כך החליטו בני הזוג ש"לא מסכימים על כלום" לתרום ביחד כליה לאדם זר

היא חילונית, הוא דתי. היא ד"ר לביו-אתיקה, הוא עו"ד וסגן ראש עיר. הם הפוכים זה מזה, אבל ביחד מביה"ס יסודי. האלטרואיזם הנדיר שלהם הביאם להדליק משואה משותפת

ד"ר נילי ומויש לוי. "כשהוא סיפר לי שהוא רוצה לתרום כליה אמרתי לו 'גם אני! ממש היום החלטתי!' (צילום:  חורחה נובומינסקי)
ד"ר נילי ומויש לוי. "כשהוא סיפר לי שהוא רוצה לתרום כליה אמרתי לו 'גם אני! ממש היום החלטתי!' (צילום: חורחה נובומינסקי)

ד"ר נילי לוי ובעלה מויש (משה) מעידים שהם הפכים גמורים. הוא איש שכולו ראש ואילו היא מאוד רגשית. הוא אדם עם שתי רגליים נטועות בקרקע, היא בעלת חלומות ואידיאלים. הוא דתי והיא חילונית. הוא מאזין למנגינות ואילו היא מקשיבה למילות השירים. ובכל זאת, באורח פלא, הרעיון לתרום כליה לאדם זר לחלוטין עלה בראשם באותו זמן בדיוק – מבלי שדיברו על כך לפני כן.

 

מויש: "זה היה לפני כשש שנים. הייתי בבית וצפיתי בתוכנית על אדם חולה כליות שנמצא בטיפולי דיאליזה. תיארו שם את היומיום שלו וזה היה עצוב ומרתק – לראות אדם שעובר סבל בל יתואר ומחכה לתרומת כליה שיכולה לגאול אותו. מהכתבה הבנתי שאדם יכול לתרום כליה ולהמשיך לתפקד כרגיל. החלטתי שאני הולך לעשות את זה".

 

"אצלי זה הגיע ממקום אחר", משחזרת נילי. "המנחה שלי לדוקטורט הזמין אותי להשתתף בישיבות ועדת האתיקה של המרכז הלאומי להשתלות. באחת הישיבות דנו בשאלה איך מעודדים תרומת איברים מן החי. ואני יושבת שם וחושבת לעצמי, אם זה אפשרי, אז למה לא אני? מטבעי, אני לא יכולה לבקש ממישהו משהו שאני לא עושה בעצמי, ובניגוד למויש שחושב, אני ישר קופצת ראש. כשחזרתי הביתה בערב רציתי ישר להגיד לו, אבל הוא הקדים אותי. כשהוא סיפר לי שהוא רוצה לתרום כליה אמרתי לו: 'גם אני! ממש היום החלטתי!'".

 

האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

האזינו לכתבה המלאה

האזינו לכתבה המלאה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

שלוש שנים לאחר התרומה המשותפת, ביום העצמאות ה־68 למדינת ישראל, התייצבו בני הזוג בהר הרצל והדליקו ביחד משואה. לא בכדי הם זכו בכבוד הזה. בני הזוג לוי, תושבי מודיעין והורים לשלושה לוחמים ביחידות מובחרות, תרמו כליה לשני חולים שלא הכירו לפני כן. הם עשו זאת ללא תמורה כלשהי, רק מאהבת האדם, וכדי לחלוק את הטוב שיש להם ולהציל חיים.

 

אדם מלא חמלה

נילי (50) היא קלינאית תקשורת בתחום התפתחות הילד, עם דוקטורט בביו־אתיקה. מויש (49) הוא עורך דין במקצועו, וכיום סגן ראש העיר מודיעין־מכבים־רעות. הם נפגשו לראשונה כבר כשהיו ילדים, בבית הספר בירושלים. היא ילידת העיר, בת למשפחה עם שישה ילדים; גם הוא יליד העיר, שחזר בגיל תשע לאחר שליחות בת שמונה שנים של הוריו בדרום־אפריקה.

"בכיתה ד' סיפרו לנו שיבוא לכיתה ילד מדרום־אפריקה. חשבתי שהוא יהיה שחרחר כמוני, ואז הגיע מויש, בהיר עם שיער שטני ועיניים ירוקות", נילי צוחקת.

"כשהיינו ילדים, נעשינו חברים טובים", מספר מויש, חובש כיפה ומאיר פנים. "בעיניי, עד היום, החברות שלנו היא הבסיס שאפשר לנו להמשיך יחד עם כל המחלוקות".

