חזרנו לארבע נערות שזכו במהלך השנים לעמוד עם הלפיד ביד, כולל המדליקה הצעירה ביותר.
"הדברים שסבא אמר חקוקים בלבי"
אליהו גולומוב, ממקימי ההגנה, היה סבה - האיש והאגדה נפטר בשנת 1945 ולא זכה לראות בקום המדינה. בטקס המשואות שהתקיים בשנת 1978 והוקדש ללוחמי המחתרות, נקראה איילת גולומב פלנר להדליק משואה לזכרו. היא הייתה אז בת תשע בלבד, ובכך שברה שיא כצעירת מדליקי המשואות לדורותיהם.
איילת (49), נשואה ואם לשלושה מירושלים, עסקה בעריכת דין במשך 20 שנה והייתה שותפה מנהלת במשרד אגמון, רוזנברג הכהן ושות'. לפני ארבע שנים החליטה על שינוי כיוון, והחלה דרך חדשה בעולם החינוך. היא עשתה הסבה להוראת אזרחות, תחילה במשרה חלקית במקביל לעבודתה כעורכת דין, והשנה עזבה את תחום המשפט ומונתה למנהלת החטיבה העליונה בתיכון סליגסברג בשכונת ארמון הנציב בירושלים, בתקווה להיות חלק מהובלת שינוי בחינוך הציבורי בישראל. בנוסף, היא מכהנת כדירקטורית בעמידר ויו"ר ועדת הביקורת של החברה.
איך הגעת לטקס?
"פנו למשפחה, ההורים שאלו אותי אם אני מוכנה והסכמתי בשמחה ובגאווה. בשבילי זו הייתה חוויה חזקה ומרגשת, עד היום אני זוכרת את המשפט הפותח שאמרתי: 'אני, איילת גולומב, נכדתו של אליהו גולומב, ממייסדי ההגנה ומפקדה, מתכבדת להדליק משואה זו'".
לא זכית להכיר את סבא. מה הדבר שהכי הרשים אותך בו?
"הוא עמד בראש מקימי ההגנה, ובכך הניח את התשתית לצה"ל. מבחינתו, ההגנה לא הייתה מחתרת, ההגנה הייתה הצבא של המדינה שבדרך, שהיה כפוף למוסדות הדמוקרטיים של ההסתדרות הציונית – להבדיל מהמחתרות, שפעלו על דעת עצמן. הדברים שהוא אמר בהרצאה שנתן ב־1943 חקוקים בלבי: 'התפקיד של הכוח המאורגן הוא הגנה בכוח על חופש התיישבותנו, עלייתנו, התפתחותנו ועצמאותנו. לא כוח המטיל את שלטונו על אחרים, ולא כוח המפחיד ומכניע אחרים, אלא כוח המגן על חופשם וזכותם של יהודים לבוא לארצם ולהיאחז בה ולחיות בה באופן חופשי ועצמאי".
איך הרגשת בטקס?
"נפלא, ועד היום כשאני צופה בטקס ושומעת את המשפט 'ולתפארת מדינת ישראל', זה מעלה בי זיכרון מרגש וצמרמורת נעימה. למרות שהייתי אמורה לקרוא מן הכתב, אבא שלי, שהוא אדם מאוד יסודי, אמר שכדאי לי ללמוד בעל פה. כשהתחלתי לשאת את דבריי הרמקול הסתיר לי את הטקסט, ורווח לי שיכולתי לדקלם את כולו למרות שלא ראיתי אף מילה. כבר אז למדתי כמה חשוב להגיע מוכנה תמיד, וזה מלווה אותי עד היום".
בגיל תשע הצלחת להבין את גודל האירוע?
"ודאי. אי־אפשר היה שלא לחוש את גודל המעמד. יותר מכך, הרגשתי שאני לא באמת ראויה למעמד, כי הכבוד ניתן, ובצדק, לסבא שלי. לא הייתי שם בזכות עצמי. באופן משעשע, לפני כעשר שנים ערכו ביום העצמאות בשכונת קריית יובל בירושלים טקס הדלקת משואות שכונתי, ונבחרתי להדליק משואה משום שהובלתי יחד עם אחרים את הקמתו מחדש של בית הספר הניסויי ארגנטינה בשכונה - פרויקט שאני גאה בו, בגלל החזון החברתי שהוא מייצג - בית ספר לכולם, חילוניים, מסורתיים ודתיים. זה היה כמובן טקס הרבה פחות חשוב ומכובד, אבל אצלי הטקס הממלכתי, שתאם את גודל מעשיו של סבא שלי, הדהד גם כשהדלקתי משואה צנועה בקריית יובל, ושם זה היה לגמרי בזכות עצמי".
