלו היא עובדת עם המוזיקאי שמוליק נויפלד על אלבום ראשון, ושחררה שיר ראשון ומקסים בשם "פעם כחול, פעם ירוק", שאותו כתבה והלחינה בהשראת דיוויד בואי. "השיר הזה התחיל מהעיניים של בואי, שאחת מהן כחולה ואחת ירוקה", היא מסבירה. "יש משהו בעיניים שלו שגרם לי לחשוב על התמרון שהוא עשה בין שלל הדמויות שהוא הציג לעולם. שוני יכול להיות גם קושי ומאבק, וגם חוזק ועוצמה. הוא הציג כלפי חוץ את העוצמה, אבל אני ראיתי גם את הקושי ומכאן השיר".
אילאיל מבצעת את "פעם כחול, פעם ירוק"
את זמרת כבר יותר מ־20 שנה, למה רק עכשיו את מוציאה אלבום ראשון?
"חיכיתי לרגע המתאים, ממש כמו בשיר. דברים קורים תמיד בזמן נכון".
יכול להיות שההצלחה של דני גרמה לך לשים בצד את הקריירה שלך?
"בכלל לא, להפך. בבית יש כל הזמן חדוות יצירה וזה מעורר יותר מאשר משתק".
ראיתי את הקסם
אילאיל נולדה בתל־אביב ב־1983, בת יחידה ליהודה ואורלי תמיר, סגן אלוף במיל' (והיום מנכ"לית פרויקט "מחשב לכל ילד"). כשהייתה בת שש הוריה התגרשו, ועד מהרה אביה הקים משפחה חדשה ונולדו לה עוד שלושה אחים. "לא היה קשה להיות בת להורים גרושים, הרבה יותר קשה היה לגדול עם השם אילאיל", היא צוחקת. "כל פעם מחדש נדרשתי להסביר מה זה אילאיל".
מה זה אילאיל?
"אילאיל היה שמה הבדוי של רחל, אהובתו הסודית של שאול טשרניחובסקי, שלה הוא הקדיש הרבה משיריו. שניהם היו נשואים, ולכן הוא נאלץ לשמור בסוד את האהבה שלו, אך למרבה המזל היה לו מקום להביע אותה. היום יש יותר אילאיליות, אבל אני הייתי לגמרי יחידה. שנים סבלתי מהשם הזה, אבל היום אני אוהבת אותו כי הוא מאוד מיוחד".
כשהיית ילדה ידעת שיש לך אבא מפורסם?
"נולדתי כמה שנים אחרי הבום הגדול של 'הללויה'. הוא היה רווק בזמן האירוויזיון, ההורים שלי הכירו אחרי שהפך לאדם מאוד מוכר. אני לא זוכרת מעריצות, בשבילי הוא היה אבא, אבל אני זוכרת אולפנים, חזרות ומוזיקאים שבאים הביתה".
כנראה לא יכולת, אלא להיות מוזיקאית בעצמך.
"אז זהו, שלא. קצת מרדתי בזה והלכתי ללמוד רפואה משלימה במדיסין, הופתעתי כמה תחומי הרפואה המשלימה והמוזיקה משלימים אחד את השני, יש ביניהם הרבה קווים מקבילים. המוזיקה ליוותה אותי כל הזמן, מצאתי בה מפלט ונחמה. תמיד ידעתי שאני לא יכולה להימלט ממנה, אבל חשבתי שאני צריכה להכין תוכנית גיבוי, כיוון שזה תחום מאוד קשה וקשוח. צריך שדברים יסתדרו בדיוק בזמן הנכון, במקום הנכון, עם האנשים הנכונים, שהכל יהיה נכון. אמרתי לעצמי 'מה הסיכוי?'"
דברים קורים תמיד בזמן נכון.
"בדיוק. זה הסלוגן שלי, וזה ממש משם. לא סתם השיר הזה כל כך הצליח, הוא מדבר להרבה אנשים והוא גם כאילו נכתב מעצמו. בדרך כלל שירים מתגבשים אצלי בהדרגה, אני מסתובבת איתם הרבה לפני שהם נכתבים, אבל השיר הזה פשוט זרם ממני בכמה דקות, כמו קסם. במקרה שיתפתי את דני, לא מתוך ציפייה או כוונה שיקרה איתו משהו, זה היה רגע קטן בין בני זוג, ודני התחבר מיד. הוא ביקש לנסות להלחין אותו ויצא מה שיצא. בכל תחנה שהשיר הזה עבר ראיתי את הקסם, הוא הפך כמעט להמנון. הבת שלי, נעמה, נכנסה איתו לכיתה א', היא עמדה ושרה אותו בפני כל בית הספר".
אז מסתמן דור שלישי למוזיקה?
"יכול להיות, גם לנעמה אין דרך להימלט מזה".