נילי: "הקשר בינינו נמשך גם כשהמשפחה שלי עברה לבית־אל. נפגשנו בפעולות של בני עקיבא והמשכנו להיות חברים טובים, בלי רומן", היא מדגישה.

"ההתמודדות עם מותו של אחי אמיתי עיצבה אותי כאדם. היום אני אדם רגיש ומלא חמלה, עם יכולת להבין שאין שמחה בלי עצב ואין טוב בלי רע, והשאלה היא במה בוחרים להתמקד"

 

מערכת היחסים השתנתה אחרי שמויש החל ללמוד משפטים כעתודאי (במקביל ללימודיו במכון גבוה לתורה), ונילי עשתה שירות לאומי. "אני ומויש יצאנו לטייל בירושלים, והתלבטנו יחד אם להפוך את הידידות בינינו לחברות. דיברנו על כך שאם זה לא יצליח, הידידות האמיצה שלנו עלולה להתקלקל. בסופו של דבר החלטנו להפוך לזוג. אחרי חצי שנה כבר התארסנו ולפני 28 שנים התחתנו".

 

כשהייתה בת 24 התחולל האירוע ששינה את חייה של נילי: אחיה, אמיתי קאפח ז"ל, נהרג בפיגוע. "זה קרה בספטמבר 1993, שבועיים אחרי הסכם אוסלו הראשון. הוא נסע מבית־אל לירושלים, וליד מחנה הפליטים קלנדיה עמדו שלושה נערים וזרקו אבנים על הרכב שלו. הוא איבד שליטה על ההגה וסטה מהנתיב. מכונית שהגיעה ממול התנגשה בו והוא נפגע בראש. עוד היינו איתו כמה שעות בבית החולים עד שנפטר. הוא היה בן 17 וחצי. במהלך השבעה הגיע לו זימון למבדקים במודיעין.

 

"זמן קצר אחר כך נכנסתי להיריון והייתי מלאה בחרדות. אבל אז החלטתי שלא אגדל את הילדים שלי בפחד אלא באמונה. מאז אני מאמינה שטוב ושיהיה טוב, ולא חוששת מהרע. אם יגיע – אתמודד איתו. ההתמודדות עם מותו של אמיתי עיצבה אותי כאדם. היום אני אדם רגיש ומלא חמלה, עם יכולת להבין שאין שמחה בלי עצב ואין טוב בלי רע, והשאלה היא במה בוחרים להתמקד".

 

האח אמיתי קאפח ז"ל, שנהרג בפיגוע (צילום: אלבום פרטי)
    האח אמיתי קאפח ז"ל, שנהרג בפיגוע(צילום: אלבום פרטי)

     

    לאחר נישואיהם חלה תפנית משמעותית בחייהם המשותפים של בני הזוג לוי. "הכרנו כדתיים, התחתנו כזוג דתי והיה ברור שנמשיך כמשפחה דתית", אומר מויש. "לי תמיד היו שאלות", מעירה נילי.

     

    סלע המחלוקת התגלה באחת השבתות, כשבנם הבכור, עמית (היום בן 24), היה בן חודשים ספורים. "היה קיץ, והמזגן בחדרו הפסיק לפעול. הילד בכה מאוד ואני לא יכולתי לראות אותו בוכה, ושיניתי את שעון השבת כדי שיתחיל לפעול מחדש. כשסיפרתי על זה למויש הוא חטף קריזה. זה הרי אסור על פי ההלכה. שבוע לא דיברנו מרוב כעס, ובשבוע הזה קיבלתי החלטה: אני לא מוכנה להיות מחויבת להלכה, אם הציפייה שלה היא שאני לא אדאג לילד שלי".

    נילי: "שיניתי את שעון השבת כדי שהמזגן בחדר של בננו יפעל. כשסיפרתי למויש הוא חטף קריזה".

    מויש: "זה גרם למחלוקת שיכלה לפרק את החבילה"

    מויש: "זה גרם ויכוחים ומחלוקת שיכלה לפרק את החבילה. כי לגביי ההחלטה הזו אומרת שהיא רוצה לקיים אורח חיים לא דתי. השאלה הייתה איך זה ישפיע על החיים בבית. שאלתי את עצמי אם אנחנו יכולים להמשיך לחיות ביחד. דיברנו הרבה מאוד בנושא וזה הצריך החלטות לא פשוטות".

