כשאחיה הבכור, ירון כהן ז"ל, נהרג במסגרת שירותו הצבאי, שרון אביאני הרגישה שבנוסף לאובדן הגדול שלה הוטל עליה תפקיד שגבולותיו וכלליו אינם ברורים לה. חייה, כפי שהכירה אותם עד אז, הסתיימו, ופרק חדש התחיל. במשך שנים היא הדחיקה את הטראומה, עד שזו התפרצה והכריחה אותה לבחון מחדש את הבחירות ואת האמונות שלה - את הדרך שבה היא בוחרת לחיות.
מי את?
"שרון, בת 51, נשואה לשחר ואמא של לי-היא (24), יוני (21), שי-לי (16) וגילי (13). גרה בקיבוץ כפר עזה".
ומה את עושה?
"אני מתאמת ייבוא במפעל הקיבוצי כפרית, המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. אני גם בוגרת לימודי טלוויזיה וקולנוע במכללת ספיר ויוצרת סרטי תעודה ומשפחה".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בכפר עזה. אבי יהודה נולד בחדרה והגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל. בקיבוץ הוא הכיר את אמי בתיה, ילידת מרוקו, שהגיעה גם היא במסגרת הנח"ל. ב-1965 נולד ירון, ואחריו באנו אני, אורית ורוית. איתנו גדל גם אחי דורון, מנישואיו הראשונים של אבי. בילדותי הייתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת, כך שאת רוב שעות היממה ביליתי יחד עם חבריי לקבוצה, אבל בית ההורים תפס חלק משמעותי. עבור אמא שלי, שנאלצה להיפרד מאמה בגיל צעיר כשעלתה לארץ, היינו הדבר הכי חשוב בעולם, והבית היה פתוח בפנינו בכל שעה.
"ירון ואני היינו צמד. אפילו השמות שלנו דומים. היו לנו גם שמות חיבה אחד לשני. מכיוון שהוא היה גדול ממני רק בשנתיים, את כל החוויות המשפחתיות המשמעותיות חלקתי איתו. בקיץ היינו נוסעים יחד לסבתא וסבא בחדרה, הולכים לים ומטיילים בין האקליפטוסים. בבית הספר הייתי 'האחות של ירון': הוא היה מקובל מאוד חברתית, ואני התגאיתי בו. כשהייתי בי"א, ירון התגייס למסלול של בני משקים בפיקוד הנח"ל. ליווינו אותו בכל השלבים, והייתי גאה בו מאוד. למרות שהיה לוחם ביחידה קרבית, לא חששתי לו".
ב-1 בדצמבר 1985, בשעות הבוקר, עלה אחיה על משאית בבסיס הגדוד שלו בבית סחור שבגדה כדי להצטרף לחבריו באימון בגולן. בצומת בית זרע שבעמק הירדן אירעה תאונת דרכים, והוא נהרג במקום. "הבשורה הגיעה אלינו בשעות הערב", מספרת אביאני, "כשחזרנו מחגיגת הברית לבנו הבכור של אחי דורון. אני זוכרת משלחת של חברי משק שהגיעה לחדר שלי כדי לבשר לי, ומאותו רגע אני זוכרת בעיקר את ההלם ואת חוסר היכולת שלי לקלוט מה קרה. אמרו לי שאני צריכה ללכת להורים שלי, אז הלכתי, ואנשים שם חיבקו אותי. זה לא היה חלק ממערכת היחסים שלנו עם המבוגרים בקיבוץ, כך שזה נראה לי מוזר. אחר כך שלחו אותי לחכות לאחותי אורית, שחזרה משיעור בלט, ולספר לה. לא ממש בכיתי בערב ההוא. לקח לי זמן להתחיל לבכות.
"למחרת הייתה ההלוויה. בכפר עזה לא היה בית קברות - עד לאותו יום לא היה בו צורך – כך שבן לילה הכשירו דחפורים את השטח וסילקו ממנו את צמחיית הפרא. מסע ההלוויה יצא מהרחבה המרכזית בקיבוץ, שמשמשת בדרך כלל לחגיגות. כשהגענו לשם, כל הקיבוץ עמד וחיכה לנו. הארון של ירון, מכוסה בדגל ישראל, עמד לפנינו, ואני לא קלטתי בכלל שהוא שם בפנים. הרגשתי כאילו אני מסתכלת מבחוץ על סיטואציה שלא קשורה אליי".
חודש וחצי לאחר מכן היא התגייסה לצה"ל. "למזלי, את הטירונות עשיתי עם כמה חברות טובות מהקיבוץ ומבית הספר, שהיו שם בשבילי ברגעים הקשים. אחריה שובצתי לשירות בחיל האוויר, בבסיס חצרים. מהתקופה ההיא אני זוכרת בעיקר את ההבנה שהחופש שהיה מנת חלקי עד עכשיו, כבר לא קיים. שמעכשיו יש לי תפקיד, רק שלא ממש ברור לי מהו, ומה אני אמורה לעשות איתו. הקהילה הקיבוצית עטפה את הוריי בהמון חום ואהבה. לי אמרו שאני צריכה להיות חזקה בשביל ההורים, וזה מה שהשתדלתי לעשות. פתאום היינו מסומנים: היינו 'המשפחה השכולה', וההבלטה הזו הביכה אותי. כללי ההתנהגות לא היו ברורים לי: האם מותר לי גם לצחוק, לשמוח?
