ארוחת בוקר בעמידה, פקקים, לגימת קפה מכוס תרמית, חיפושי חניה, ישיבות ארוכות, צהריים מטייק־אוויי במשרד, שוב פקקים, בהייה בטלוויזיה תוך כדי ארוחת ערב, מיילים מהלפטופ במיטה וחוזר חלילה. נשמע מוכר? החיים המודרניים והפיתוחים הטכנולוגיים ב-100 השנים האחרונות סיפקו למין האנושי אינסוף דרכים לחיסכון פוטנציאלי בזמן, אולם למרבה הפליאה וגם הצער רבים מאיתנו מרגישים משועבדים מאי פעם. האופנה מהירה, המזון מהיר, הכל סינתטי, אינסטנט. עכשיו ומיד. את עבודות הכפיים הסיזיפיות כבר החליפו מזמן מכשירים חכמים, ואם הכל כל כך זריז ויעיל, למה כל מה שאנחנו רוצים זה להאט ולהירגע?
"פה ושם אנחנו רואים אותם, את האנשים האלה, שמסתובבים לנו בין הרגליים, רגועים ומחויכים. האנשים האלה שהורידו הילוך ועדיין משייטים בנינוחות לא מאומצת של חמישי. שלא מתרפסים בפני מותגים, לא עונדים שעונים יקרים, לא משדרגים כל שני וחמישי, מעדיפים חושה בסיני על מלון חמישה כוכבים. האנשים האלה שמצאו זמן להירתם למאבק חברתי, לקרוא ספרים בשדרה, לקחת קורס בישול, לגדל בעצמם את הילדים, לרכוב על האופניים, לטייל ברחוב שלובי ידיים, לפתח תחביב, להיות ממוקדים, פעילים, יעילים".
את הטקסט הזה כתב עמית נויפלד והוא לקוח מתוך אתר תנועת ההאטה שאותו הוא מפעיל בניחותא. אם אתן מכירות את האנשים האלו ותוהות איך עושים את זה, הכתבה הזו היא בדיוק מה שהרופא ממליץ.
"תנועת ההאטה היא מהפכה שקטה״, אומרת סמדר לוי-שואף, שעזבה בשנה שעברה משרה נחשקת ועברה מדירתה במרכז תל אביב יחד עם בן זוגה לבית במושב. היא גילתה את תנועת ההאטה ואימצה אותה חזק אל לִבה ואל חייה: ״לקחו לי שנים להפנים את חשיבותה של הפשטות שלימדה אותי חוויית החיים הזו. נלחמתי בכמיהה לשקט ועשיתי הכל כדי לשכנע את עצמי שקדימה, להתאמץ עוד קצת, בסוף יגיע הרגע. הרגע שבו אהיה רגועה. הרגע שבו אדע שהמסלול שבחרתי הוא הנכון ביותר. הרגע שבו הכל יסתדר ותחושת החנק משגרת היומיום תיעלם.
"הימים עברו, הקריירה התקדמה, צברתי ניסיון וקשרים, קיבלתי יותר ויותר אחריות ו...לא. לא הרגשתי שאני מתקרבת לרגע הזה. יותר מכך, הרגשתי שהוא רק מתרחק ממני. ככל שהתקדמתי דרשו ממני יותר, הציבו בפניי עוד ועוד יעדים, קידומים, מסלולים. הגעתי להישגים, פיתחתי, כתבתי, ניהלתי, רצתי והוכחתי את עצמי לכולם, חוץ מלאדם הכי משמעותי במשוואה - אני".
אגרנות - אאוט; סגפנות - אּין
החוויה של לוי-שואף היא דוגמה קלאסית, קלישאתית כמעט, למגמה הולכת ומתפשטת. קשה לקרוא לזה טרנד, כי טרנד הוא דבר חולף ותנועת ההאטה מבקשת להאט, להתעכב ולבסוף להישאר. ובכל זאת, אי אפשר שלא לזהות כאן תסמינים של טרנד. איפה שלא תסתכלו כולם מדברים על צריכה נכונה, על צמצום ועל מינימליזם. בעבר הלא רחוק היינו גאים בשפע שהצלחנו לייצר: מדפים מפוצצים בספרים או ארון מלא נעליים. הרבה יותר מדי מהכל. היום כולם מתגאים באיפוק. הרשתות החברתיות עמוסות באתגרים הקוראים לצמצם את הארון או את התוכן של המקרר, להיפטר מכל מה שמיותר. אגרנות - אאוט; סגפנות - אּין. אפילו מארי קונדו, היפנית שמשתחווה בהודיה לכל פריט לפני שהיא משליכה אותו לפח, קיבלה תוכנית בנטפליקס.
״ההאטה בעיניי היא אמנות ומרכיבים אותה עולמות תוכן רבים", ממשיכה להסביר לוי־שואף. "מיינדפולנס, צריכה נבונה, מינימליזם, קיימוּת, תוצרת מקומית וחיבור לטבע הם רק טעימה מהעושר שמסתתר מאחורי המילה הכל כך יפה הזאת. התפקיד של כל מי שרוצה להתחבר לעולם ההאטה הוא רק לבחור תחום לצאת איתו לדרך, לשאול יותר שאלות ולהכניס לחיים שינויים מיטיבים״.
תנועת ההאטה, כשמה כן היא, קוראת לנו להאט את הקצב ומציעה לנו להיזכר בהנאות החשובות של החיים. היא מקדשת את מלאכות היד, הפנאי והתחביבים, המשפחה והבית. מעל הכל היא מבקשת לשים במרכז את הקשרים שלנו עם המזון שאנו אוכלים, החפצים שלנו, החופשות שלנו, המקצוע או הקריירה שלנו, וכמובן את הקשרים שבין אחד לשני. עושים זאת באמצעות שלל טכניקות המתבססות על הביטוי less is more (פחות הוא יותר) ועל מושגים כמו קיימוּת, פשטות, והכי חשוב – איזון.
נויפלד הקים את אתר תנועת ההאטה ב־2011, ולפני כמה חודשים הוציא את ספרו ״היסטוריה של מהירות״, שפורסם בהוצאה עצמית וזכה לשבחים רבים. הוא מספר על עצמו שבמובן מסוים תמיד היה "איטי", מאותם ילדים מהורהרים שמחפשים היגיון בעולם שסביבם.
״בגיל ההתבגרות התחלתי לגבש דעות מוצקות יותר כלפי סגנון החיים המערבי, שנע על הציר של עבודה־צריכה וגובה מחיר יקר. כילד, למשל, כמעט לא הייתי רואה את אבי, שהיה מתעורר בבוקר, יוצא לעבודה וחוזר בערב, בדרך כלל עייף ועצבני, רק כדי להשתרע עם אִמי מול הטלוויזיה לשעה-שעתיים, ואז להירדם ולהתחיל שוב מחדש יום זהה למחרת. חיפשתי משמעות עמוקה יותר, רציתי לעשות דברים שנתפסו בעיניי טובים וראויים יותר״.
הוא נרשם ללימודי פילוסופיה (תואר ראשון ושני מאוניברסיטת תל אביב), ובאותה תקופה בערך גם התגלגל לתנועות אקולוגיות. כאשר השתחרר מהצבא אפילו פרסם ספר ילדים "ירוק" שעסק בנושא איכות הסביבה, ולתקופה קצרה גם ערך את התוכן של עמותת "אדם טבע ודין". "אבל הרגשתי שמשהו מתפספס בגישה הכללית, והמשהו הזה הוא האדם עצמו. אנחנו נלחמים למען העולם, הסביבה, בעלי החיים, האוזון וכו', אבל מה עם פשוט לשאוף להיות יותר מאושרים?"
כאן תנועת ההאטה נכנסה לחייו: "הרעיון הגדול שמצאתי בה נבע מהעובדה שהיא שמה את הדגש קודם כל על האושר שלנו כבני אדם. יש קשר הדוק בין תפיסת העולם של המאמינים בתנועת ההאטה ובין התנועה הסביבתית, ואכן תנועת ההאטה רואה עצמה חלק אינטגרלי מהתנועה הסביבתית, עם דגש אחד – התנועה הסביבתית נאבקת, ובצדק, כדי להציל את העולם, ותנועת ההאטה מבינה שהדרך הטובה ביותר להציל את העולם היא להציל קודם כל את עצמנו, והדרך להציל את עצמנו היא להחזיר את השליטה לחיינו, להזכיר לעצמנו מה הם הדברים החשובים באמת בחיים וכמה פשוט וקל ליהנות מהם אם רק לוקחים נשימה עמוקה ומאטים״, הוא מסביר.
"הניקוי החיצוני של הדירה השפיע על העומס הפנימי״
על הנייר הכל נשמע טוב ויפה ואפילו מזמין אותנו לנשום כמה נשימות עמוקות ואיטיות, אבל איך בפועל מיישמים את ההאטה בחיים שלנו? מאיפה בכלל להתחיל?
"כמו בכל שינוי, יש אתגרים שונים שמלווים את התהליך. המהפך מחיים מהירים, מלאי גירויים והוצאות, עמוסי פיתויים ויזואליים, הוא לא קל. נדרש תרגול רב באיפוק וריסון עצמי. האתגר הגדול הוא ככל הנראה ללמוד להרפות. הכוונה היא להרפות מחפצים, בגדים, הרגלים מגונים שגוזלים מאיתנו אנרגיה או כסף מיותר. להיפרד ולהיגמל מכל מה שמסיח את דעתנו, בין שזה מידע מיותר שמעמיס על המוח או הרצון לשלוט בתוצאה של תהליכים", הוא אומר. נויפלד ממליץ ליצור את השינוי באופן הדרגתי. זה יכול להתחיל ממשהו מאוד קטן, ומשם לתת לו להתעכל בנחת ופשוט לשקוע.
״השינוי הראשון שלי היה להתחיל למסור דברים שלא עשיתי בהם שימוש. למען ההגינות אודה שההחלטה נבעה בין השאר גם משיפוץ שנערך בבניין שלי, שהביא לכך שהדירה שלי הייתה מלאה באבק כל הזמן. מאחר שהיו לי המון חפצים ורהיטים, היה כמעט בלתי אפשרי לנקות אותה, אז החלטתי להתחיל למסור.
"העליתי לפייסבוק תמונה של כורסה שמעולם לא ישבתי עליה, ושעה אחר כך הגיעה מישהי עם טנדר ולקחה אותה. הפינה הריקה הפכה למקום הכי אהוב עליי בדירה. המשכתי למסור או למכור עוד חפצים, להוריד לרחוב שקים של בגדים, דיסקים וספרים, ולאט־לאט התחלתי להרגיש איזו שלווה חדשה שהולכת ומשתלטת על רוחי. הניקוי החיצוני של הדירה השפיע על העומס הפנימי״.
לזרוק את כל מה שלא בשימוש ולהפסיק לקנות חפצים חדשים נשמע מאוד רדיקלי ובעיקר לא מאוד ישים. לא צריך להתבייש להודות שאנחנו אוהבות לרכוש דברים יפים שמשמחים אותנו. למען הדיוק, תנועת ההאטה לא יוצאת באופן גורף נגד תרבות הצריכה, אלא שמה דגש על צריכה שמשרתת את המטרה טוב יותר.
מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות בתחום הצרכנות קובעים באופן חד משמעי שאנשים מוכנים לשלם יותר עבור חוויה מאשר על חפצים. ״אם אנחנו רוצים שולחן קפה חדש, אולי כדאי להירשם לסדנת נגרות שממנה נצא עם שולחן, במקום לנסוע לאיקאה ולקנות אחד. סביר להניח שהסדנה תעלה יותר, אבל הרווח ממנה יהיה גדול משמעותית מעוד רכישה: למדנו משהו חדש שלא היה חלק מכישורי החיים שלנו קודם לכן, חזרנו עם שולחן שיש לו משמעות עבורנו כי אנחנו בנינו אותו, ולכן אולי נשמור עליו טוב יותר, ומאחר שהוא ככל הנראה יהיה בנוי מעץ מלא ולא מסנדוויץ', גם יהיה לו פוטנציאל לשרוד תקופה ארוכה יותר מכל רהיט בייצור המוני״, ממליץ נויפלד.
אבל תנועת ה"סלואו ליבינג" היא הרבה מעבר לצמצום רכישות חדשות או ״עשה זאת בעצמך״. הערכים הכי חשובים שאמורים להנחות אותנו כשאנחנו רוצות לעצב את ביתנו ברוח ההאטה הם דיוק, יעילות, ארגון וכמובן – סיפוק. החלק הכי חשוב, וכנראה זה שיצריך את רוב ההשקעה, הוא בכלל המחשבה הראשונית ושאילת שאלות כמו: למה משמש החלל הזה? מה הייתי רוצה לעשות בו? מה מיותר בו ומה אני ממש רוצה להשאיר?
לעתים זה אומר להיפרד מחפצים שיוצרים חלל צפוף, חנוק ועמוס. לעתים דווקא נמצא את עצמנו קונים רהיט ספציפי שעונה על הצרכים טוב יותר, כמו ספה נפתחת לחדר העבודה שהופך לחדר אורחים בסוף השבוע. לאחר שהבנתן מה הייעוד של החדר ומה נדרש בו כדי לענות על אותו צורך, עליכן לעבור לשלב העריכה. בעידן של עודפות, עבודת אוצרות היא העבודה הקשה והמשמעותית מכל. סדרו מחדש את החלל. ארגנו בצורה יעילה את החפצים שנשארים, ואת מה שאין בו צורך מסרו או מחזרו. החלל שיתגלה יפנה לכן מקום בבית וגם בנפש.
הטיפים של עמית נויפלד לאימוץ ה"לאט" בכתבה המלאה במגזין Gostyle