    נילי: "אני אמרתי שאהיה חילונית שמנהלת אורח חיים דתי, כדי שנוכל לחיות ביחד. אחרי כמה שנים התחלתי לנסוע בשבת או להדליק את האור, אבל לא בנוכחות בני המשפחה. בשבתות מויש הלך עם הילדים לבית הכנסת, ואני נסעתי לים. כשהילדים היו בגיל הגן, החלטתי שלא נכון שאנהל את אורח החיים שלי בהסתרה. זו הייתה עוד נקודת משבר. מויש חשש שאם הילדים יראו אותי נוסעת בשבת, זה יבלבל אותם ויפריע לחינוך שלהם. זה לא פשוט והיו הרבה מאוד התנגשויות במהלך השנים, אבל למדנו לחיות בהרבה כבוד ואהבה, מבלי לנסות לשנות זה את זה".

     

    לפני 19 שנה הקימו השניים את "יחד מודיעין", בית ספר משותף לדתיים ולחילונים. הקמת המיזם יוצא הדופן נבעה מהמורכבות של חייהם הזוגיים. "כשעמית היה בגן חובה הרגשתי שהסביבה והמסגרת מחנכות אותו שמה שאני עושה הוא חטא, ולא הייתי מוכנה לזה", אומרת נילי.

    מויש: "דיברנו על בניית מודל משלנו לחינוך משולב חילוני־דתי, שיהיה מבוסס על חינוך לערכים, ידע וכבוד הדדי. המטרה הראשונית הייתה לפתוח כיתה א' אחת, אבל בסופו של דבר פתחנו כיתה א' וב' וארבעה גני ילדים"

     

    מויש: "ואז קרה מה שקורה עם נילי תמיד: אם מציעים לה שתי אופציות, היא בוחרת בשלישית. דיברנו על בניית מודל משלנו לחינוך משולב חילוני־דתי, שיהיה מבוסס על חינוך לערכים, ידע וכבוד הדדי. אספנו סביבנו קבוצת חברים, ישבנו כאן בבית, והתחלנו לבדוק איך אפשר לקחת את החזון של נילי ולהגשים אותו בפועל. המטרה הראשונית הייתה לפתוח כיתה א' אחת, אבל בסופו של דבר פתחנו כיתה א' וב' וארבעה גני ילדים".

     

    היום, "יחד מודיעין" הוא כבר קמפוס שיש בו שישה גני ילדים, בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון ובית ספר לחינוך מיוחד, עם קהילה של קרוב לאלף משפחות. לצורך המיזם הוקמה עמותת הורים, שמויש היה היו"ר שלה במשך חמש שנים. "שם נדבקתי בחיידק הציבוריות", הוא אומר בחיוך. כיום, כאמור, הוא סגן ראש העיר מודיעין־מכבים־רעות, ומחזיק בתיקי החינוך, הגיל השלישי והמתנדבים. נילי, שמנהלת קליניקה להפרעות תקשורת, סיימה את הדוקטורט שלה בביו־אתיקה כמצטיינת נשיא אוניברסיטת בר־אילן, ומלמדת כיום אתיקה רפואית באוניברסיטת תל־אביב ובקריה האקדמית אונו.

     

    בני הזוג עם אלרז, לו תרמה נילי כליה, אשתו מיכל ובנם התינוק. "הוזמנו לברית ומויש היה הסנדק" (צילום: אלבום פרטי)
      בני הזוג עם אלרז, לו תרמה נילי כליה, אשתו מיכל ובנם התינוק. "הוזמנו לברית ומויש היה הסנדק"(צילום: אלבום פרטי)

       

      קצת כמו לידה

      שנה אחרי שעלה הרעיון לתרום כליה הודיעה נילי לבעלה שהיא מתקדמת בתהליך, והוא הציע שיתחילו אותו יחד. "התקשרתי לד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, ואמרתי לה שמויש ואני רוצים לתרום למי שזקוק ונמצא בראש רשימת הממתינים", משחזרת נילי. "זה היה קצת יוצא דופן. לא רק שאנחנו בני זוג שרוצים לתרום, אלא שגם לא ידענו למי נתרום". "זה היה במקרה לגמרי ביום המעשים הטובים", מחייך בן זוגה.