"כשמלאה שנה למותו של ירון, המשפחה שלי יצאה לשליחות בת שלוש שנים בניו יורק, שנועדה לאפשר לנו לחזור לחיים במקום שבו המוות של ירון לא מלווה אותנו בכל צעד. קיבלתי חופשה מהצבא והצטרפתי. למרות החוויה של אמריקה, לא היה לי קל. התגעגעתי מאוד לחבר שלי ולחברים שהשארתי בארץ. פתאום היינו רק אנחנו, המשפחה, וחסרונו של ירון התחדד, כי בתוך המשפחה תמיד היינו שנינו ביחד. הוא היה החבר שלי לצמד, ועכשיו הייתי לבד. לאחר כשנה חזרתי לארץ, ובשנים הבאות נדדתי בין ישראל לארצות הברית. ב-1989 יצאתי לטיול בדרום אמריקה. למרות האסון והחששות שבוודאי ליוו אותם, ההורים עודדו אותי לצאת אליו. במהלך הטיול התחברתי לקבוצת ישראלים, וככה הכרתי את שחר, יליד יפו. בהתחלה לא סיפרתי להם על ירון. העדפתי לשמור את זה לעצמי. רק ב-1 בדצמבר, הפעם הראשונה שבה לא הייתי באזכרה בכפר עזה, שיתפתי אותם.
"שחר ואני הפכנו לזוג. חזרנו יחד לארץ ולקיבוץ, ואני התחלתי ללמוד במכללת ספיר, בחוג לטלוויזיה ולקולנוע. את פרויקט הגמר שלי בחרתי להקדיש לירון ויצרתי סרט, 'שרון על ירון', שבו ביקשתי להביא אותו כמו שהיה, בשר ודם. ראיינתי את האחים שלי ואת החברים שלו והרגשתי שהם אומרים מה שאני מרגישה ומדברים אותי בלי שאצטרך להיחשף בעצמי. במלאת 20 שנה למותו של ירון יצרתי סרט נוסף, '20 שנה איתך, 20 שנה בלעדיך', שבו אמי מספרת לנכדיה על ירון. הסרט הוקרן גם בערוץ 10.
"ב-1991 שחר ואני נישאנו, וב-1994 נולדה בתנו הבכורה, לי-היא. יום לידתה, י"ח בכסלו, הוא גם יום מותו של ירון. אחריה באו לעולם יוני, שי-לי, שנולדה בערב יום הזיכרון, וגילי. גם אחיותיי נישאו ונולדו להן ילדים, ולהוריי יש היום 11 נכדים - שבט גדול ושמח שמביא המון אור לחייהם. כשלי-היא נולדה, הבנתי שכל מה שאני רוצה זה להיות איתה, והחלטתי לוותר על קריירה בטלוויזיה ובקולנוע לטובת עבודה במפעל הקיבוצי. האימהוּת התבטאה אצלי בשלושה סטטוסים טעונים: בת קיבוץ, אחות שכולה ואמא שמגדלת ילדים בעוטף עזה. כל אלה הביאו אותי להתקפי חרדה חוזרים ונשנים. בעקבותיהם, בפעם הראשונה מאז מותו של ירון, קיבלתי טיפול, שבמהלכו הבנתי שדווקא עכשיו, כשהחיים שלי הסתדרו, נוצר מרווח שאיפשר לטראומה ההיא לצאת החוצה. הבנתי שמהיום והלאה אצטרך להפעיל מנגנונים רגשיים שיסייעו לי להתמודד עם החרדה לשלום ילדיי ולהצליח לתפקד כמו האמא שאני רוצה להיות להם".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לשרון של היום?
"הוריי חוו אובדן עצום, אבל הם ניחנו בתעצומות נפש שאיפשרו לי ולאחיי לבנות את חיינו ללא הגבלות וסייגים. כך גם אני עם ילדיי: אני עושה כל מאמץ כדי לאפשר להם חיים עצמאיים ומשוחררים מצילו של השכול. לי-היא שירתה בצה"ל, ולאחרונה שבה לארץ מטיול במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. כשיוני עמד בפני גיוס, היה לנו ברור שלא נמנע ממנו להגשים את חלומו, והוא משרת ביחידה מובחרת. עם הפחדים אני מתמודדת בעזרתו של שחר. למזלי הרב, שחר עומד איתן לצידי, בטוב וברע".
מסר לאומה?
"אם את מוכנה למות בשביל הילדים שלך, את צריכה להיות מוכנה גם לחיות בשבילם. לא משנה מה עברתי ומה אני עדיין עוברת - השאיפה שלי היא לוותר על חלק ממנגנוני ההגנה שלי כדי לתת לילדיי משפחה ובית שיש בהם מרחב אמיתי לשמחה. אני רוצה לאפשר להם לחיות את חייהם כשהם משוחררים מעול הציפיות והחרדות שלי".
מיהם חללי צה"ל שעליהם נכתבו שירי הזיכרון המרגשים והמפורסמים? הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
