כשהייתה בת 27 כבשו הגרמנים את הולנד, אז החלה לכתוב יומן אישי (יצא בהוצאת כתר ב־1985 בשם "חיים כרותים" ובשם "השמיים שבתוכי" ב־2002), כמעט עד מותה באושוויץ, שנתיים מאוחר יותר.
הילסום היא בין המעטים שעמדו מול הרשע המוחלט ויכלו לו, הסבל לא הצליח להשפיל ולנוול אותה. כמו יאנוש קורצ'אק וויקטור פרנקל, היא מצאה משמעות ויופי בכל היבטי החיים, בטבע, בריפוי ובתמיכה באחיה ואחיותיה לגורל. יומנה ומכתביה פורסמו בשנות ה־80 בכל העולם ותורגמו מאז ל־16 שפות.
השנה היא 1941, והיומן מספר בעיקר את מה שרואים בהתבוננות פנימית. התחבטויות, ביקורת עצמית, תביעה למצוינות ורעיונות שמהדהדים בה המשוררים והסופרים שהיא מושפעת מהם, רילקה, דוסטויבסקי, לרמונטוב. היא קוראת בתנ"ך ובכתבי קדושים נוצרים ובטוחה שיום אחד, ב"שוך הסערה", היא תכתוב "משהו לפחות כמו 'האחים קרמאזוב'". כתיבתה דחוסה, חסרת נשימה, נוקבת, כל משפט שלה כמעט הוא גביש מלוטש, שמגלה את פניה הרבות, אופייה הסוער, חוסר המנוחה שלה, הכנות חסרת המורא שבה היא חוקרת את עצמה ואת העולם – על הטוב והרע שבו. הילסום לעולם לא תדע שהמחשבות, הרגשות והתקוות שלה ייהפכו לספר שעובר מאם לבת, מאישה לחברתה, וכל עמוד בו יודגש ויסומן וכי היא וכתביה יהיו למרכז של כנסים, ימי עיון ועבודות אקדמיות של תיאולוגים, פילוסופים ואנשי מוסר.
לאט־לאט מתגנבים אל היומן הצללים המתארכים מעל ראש הקהילה היהודית והגזירות הניתכות עליה. הילסום מזכירה בעצב מרצה יהודי בכיר, "הרודן של האוניברסיטה", שהושפל וסולק ממשרתו, וכי היא האדם האחרון ששוחח איתו לפני ששם קץ לחייו. ועם כל זאת, היא מסרבת להתמלא שנאה ומרירות.
היא כותבת על מצבי הרוח שלה, על נשיות, על יחסיה המורכבים עם יוליוס ספיר, פסיכולוג אהוב וכריזמטי, מבוגר ממנה ולא פנוי. ספיר משמש לה הן מנטור להתפתחות רוחנית והן מושא של תשוקה שהיא נכנעת לה ונאבקת בה חליפות – עד שהיא ממירה אותה לאהבה שאינה תלויה בחומר; ממלחמת כוחות בין גבר לאישה, דרך מאבקים פנימיים סותרים, אל נהרות של עוצמה נפשית בסוף חייה.
לא פעם היא מתייחסת למציאות (וגם לעצמה) בהומור. במשרד הגסטפו לרישום יהודים, מול חוקר גרמני: "כשניגשתי לשולחן שלו, שאג אליי פתאום: מה מצחיק פה כל כך. נורא רציתי לומר: חוץ ממך, שום דבר פה לא מצחיק, אבל משיקולים דיפלומטיים החלטתי לשתוק". מבטה עטוף חמלה על פגיעותם של כל בני האנוש, גם המקרבנים - הגרמנים.
הילסום מבטאת בישירות דעות רדיקליות לזמנה על מצב הנשים ועל חופש מיני, שהולמות יותר סטודנטית למגדר בשנות האלפיים. עם זאת, בד בבד עם שילוח היהודים אל המחנות, היא נעשית רוחנית יותר ויותר, דתית אפילו, אבל דת שבה העיקר הוא האדם והרצון החופשי. אלוהים שלה רואה אותה, והיא מבקשת להנציח אותו בתוכה. עם הסוף המתקרב, ה"השמדה", כדבריה, היא כותבת: "מה שקיים בתוכי אינו יכול להילקח ממני".
כשהגיעה עם משלוחי היהודים אל מחנה המעבר וסטרבורק, היא סעדה אנשים שבורים, והייתה קרן אור בייחוד לנערות ואמהות. מכתביה הם עדויות קשות למצוקה ולחרדה של הממתינים למותם: "אמא אחת אמרה לילד שלה: 'אם לא תאכל, ייקחו אותך למשלוח בלי אמא!'".