       

      השניים נדרשו להיפגש עם פסיכולוג, פסיכיאטר ועובדת סוציאלית ולעמוד בפני ועדה שתפסוק בדבר התאמתם לתרומה. במקביל החלו בבדיקות מורכבות, כדי למצוא את החולה שמתאים לכל אחד מהם. "כל הזמן השווינו", אומר מויש. "אני נמצאתי מתאים ב־60 אחוז לאדם בשם טדי, אז בן 48, חולה מגיל 18 שכבר הושתל בעבר וחיכה להשתלה הזו 11 שנה. ואז נשאלה השאלה אם להמשיך איתו, או למצוא מישהו שסיכוייו הם 90 אחוז. נפגשתי עם הרופאים שלו, וכשהבנתי מהם שהתרומה שלי היא במידה רבה הסיכוי האחרון שלו, החלטתי להמשיך איתו".

      נילי: "התברר שבמשפחה שלי יש סוכרת, ושהסיכוי שלי לחלות בעתיד במחלת כליות כפול. הרופאה אמרה לי שלא אסתכן, וממש נלחמתי לתרום"

       

      נילי: "כשעברתי את הבדיקות, התברר לרופאים שבמשפחה שלי יש סוכרת. אמרו לי שהסיכוי שלי לחלות בעתיד במחלת כליות כפול משל כל תורם אחר. הרופאה שמטפלת בתורמים אמרה לי שלא אסתכן, ואני ממש נלחמתי לתרום. ביקשתי לברר מה הסיכון שלי למחלת כליות לעומת אנשים אחרים. כשנאמר לי שאצל כל אדם הסיכון הוא שלושה אחוזים ואצלי הוא שישה אחוזים, וכל זאת בגילאים מבוגרים, הבנתי שזה אומר שב־94 אחוז הכל יהיה בסדר, ואין פה שאלה. אני ממשיכה בתהליך".

       

      את אמא לשלושה בנים. אין כאן חוסר אחריות מצדך?

      "להפך. אחרי שהבנתי את הסיכון והסיכוי, הרגשתי אחריות גדולה כלפי הנתרם שלי - בחור בן 36 בשם אלרז, נשוי ואב לשניים, ששתי הכליות שלו הפסיקו לתפקד בעקבות תאונה. אני שלמה עם זה מאוד. מלבד זאת, אחותי אמרה שאם חלילה אצטרך, היא תתרום לי כליה".

       

      מה אמרו הבנים שלכם כשהודעתם להם על ההחלטה?

      מויש: "כינסנו את שלושתם ואמרנו להם: 'יש לנו משהו לספר לכם'. התגובה שלהם הייתה 'סבבה'. השנה, אגב, התאומים שלנו, אהד ונעם, נמצאו מתאימים לתרומת מח עצם, ואחד מהם תרם מח עצם לילד. גם אחי הגדול תרם כליה, בדיוק שנה ויום אחריי".

       

      נילי ומויש לוי מדליקים את המשואה

       

      הניתוח של מויש התקיים באיכילוב ב־15 באוגוסט 2015, שבוע לאחר יום הנישואים ה־25 של בני הזוג. "למעשה, כך חגגנו את חתונת הכסף", הוא מחייך. "לא יכולנו לחשוב על דרך טובה יותר לחגוג. באותו יום התאומים שלנו התחילו מכינה קדם־צבאית ברמת הגולן. ערב קודם נילי ליוותה אותי לבית החולים, למחרת הייתה איתי עד שנכנסתי לניתוח, משם חזרה הביתה לקחת את התאומים לרמת הגולן, וחזרה לבית החולים עוד לפני שהתעוררתי".

      נילי: "נכנסה אחות ואמרה לי: 'הכל בסדר'. זו הייתה הפעם היחידה שבכיתי, מהתרגשות. הכליה הקטנה שלי הצליחה לעזור לבחור העצום הזה"

       

      איך התאוששת?

      "בדיעבד, קשה יותר מנילי. הייתי שלושה ימים בבית החולים, עם כאבים ומורפיום, ושבועיים בבית, שבהם נילי פינקה אותי. חזרתי לתפקוד מלא חודש אחרי הניתוח - עיתוי מצוין, כי נילי נכנסה לניתוח שלה חודש אחריי".

       

      נילי, לא נרתעת כשהבנת שהניתוח כרוך בכאבים?

      "לא היה לי ספק כלשהו. הבנתי שלא חשוב כמה זה כואב לנו עכשיו, זה אפילו לא קצה קצהו של הסבל של האנשים שאנחנו תורמים להם. זה קצת כמו לידה: כאבים טובים, שיש להם סיבה טובה".