אילו תגובות קיבלת על הופעתך בטקס הממלכתי בהר הרצל?
"חמות מאוד. המשפחה הייתה מאוד נרגשת, שמחה וגאה. המדינה הייתה אז מאוד תמימה, היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה וכולם ראו את הטקס כך שהתגובות היו בהתאם".
איך זה לנסוע ברחוב שקרוי על שמו של סבא שלך?
"מרגש ומעורר חיוך. אני אוהבת במיוחד את הצומת של הרחובות גולומב ושרת בירושלים. משה שרת היה אח של סבתי, והצומת הזה הוא תזכורת יומיומית לשלושת הגיסים - משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, שהקדישו את חייהם לבניין הארץ הזו, ובמקביל הקימו משפחה מורחבת חמה, ענפה, חכמה ואוהבת, שזכיתי להיות חלק ממנה".
"הייתי בטוחה שעובדים עליי וניתקתי את הטלפון"
לפני חמש שנים, כיו"ר מועצת התלמידים הארצית, עוררה גל יוסף מאבק מרשים לביטול עיצומי המורים. "נקלענו לתקופת עיצומים ארוכה של ארגון המורים, שבמסגרתה ביטלו את כל הפעילות החינוכית מחוץ לבתי הספר", היא מספרת. "נתנו למשרד החינוך שלושה שבועות למצוא פתרון, ניסינו לעזור בהידברות בינם לבין ארגון המורים, ואפילו השבתנו ליום אחד את הלימודים, ובסופו של דבר הדברים הסתדרו. על המהלך הזה קיבלנו את ההוקרה הזאת בטקס שהוקדש לנשים, והשתתפו בו נשים בלבד".
היום סגן גל יוסף (22) היא מפקדת מחלקה בגדוד אריות הירדן, גדוד מעורב של לוחמים ולוחמות בבקעת הירדן, ומודה שהנשים שנבחרו להדליק יחד איתה את המשואה, מהוות לה מודל לחיקוי והשראה ושהמעמד כולו השפיע על נקודת המבט שלה על החיים. "היו שם נשים חזקות, כל אחת בתחומה. למשל, ד"ר קירה רדינסקי, אשת הייטק שהצליחה בתחומה בגיל מאוד צעיר, אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה"ל ופסקל ברקוביץ, הספורטאית הפראלימפית. יש לנו קבוצת פייסבוק ועד היום אנחנו מצליחות לשמור על קשר ולעזור אחת לשנייה כשצריך".
איך התבשרת על בחירתך?
"הייתי בדיוק באמצע פעילות של מועצת התלמידים באילת. צלצל אליי נציג ממשרד ההסברה והייתי בטוחה שהוא עובד עליי, אפילו ניתקתי לו את הטלפון כי הוא התעקש ולא היה לי זמן לשטויות האלה. למחרת קיבלתי טלפון משרת התרבות והספורט דאז לימור לבנת, ואז הבנתי שזה אמיתי וממש התרגשתי. היום אני גם מבינה את העוצמה של הטקס הזה, אבל אז זה בעיקר ריגש אותי והחמיא לי".
מה היה הכי מרגש?
"כשהטקס הסתיים ירדנו לשבת בשורה הראשונה ליד ראש הממשלה, יו"ר הכנסת וכל יתר האנשים החשובים, ואז ניגנו את התקווה. במעמד הזה, ליד האנשים האלה, לעמוד ולשיר את התקווה, הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב גאווה".
אילו תגובות קיבלת?
"הרבה כבוד והערכה. זמן רב אחר כך עוד נכנסתי לכיתות הצעירות יותר בבית הספר וסיפרתי את סיפור הטקס".
"בהתחלה חשבתי שמדובר בהגשת המשואה למכובדים"
היא הייתה נערה דתייה, מרכזת שבט דרור של הצופים הדתיים במודיעין, כשנבחרה להדליק את המשואה בטקס לציון מאה שנים לחזונו של הרצל, כנציגה של תנועת "צופי העדה". "יום אחד פנו אליי באמצע פעילות בשבט ושאלו אותי אם אני מעוניינת להדליק משואה", משחזרת סרן טלאל פילו (26) ממודיעין. "בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שמדובר בהגשת המשואה למכובדים. ביקשו ממני להגיש קורות חיים, ואני בת 17, בקושי היה לי מה לכתוב. משם זה התגלגל לוועדה וכעבור חודש הודיעו לי שנבחרתי כנציגת תנועת הצופים וכלל תנועות הנוער. זה היה כבוד גדול מאוד, באותה תקופה עוד לא הבנתי עד כמה".
איך הרגשת בטקס?
"לא עיכלתי עד הרגע האחרון. הדלקתי את המשואה יחד עם אמנון לוי, איש חינוך כבד ראייה מבית־שאן. הוא דקלם את הטקסט בעל פה ומרוב התרגשות שכח כמה מילים, וזה פשוט גרם לי להתנתק מהסיטואציה המאוד מרגשת ולעזור לו להשלים את דבריו. כשהמוזיקה התחילה להתנגן הייתי כל כך באאוט, שלא שמתי לב שצריך לרדת, פשוט נשארתי על הבמה עד שהחיילת שעמדה לידי סימנה לי לרדת".
את זוכרת מה אמרת?
"'אני, טלאל פילו, נכדה למשפחות פילו וכהן שעלו ממרוקו... זה היה מאוד משמעותי בשבילנו למצוא את עצמנו בלב הישראליות, בטקס הכי ישראלי שיש. המשפט האחרון שאמרתי לקוח מתוך חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, 'ונתתי רוחי בכם וחייתם', שחקוק בכניסה ל'יד ושם'. כעבור זמן יצא לי להשתתף כקצינה במסגרת 'עדים במדים' בטקס יום השואה באושוויץ, וזה היה החוט המקשר בין שני האירועים".
מה היה הכי מרגש בטקס?
"קבלת הפנים בכנסת למדליקי המשואה. לעמוד שם בשבוע שבין יום השואה ויום הזיכרון וללחוץ את ידו של יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין".
היום היא קצינת סגל באגף משאבי אנוש בחיל התותחנים, אחראית על פיתוח וקידום אנשי הקבע בחיל, ולהדלקת המשואה יש קשר להחלטה להתגייס לצבא. "למדתי בתיכון הדתי פלך בקריית־עקרון, שבו היה שיח פתוח על שירות צבאי ושירות לאומי, ואני הרגשתי שבצבא אוכל לתרום יותר. מהבחינה הזו הדלקת המשואה חידדה בי את התחושה שהבחירה הייתה נכונה".
"הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי מהחיים שלי"
"הגעתי לטקס ממש במקרה", מספרת רבקה (רבקי) נוי על ההזדמנות החד־פעמית שנפלה בחלקה. "הגיעה הודעה למזכירות שרוצים ילד מטירת־צבי כנציג בטקס, ביקשו מהמטפלת של בית הילדים שלי לבחור נציג והיא בחרה בגדי (חברי לקבוצת הילדים שלימים הפך לבעלי). הוא לא הסכים להשתתף, אז היא הציעה לי. לא כל כך הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל הייתי ילדה טובה ירושלים, ביקשה - אז הסכמתי".
וכך בגיל 13 התייצבה רבקי נוי על הר הרצל והשיאה משואה כנציגת הקיבוץ הדתי טירת־צבי שבעמק בית־שאן, בטקס שהוקדש לילדים מיישובי הספר באותה שנה. היום היא בת 62, מורה בהוראה מתקנת, נשואה לאותו גדי: "זה די חריג להתחתן עם ילד שגדל איתך באותו בית". הם חיו בקיבוץ עד גיל 40, ולפני כ־22 שנה עזבו אותו עם חמשת ילדיהם לצור־יגאל.
מה את זוכרת מהטקס?
"את הכל, אפילו מה לבשתי. אריה אורגד לימד אותנו לקרוא את הטקסט, הטקס היה ביום ראשון בערב, והזמינו אותנו כבר ביום חמישי יחד עם מלווה לפנסיון רייך בירושלים. אבא שלי נסע איתי וסבתא שלי באה מאנגליה במיוחד. לקחו אותנו לכנסת, לארוחה חגיגית עם יו"ר הכנסת. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, שמלווה אותי עד היום".
את עדיין זוכרת את הטקסט שדקלמת?
"אני זוכרת את ה'לכבוד' האחרון: 'לכבוד מתיישבי עמק בית־שאן אשר נאחזו באדמת המלחה, ולתפארת מדינת ישראל'".
מה היה הכי מרגש בטקס?
"עצם העניין שאני, הקטנה, נבחרתי לייצג קיבוץ גדול. מי אני ומה אני?".
קיבלת תגובות?
"בזמנו עוד לא היו כל כך מכשירי טלוויזיה בבתים, אז לא כולם ראו. הייתה טלוויזיה בשחור־לבן במקלט, ואמא שלי, שנשארה בקיבוץ עם אחי התאום שהיה חולה בדלקת ריאות, ראתה את הטקס במקלט. למחרת נערכה בקיבוץ סעודה חגיגית של יום העצמאות, וכולם ניגשו אליי ובירכו אותי. אנשים מאוד התרגשו".
את רואה הבדל בין הטקס שהשתתפת בו לטקסים של היום?
"פעם לא היו עושים את כל הפירוטכניקה שיש היום, אבל גם אז זה היה מרשים. מקהלת צדיקוב שרה ברקע 'אנו נושאים לפידים', היו תרגילי סדר אבל לא מרשימים כמו היום. אישית אני מעדיפה את הפשטות של פעם".
הדלקת המשואה השפיעה באיזשהו אופן על חייך?
"לא נראה לי. הייתי אז ילדה קטנה, לא הבנתי מהחיים שלי. זה היה מרגש בתור ילדה, אבל לא השפיע על חיי. מה שכן, כל שנה אני מאוד מתרגשת לראות את הטקס, אני מוותרת על החגיגות ביישוב בשביל זה".
"היינו צמחונים משיחיים והפגנו מול 'בורגר קינג'"
היא הייתה נערה בת 14 מהוד השרון עם מודעות גדולה לחברה ולסביבה שהצטרפה לקבוצה שנלחמה למען הסביבה. "היינו צמחונים משיחיים כאלה והפגנו מול 'בורגר קינג' בתל אביב", נזכרת הגר ציגלר (39).
"בחור בשם גיא ווסט, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, הקים את הקבוצה. אם אני לא טועה, אמא שלו המליצה עליי להדליק משואה. יום אחד קיבלתי טלפון ממשרד החינוך, שאלו אותי על הפעילות שלי ואז הודיעו לי שנבחרתי להדליק משואה. אפילו לא הבנתי על מה הרעש. כשסיפרתי לאמא היא התחילה לצרוח בבית מרוב התרגשות. לאט־לאט התחלתי להבין את גודל הסיפור, ועד שהגעתי לפגישה הראשונה בירושלים כבר ירד האסימון".
יש לה תואר ראשון באמנות מ"בצלאל" ותואר שני באמנות פלסטית מאוניברסיטה בלוס־אנג'לס, היא הציגה השנה תערוכת יחיד בגלריה "קו 16", ומתפרנסת גם מהקמת ארכיונים שקשורים לעולם האמנות. בין היתר בנתה את הארכיון של להקת בת־שבע, והיום מקימה את הארכיון של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. אם לאבשלום (שנה), חיה ביפו עם בן זוגה, חמי רמיאל, פוסט־דוקטורנט במעבדה לפדגוגיה באוניברסיטת בן־גוריון.
איך הרגשת בטקס?
"מאוד התרגשתי, זה בכל זאת מעמד מאוד מלחיץ, פחדתי לטעות. נורא הקפידו על הטקסט, כתבו לי כל מיני התפלפלויות שלא הצלחתי להגיד, אז יוסף תמיר, אחד המדליקים, שינה לי כמה מילים כדי שיהיה לי יותר נוח".
את זוכרת מה אמרת?
"משהו כמו 'מדליקה משואה זו למען חינוך לאיכות הסביבה ולמען הדורות הבאים של החי והטבע'".
מה היה הכי מרגש?
"יוסי שריד, שהיה השר לאיכות הסביבה, בא ללחוץ את ידי וזה היה כבוד גדול מאוד, התחככות במישהו חשוב בפעם הראשונה בחיי. נורא התרגשתי מזה".
אילו תגובות קיבלת?
"המורות שלי נורא התלהבו, אבל הייתי אז במצב רוח של 'תעזבו אותי בשקט'. היום אנשים שמכירים אותי לא יודעים, זה קלף למשחקים בסגנון 'דברים שלא ידעתם עליי', וזה משמש אותי במשחק האמת והשקר. פעם בשנתיים ככה אני שמה את זה בפייסבוק ביום העצמאות".
הדלקת המשואה השפיעה על חייך באיזשהו אופן?
"הדלקתי משואה בזכות הפעילות הסביבתית שלי, ועד היום אני מקיימת אורח חיים אקולוגי ככל שאני יכולה".
