אלונה קרן־מכבי (79), גמלאית, נשואה, אם לשניים וסבתא לשישה, מתגוררת ברמת־השרון:
"אבא שלי, מכבי מוצרי־מני, נולד למשפחה ציונית בקהיר, עלה ארצה בגיל צעיר והתגייס להגנה בגיל 15. אמי, מרי־לואיז גרין נולדה וגדלה במשפחה ציונית באלכסנדריה. כשהייתה בת 20 נסעה לביקור בתל־אביב ושם הכירה את אבי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם נישאו, אמא שינתה את שמה לרחל, על שם רחל המשוררת, והם התיישבו בתל־צור, כיום אבן־יהודה, והקימו משק ורדים. אבי נמנה עם ראשוני פלוגות השדה ושנה אחרי שנולד אחי הגדול, עודד, התמנה למפקד חיל השדה של ההגנה בעמק חפר.
אמא התגייסה להגנה בשנת 1938, שנתיים לפני שנולדתי. נוסף על העבודה במשק הוורדים ובטיפול בנו, הייתה יוצאת בלילות להעביר קורסי איתות ואלחוט ביישובי הסביבה. כששאלו אותה מי שומר על הילדים, ענתה: 'שומר הלילה מסתובב, ויש לנו גם כלב'. המדינה הייתה מעל לכל מבחינתה.
כשאבא התגייס לפלמ"ח עברנו לחיפה, ובשנת 1944 הוא הצטרף לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. עברנו לגור בירושלים ואמא עבדה בסוכנות היהודית. הגעגוע לאבא היה חלק קבוע מחיינו, והוריי כתבו זה לזה מכתבים מדי יום.
עם סיום המלחמה אבא נשאר באירו־פה מטעם ההגנה וסייע לניצולי שואה לעלות ארצה. כשחזר לאחר שנתיים וחצי, מונה לשָלישוֹ של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות דרש תפקיד קרבי והתמנה לפקד על ליווי השיירות לירושלים.
באפריל 1948, אמא, עודד ואני ירדנו מירושלים ברכב משוריין ועצרנו בקיבוץ חולדה, שם התרכזו השיירות לפני שעלו לירושלים הנצורה. שם גם פגשנו את אבא, במה שהתברר לימים כפגישתנו האחרונה. אנחנו המשכנו לבית דודתי בתל־אביב, ואבא הוביל בערב פסח שיירה גדולה מממרכז הארץ לירושלים. כשנודע לו שזנב השיירה נפגע מאש צלפים, הוא חזר, חטף צרור יריות ונפצע קשה. במשך יומיים שכב פצוע בבית החולים בלי שאמא ידעה על כך. הוא ביקש שלא יספרו לה.
שולחן ליל הסדר היה ערוך בבית דודתי. לפתע נשמע צלצול בדלת. שוש ספקטור, חברתה הטובה של אמא, הגיעה עם בנה יפתח. הן ישבו במרפסת הגדולה, שפנתה לים. אמא עישנה, שמעתי בכי חנוק. יפתח הציע לי לרדת איתו למטה ואז אמר: 'אלונה, מכבי נהרג'. הפניתי את פניי ממנו ואמרתי: 'תראה איזה ברוש גבוה'. לא בכיתי, לימדו אותנו להתאפק ולהיות חזקים. כך הסתלק אבי מן העולם, אחרי שבשנות חייו נעדר מהבית יותר משהיה נוכח בו. אמא לא רצתה להשבית את שמחת החג, שתתה קוניאק בלי הפסקה ולא שיתפה את הנוכחים באסון שפקד אותנו.
כדי לשמר את זכרו של אבא, שינתה אמא את שמה לרחל מכבי. שלושה שבועות לאחר מותו, נערך טקס ההכרזה על הקמת המדינה ואמא הייתה בין המוזמנים. היא החליטה להמשיך את העשייה של אבא והתגייסה לצה"ל: הדרך שלה להתמודד עם השכול הייתה להיות עסוקה. אנחנו נשלחנו לקיבוץ עין־החורש ושמרנו איתה על קשר מכתבים. מדי פעם הגיעה לבקר אותנו.
כעבור חמש שנים הכירה אמא את לוֹבְקָה סטרנין מקיבוץ חצור, אדם מקסים שכבש את לבנו. אמא עברה לגור בחצור ולהפתעתנו ילדה לנו שני אחים: יואש ואבישי. כשבגרנו, עודד עשה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והחל ללמוד לתואר שני באוניברסיטת סטנפורד בארצות־הברית. לצערנו הוא חלה בסרטן ונפטר בארץ כעבור זמן לא רב.
אני למדתי ריפוי בעיסוק, נישאתי לצביקה, שאותו הכרתי בצבא, ונולדו לנו ענבל ואייל. עבדתי כאחראית מרפאה, ואהבתי מאוד את המקצוע שלי, וכפי שהוריי חינכו אותי, תמיד הרגשתי שעליי לעשות יותר ממה שהצלחתי לעשות בפועל.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אחי יואש נלחם בחווה הסינית והוכרז כנעדר. כשהשבויים חזרו הביתה ויואש לא נמנה איתם, אמא אמרה: 'אם הילד הזה לא חוזר, אני לא רוצה לחיות'. כעבור חצי שנה נמצא הסרבל שלו עם סימון הכביסה מהקיבוץ, והמדינה הודיעה לנו באופן רשמי שהוא נפל. האבל היה קשה מנשוא. אבישי, אחי הצעיר, התרחק מהמשפחה והניתוק ממנו מכאיב לי מאוד. אמא נפטרה לפני 16 שנה ועד יום מותה, ולמרות המחיר האישי שנאלצה לשלם, המשיכה להאמין בשלום.
השורה התחתונה: "גדל כאן דור שלא יודע מספיק על תקופת הקמת המדינה ועל ההתגייסות המוחלטת של אנשים כמו הוריי למענה. בערב פסח זה, 71 שנה אחרי שאיבדתי את אבי, אני קוראת לנשים ליטול את ההובלה. אני חשה שתפקידנו למנוע את המלחמה הבאה.