הצירוף הייחודי של חירות מחשבה והכרת תודה כה טבעי לה, עד כי נדמה שאומץ לא היה נחוץ לה כלל. על עבודתה במחנה כתבה: "לפעמים הייתי מתיישבת ליד מישהו ומחבקת את כתפו ולא אומרת הרבה... שום דבר לא היה זר לי. שום ביטוי של סבל אנוש", היא מצטטת את המחזאי הרומי טרנטיוס.
ב־18 באוגוסט 1943, שלושה חודשים לפני הירצחה, כתבה: "אלוהים, נתת לי עושר רב כל כך, אנא עזור לי לחלק אותו לאחרים ביד רחבה". מקרון הרכבת, בדרכה לאושוויץ, זרקה מהחלון פתק: "יצאנו בשירה". מכתביה מן המחנה פורסמו במחתרת, מיד לאחר מותה; ב־1959 בכתב עת לספרות; ומאוחר יותר פורסמו יומנה ומכתביה גם במהדורה מדעית של כל כתביה, שמחזיקה כ־700 עמודים.
כשקראתי את יומנה לראשונה יכולתי רק להרגיש שאני שורה בפני גדוּלה. היום, 34 שנים מאוחר יותר, אני שומעת את קולה הצלול, הייחודי והחומל של אישה שנרצחה בידי בני עוולה, בידיעה ברורה שבזמן הקצר שחיה על פני האדמה בערה להבתה בעוצמה כה אדירה, שהיא עדיין מאירה לנו את הדרך.
נפש חופשייה מדי
מפעלי ההנצחה הישראליים של השואה כמעט לא מזכירים את שמה של אתי הילסום. בהולנד המצב אחר. מניה פ"ח (פיתוחי חותם), בין הבולטים ממנציחיה, נולדה ב־1945, אחרי המלחמה. היא למדה משפטים באמסטרדם ("כמו אתי") וכיהנה כשופטת ברחבי הולנד במשך 30 שנה. אביה, וורנר סטרצנבך, שהיה פליט מגרמניה, פגש את הילסום במחנה המעבר וסטרבורק. ב־1971, כשהשלטונות רצו להרוס את המחנה, אמר לבתו: "כדי להבין מה קרה שם באמת, את צריכה לקרוא את המכתבים של אתי הילסום". פ"ח קראה אותם וב־1983 ייסדה סמוך לווסטרבורק אתר זיכרון המציג את ההיסטוריה של המחנה.
היא לא הסתפקה בכך. ב־1996 הקימה עם בעלה, המחזאי והמוזיקאי פריץ חרימליקהאוזן, מרכז על שם אתי הילסום בעיר דוונטר, שבה למדה. "רציתי להקים גם אנדרטה לזכרה", היא מספרת בשיחה טלפונית. "אבי סיפר לי שכחבר המחתרת הוא יכול היה להציל אותה, גם ידידיה באמסטרדם ניסו לשכנע אותה לברוח, אבל היא בחרה להישאר ולהביא תועלת. ב־1993, בעלי ואני התחלנו לערוך לה טקסי זיכרון פרטיים, ואז התברר שהרבה מאוד אנשים, יהודים ולא יהודים, מתעניינים בה. זה לקח 12 שנים, אבל כיום פועל בדוונטר מרכז מבקרים גדול ומוזיאון".
איך הצלחתם, לבדכם, להקים את המרכז?
מניה פ"ח: "שכרנו מבנה, בסיוע העירייה, ויש בו תערוכות קבועות ומתחלפות על חיי היהודים ועל הילסום, הרצאות על חינוך וזכויות אדם ומתקיימים סיורים של תלמידים לפחות פעם אחת ביסודי ובתיכון. עשרות מתנדבים עובדים פה".
"קראתי את המכתבים של הילסום בשנות ה־50 והם השאירו עליי רושם חזק", אומר פריץ חרימליקהאוזן, שספרו "אתי הילסום קוראת את רילקה", יצא בהולנד ב־2016.
מדוע לדעתך הממסד בישראל לא כלל אותה בזיכרון השואה?
"אני חושב שזו פוריטניות. היא הייתה נפש חופשייה מדי, מעבר לדת ולאום ומעבר להגדרות צרות של מוסריות. זוהי עוצמה שממסד לא יכול לקבל".
- צילומים: המוזיאון היהודי ההיסטורי באמסטרדם; באדיבות מניה פ"ח ופריץ חרימליקהאוזן