       

      הניתוח של נילי בוצע בבילינסון. "מויש היה לחוץ הרבה יותר מאשר לפני הניתוח שלו", היא אומרת. "אני עברתי את זה מאוד בקלות. מה שהיה חשוב לי לדעת זה אם הכליה עובדת. כשהעלו אותי למחלקה נכנסה אחות ואמרה לי: 'הכל בסדר. יצא שתן'. זו הייתה הפעם היחידה שבכיתי, מהתרגשות. הכליה הקטנה שלי הצליחה לעזור לבחור העצום הזה".

       

      "שנינו תמכנו אחד בשני בתהליך, וזה היה עוד פרויקט משותף שלנו" (צילום:  חורחה נובומינסקי)
        "שנינו תמכנו אחד בשני בתהליך, וזה היה עוד פרויקט משותף שלנו"(צילום: חורחה נובומינסקי)

         

        נפגשתם עם המושתלים?

        מויש: "אני פגשתי את טדי פעם אחת, והפגישה הייתה מאוד מרגשת לשנינו. מעבר למפגש הזה לא היה קשר נוסף בינינו, אבל הבנתי שהניתוח הצליח ושהוא מתפקד בצורה מלאה, ופשוט חזר לחיים".

        נילי: "אלרז ואני נפגשנו לראשונה ביום שלפני הניתוח, ומאז נשארנו בקשר. גיליתי אדם מקסים, מלא כוח ועוצמה פנימית. לא מזמן נולד לו ולאשתו מיכל בן שלישי. הוזמנו לברית ומויש היה הסנדק. התרגשנו מאוד".

         

        מה אתם מרגישים היום לגבי התרומה?

        מויש: "אין תחושה טובה יותר מזו. הצלחתי לעשות משהו שיחזיר אדם לחייו. קשה לתאר את זה במילים".

        נילי: "לי זה הרגיש קצת מביך וגדול למידותיי. מצד שני, מדובר במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. כבת למשפחה נפגעת טרור, הרגשתי שהכאב האישי מתמזג בכאב הלאומי ושהעצב מתערבב בשמחה, ויש בזה משהו עוצמתי ומרפא"

         

        התרומה הכפולה שינתה את היחסים ביניכם?

        נילי: "אני הרגשתי שזה עשה לנו כזוג משהו ערכי. שנינו תמכנו אחד בשני בתהליך, וזה היה עוד פרויקט משותף שלנו".

        "אנחנו לא מסכימים כמעט על כלום, אבל בעניין הזה אני מסכים איתה לחלוטין", מחייך בעלה.

         

        ב־2016 נבחרתם להדליק משואה משותפת ליום העצמאות, בטקס שהוקדש ל"גבורה אזרחית". איך הרגשתם כשהודיעו לכם?

        נילי: "אני הרגשתי שמה שעשינו לא מספיק גדול כדי להדליק משואה, שהכבוד גדול מדי. אבל אחר כך חשבתי שאם נתייחס לעצמנו כמייצגים את כל האנשים התורמים, אוכל לעמוד שם בלב שלם".

         

        מויש: "אמא שלי נהגה לנסוע להר הרצל לצפות בחזרה של הדלקת המשואות, וכולנו היינו יושבים ורואים את הטקס בהתרגשות גדולה. לצערי, הוריי כבר לא בחיים, אבל הכי רציתי להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה שהפעם היא תגיע לטקס כמוזמנת".

         

        מה אתם זוכרים מהטקס?

        נילי: "לי זה הרגיש קצת מביך וגדול למידותיי. מצד שני, מדובר במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. כבת למשפחה נפגעת טרור, הרגשתי שהכאב האישי מתמזג בכאב הלאומי ושהעצב מתערבב בשמחה, ויש בזה משהו עוצמתי ומרפא".

        מויש: "לעמוד שם, ברגע הכי ישראלי שיש, במקום הכי ישראלי, להגיד את המילים 'לתפארת מדינת ישראל!' זה עוצמתי ומרגש ברמות־על. הישראליוּת בהתגלמותה".

         

        במי הייתם בוחרים להדליק משואה?

        בד"ר תמר אשכנזי מנהלת המרכז הלאומי להשתלות. אישה מדהימה, שכל חייה מוקדשים לתפר העדין והכואב שבין אובדן ושכול לבין חיים ושמחה.

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: חיה וידר)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: חיה וידר)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד