למלא את החלל: אחרי ששכלו את בניהן, החליטו להביא ילד לעולם

הן אמהות שכולות בנות 40 פלוס, שאיבדו את בניהן בצבא והחליטו להביא תינוק לעולם. איילת סלע, חלי חסין וריקי מור מספרות על רכבת ההרים הרגשית בין העצב התהומי לאושר הגדול

צפורה רומן

|

07.05.19 | 08:56

איילת סלע עם גיתית ונחשון. "גיתית פיקחית מאוד, כמו דן. נחשון מוזיקלי כמוהו וגם מזכיר אותו חיצונית" (צילום:   אלעד גרשגורן)
איילת סלע עם גיתית ונחשון. "גיתית פיקחית מאוד, כמו דן. נחשון מוזיקלי כמוהו וגם מזכיר אותו חיצונית" (צילום: אלעד גרשגורן)

שלוש אמהות בנות 40 פלוס, ששכלו את הבנים שלהן בצבא, החליטו להביא לעולם חיים חדשים. זהו סיפורן:

 

 

האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

האזינו לכתבה המלאה

האזינו לכתבה המלאה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

 

"ביום האחרון לשבעה הודיעו לנו שהעוברים המוקפאים לא הושמדו"

איילת סלע, אמא של טוראי דן ז"ל, גיתית ונחשון

 

איילת והילדים. "אנחנו משתדלים מאוד לא להשוות" (צילום:   אלעד גרשגורן)
    איילת והילדים. "אנחנו משתדלים מאוד לא להשוות"(צילום: אלעד גרשגורן)

     

    ארבעה באוגוסט 2015, שבועיים וחצי אחרי שדן סלע, בן יחיד להוריו, התגייס והחל קורס צבאי, נשמעה דפיקה על דלת ביתה של משפחת סלע בעפולה. באותו רגע השתנו חייה ולא שבו עוד למסלולם.  "חזרתי עייפה מנסיעה לתל־אביב ביום חם במיוחד ונמנמתי על הספה", מספרת איילת סלע. "התעוררתי מהדפיקה על הדלת, הצצתי בעינית, וכשראיתי שעומדים שם שני קצינים ועוד אדם, ישר ידעתי. פתחתי את הדלת ושאלתי: 'מה קרה לדן?' קצין העיר הושיב אותי ואמר: 'הם היו בסיור בירושלים ודן התמוטט ומת', ובאותו רגע היה חורבן הבית הראשון שלנו".

    "פתחתי את הדלת ושאלתי: 'מה קרה לדן?' קצין העיר הושיב אותי ואמר: 'הם היו בסיור בירושלים ודן התמוטט ומת', ובאותו רגע היה חורבן הבית הראשון שלנו"

     

    שבועות מספר לאחר מכן, בכנס הורים שכולים שערכה עמותת "אור למשפחות", עלתה המייסדת עירית אורן גונדרס לבמה ובירכה את הנוכחים על בריתות וחגיגות בר מצווה של נכדים. עיניה של איילת סלע מלאו דמעות. "אותי כבר אף אחד לא יברך על נכדים. הבן היחיד שלי איננו, ולי לא יהיו השמחות האלו. נשארנו לבד'".

     

    שלוש שנים וחצי לאחר מכן, היא חובקת את גיתית (שנתיים וחודשיים) ונחשון (שנה ועשרה חודשים). השניים נולדו לה ולבעלה מוטי בהפרש של ארבעה חודשים זה מזה, באמצעות שתי פונדקאיות.

     

    איילת (50), מיילדת במקצועה, היא ילידת הקיבוץ הדתי טירת־צבי. בגיל 25 נישאה למוטי (54), מוזיקאי ומציל. דן, בנם, נולד ב־1997, לאחר היריון קשה שסיכן את חיי אמו. "דן היה ילד יחיד בדורו, אדם שלם שהשאיר חותם", מספרת איילת. "היה לו קסם נדיר. הוא ניגן, כתב והלחין, היה חקיין והיה לו כישרון מיוחד לשפות. בגיל 15 הוא עשה קורס מאמני כדורסל ובשנה שלפני הצבא אימן תלמידי יסודי. כל הילדים בעיר הכירו אותו".

     

    דן סלע ז"ל. "היה לו קסם נדיר. הוא ניגן, כתב והלחין והיה לו כישרון מיוחד לשפות" (צילום: אלבום פרטי)
      דן סלע ז"ל. "היה לו קסם נדיר. הוא ניגן, כתב והלחין והיה לו כישרון מיוחד לשפות"(צילום: אלבום פרטי)

       

      במהלך השנים חוותה איילת כמה הריונות שלא צלחו, ודן נשאר בן יחיד. אבל במסגרת הניסיונות להביא לעולם ילד נוסף, הקפיאו היא ובעלה עוברים שלהם. "העוברים נשמרו ברמב"ם, וחמש שנים לאחר שנוצרו נאמר לנו שאם ברצוננו לשמור אותם הלאה, נצטרך לשלם, ולא - הם יושמדו. בסיטואציה של חיינו באותו זמן זה לא היה רלוונטי לנו, אבל לא השבתי לכאן או לכאן והיינו בטוחים שהעוברים הושמדו".

      ביום האחרון של השבעה, באה לניחום אבלים מכרה, אחות ברמב"ם, שזכרה כי בעבר איילת ומוטי הקפיאו עוברים. "היא שאלה לגורלם, ויומיים־שלושה אחר כך חזרה אליי עם בשורה: העוברים לא הושמדו"

       

      דקות לאחר שקיבלה את הבשורה על מותו של בנה, התעשתה איילת ואמרה לקצין העיר: "לדן יש כרטיס 'אדי' לתרומת איברים. אני מבקשת שתיקחו מה שאפשר וגם שישאבו לו זרע". כמה ימים לאחר מכן, ביום האחרון של השבעה, באה לניחום אבלים מכרה, אחות ברמב"ם, שזכרה כי בעבר הם הקפיאו עוברים. "היא שאלה לגורלם, ויומיים־שלושה אחר כך חזרה אליי עם בשורה: העוברים לא הושמדו. פתאום, מתוך תחושת החורבן, הבנו שיש לנו גם זרע של דן להמשכיות וגם עוברים שלנו. היינו ממש בתחילת האבל והתחלנו את ההליך עם סימן שאלה גדול".

       

      מתי התחלת בתהליך?

      "כבר בתום השלושים לדן פנינו לסוכנות פונדקאות. התחלנו בהודו, אבל כמה שעות לפני הטיסה לשם, הודו סגרה את שערי הפונדקאות בפני זרים. עברנו לפונדקאות בגיאורגיה. הניסיון הראשון נכשל. בניסיון השני ציפינו לקבל תשובה ביום ההולדת של דן וקיוויתי לתשובה חיובית, אבל קיבלנו תשובה שלילית. כל הלילה בכיתי. אני לא יודעת על מי יותר - על הילד שהיה לי או על הילד שלא יהיה לי.

      "בניסיון הבא הפונדקאית התחרטה. לפונדקאית הבאה החזירו שניים מתוך שמונה העוברים שהיו לנו, ונקלט אחד בלבד, והחלטנו לנסות את מזלנו במקביל עם פונדקאית נוספת. כשלושה חודשים אחרי שנקלט ההיריון הראשון, הוחזרו העוברים מהמבחנה האחרונה ועוד היריון נקלט".

      "כשהתבשרתי בהיריון הראשון שזו בת, קיבלתי זבנג. אף פעם לא גידלתי בנות. אבל שמחתי שלא יהיה מקום להשוואות. כשנודע לנו שהשני בן, הרגשתי שבכך אלוהים תיקן את הטעות שעשה"

       

      איך מימנתם את כל זה?

      "על שני ההליכים שילמנו מאות אלפי שקלים. קיבלנו סיוע ממשרד הביטחון, מעמותת 'אור למשפחות', מהמשפחה, הוצאנו חסכונות ולקחנו הלוואות".

       

      למה פיללת? לבנים או לבנות?

      "כשהתבשרתי בהיריון הראשון שזו בת, קיבלתי זבנג. אף פעם לא גידלתי בנות. אבל שמחתי שלא יהיה מקום להשוואות. כשנודע לנו שהשני בן, הרגשתי שבכך אלוהים תיקן את הטעות שעשה".

       

      איך הגיבה הסביבה?

      "המשפחה שלי התנגדה בהתחלה מחשש שיהיה לנו קשה להתחיל הכל שוב. והיו אנשים ששאלו איך שכחנו כל כך מהר את דן. אני לא מאשימה אותם. היום, כשאני כל כך עסוקה בשגרת הילדים, גם לי עצמי יש לפעמים נקיפות מצפון, כאילו דן נדחק הצדה. בעצם לא כל כך הספקנו להתאבל עליו".

       

      דן ז"ל וגיתית באחת התמונות האחרונות יחד  (צילום: אלבום פרטי)
        דן ז"ל וגיתית באחת התמונות האחרונות יחד (צילום: אלבום פרטי)

         

        גיתית, הראשונה מבין הילדים, הייתה אמורה להיוולד בניתוח יזום ביום הולדתו העברי של דן. "ביקשנו להקדים את הניתוח שלה ל־28 בפברואר 2017. מוטי ואני הגענו לבית החולים בטביליסי לקראת הלידה, קיבלנו חדר צמוד לחדר הניתוח, הפשיטו אותי, השכיבו אותי במיטה, ומיד כשגיתית נולדה שמו אותה עליי וכיסו אותנו. למען האמת, חששתי איך ארגיש, כי חסרו לי תשעה חודשים של נשיאתה בבטן. אבל ברגע שהיא הייתה עלי חשתי פרץ של התרגשות, בכי ואהבה".

        "היו אנשים ששאלו איך שכחנו כל כך מהר את דן. אני לא מאשימה אותם. היום, כשאני כל כך עסוקה בשגרת הילדים, גם לי עצמי יש לפעמים נקיפות מצפון, כאילו דן נדחק הצדה. בעצם לא כל כך הספקנו להתאבל עליו"

         

        ואיך היה עם נחשון?

        "הוא נולד באותו בית חולים, ב־20 ביוני 2017. כבר היינו מורגלים והייתה לי תינוקת בת ארבעה חודשים, שהצטרפה אלינו עם בת דודתי שסייעה לנו. איתו הרגשתי שמחה כמו בלידה שנייה. נשארנו בגיאורגיה כחודש, להשלמת הביורוקרטיה, וחזרנו הביתה לקראת יום השנה השני של דן. עשינו ברית ומסיבת הודיה ושבוע אחר כך אזכרה לדן. זה שוב חידד את המורכבות של החיים שלנו. בשלוש וחצי השנים האחרונות עברנו רכבת הרים רגשית".

         

        למה בחרתם את השמות גיתית ונחשון?

        "אנחנו בית מוזיקלי. דן היה פסנתרן בחסד עליון, מוטי מוזיקאי ואני מנגנת בפסנתר. גיתית זה כלי הנגינה שהלוויים היו מנגנים בו בבית המקדש. לגבי הבן התלבטנו אם ניתן בשמו אזכור לדן. ברכת יעקב לשבט דן אומרת 'יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור'. הכוונה בברכה היא שאפשר להיות מנהיג גם מלמטה ולהצליח להפיל רוכב מסוס. מנהיג לא תמיד חייב להוביל מהראש. וכך היה דן. הוא הנהיג והשפיע בדרכו, בצנעה. אז עשינו מהנחש והשפיפון - נחשון".

         

        כשאת נשאלת כמה ילדים יש לך, מה את עונה?

        "שלושה, כמובן. גם אם דן איננו הוא עדיין הילד שלי".

        "הילדים יצטרכו ללמוד הכל מאיתנו ומסיפורים. אבל אנחנו מאוד מקווים שתהיה לנו היכולת לגדל אותם כשדן בלב ולא על הכתפיים שלהם"

         

        את הולכת לבית הקברות?

        "רק ביום השנה. אני רוצה להיות איפה שדן חי ולא איפה שהוא מת".

         

        את מחפשת בילדייך דמיון לאחיהם הגדול?

        "אנחנו משתדלים מאוד לא להשוות. כל אחד הוא בפני עצמו, אבל גיתית פיקחית מאוד, כמו דן. נחשון מוזיקלי כמוהו וגם מזכיר אותו חיצונית".

         

        איך היית מגדירה את חייכם היום?

        "העצב והשמחה חיים זה לצד זה. אני לומדת לשמוח בלי רגשות אשמה ולתת זמן גם לעצב ולגעגוע. אין כללים. עכשיו, כשיש לנו שני ילדים, השאלה היא איך חיים גם עם ילד שאיננו. אנחנו לומדים את זה יום־יום".

         

        מה הילדים יֵדעו על דן?

        "הם יצטרכו ללמוד הכל מאיתנו ומסיפורים. אבל אנחנו מאוד מקווים שתהיה לנו היכולת לגדל אותם כשדן בלב ולא על הכתפיים שלהם".

         

        איילת ומוטי לאחר לידת הפונדקאית; משמאל: גיתית הקטנה אוחזת בדיסקית  (צילום: אלבום פרטי)
          איילת ומוטי לאחר לידת הפונדקאית; משמאל: גיתית הקטנה אוחזת בדיסקית (צילום: אלבום פרטי)

           

          "רציתי מאוד בן, כדי שיהיה מי שיגיד עליי קדיש"

          חלי חסין, אמא של רב"ט לי ז"ל, סי ורום

           

          חלי חסין עם רום. "קראנו לו רום, כי הרגשתי שהוא ירומם את רוחנו" (צילום: גיל נחושתן)
            חלי חסין עם רום. "קראנו לו רום, כי הרגשתי שהוא ירומם את רוחנו"(צילום: גיל נחושתן)

             

            רב"ט לי חסין, חייל בתותחנים, נפטר בבית החולים שיבא תל־השומר, אחרי ניתוח מסובך להסרת גידול ממוחו, שממנו לא התעורר. הוא היה אז בן 19. איבריו נתרמו לשישה אנשים, ואלמלא האסון ותרומת האיברים האצילה, היו הוריו חלי (46) ואורן (51) חסין נשארים אלמונים.

             

            "אהבנו לרקוד, לחגוג, לחיות", אמרה חלי חסין אז, ארבעה חודשים וחצי לאחר מותו של בנה הבכור, כאשר הגעתי לביתה בפרדס־חנה למפגש מיוחד מאוד: מוחמד אבו אל־היג'א, האיש שקיבל את ריאותיו של לי, הגיע עם בתו ובנו כדי להודות אישית למשפחה, ואנחנו היינו שם. הכתבה המרגשת התפרסמה ב"לאשה" לפני ארבע שנים בדיוק.

            "ללי לא היה קל בצבא. כטבעוני בעל עקרונות מוצקים הוא לא הסכים לחבוש כומתת צמר, סירב לנעול נעלי עור ונעל רק נעלי ספורט, גם במסעות ארוכים. במסע כומתה לא טעם דבר. 36 שעות צעד בצום ולא ויתר לעצמו"

             

            "לי היה ילד מבריק וחכם. הוא היה סקרן ובעל זיכרון מדהים. עוד לפני שלמד לקרוא נהגנו לקרוא באוזניו אנציקלופדיה לילדים, והעונש הכי גדול לגביו היה ללכת לישון בלי האנציקלופדיה. בבית הספר החקלאי בפרדס־חנה הוא למד מתמטיקה ופיזיקה, הנדסת תוכנה ומדעי המחשב והצטיין בכולם".

             

            לי התגייס לתותחנים ב־17 במרץ 2014. "לא היה לו קל בצבא", סיפרה אמו. "כטבעוני בעל עקרונות מוצקים הוא לא הסכים לחבוש כומתת צמר, סירב לנעול נעלי עור ונעל רק נעלי ספורט, גם במסעות ארוכים. במסע כומתה לא טעם שום דבר. 36 שעות צעד בצום ולא ויתר לעצמו".

             

            כשהיה באימון מתקדם הבחינו הוריו שהוא גורר רגל. הם הפנו אותו לרופא, אבל זו הייתה תקופת "צוק איתן" והוא היה בכוננות ובהמשך עלה לחרמון ולא התפנה לכך. הוא גם לא גילה להם שסבל מכאבי ראש וסחרחורות והמשיך לתפקד. עם הזמן הידרדר מצבו, וכשהגיע הביתה לחופשה ראו הוריו שאינו כתמול שלשום. מכאן התנהל הכל בקצב מסחרר. בדיקת סי־טי שנעשתה לו הצביעה על גידול במוח, שהיה ממוקם בחלל שבין שתי האונות. "השמיים נפלו עלינו", אמרה חלי. "הנחמה הייתה שככל הנראה מדובר בגידול שפיר. היינו אופטימיים. ידענו שיש לנו ילד בריא וחזק, האמנו שהוא יעבור את זה בשלום".

            "לי האמין מאוד במדע וברפואה, וכיוון שהיה ילד בריא, חזק, ספורטאי וטבעוני, שבחיים לא עישן ולא שתה אלכוהול, ידענו שיהיה בזבוז נורא שהגוף שלו יירקב בקבר, כשאפשר להציל איתו אנשים אחרים"

             

            לי נותח בשיבא במשך 16 שעות אך ההליך לא הצליח. כעבור כמה ימים הוא נכנס למצב של מוות מוחי, "וברגע שהבנו שאין יותר מה לעשות כדי להציל אותו, אמרנו ישר שאנחנו מסכימים לתרום את איבריו", סיפר אז אביו, אורן. "לשנינו יש כרטיס 'אדי' וידענו שאילו שאלנו אותו, הוא היה מסכים ללא היסוס. לי האמין מאוד במדע וברפואה, וכיוון שהיה ילד בריא, חזק, ספורטאי וטבעוני, שבחיים לא עישן ולא שתה אלכוהול, ידענו שיהיה בזבוז נורא שהגוף שלו יירקב בקבר, כשאפשר להציל איתו אנשים אחרים".

             

            לי חסין ז"ל. "הוא היה סקרן ובעל זיכרון מדהים" (צילום: אלבום משפחתי)
              לי חסין ז"ל. "הוא היה סקרן ובעל זיכרון מדהים"(צילום: אלבום משפחתי)

               

              ארבע שנים אחרי פגישתנו ההיא, חזרנו אל חלי חסין, שילדה מאז בן נוסף, רום, בן שנה ורבע, אח ללי ולסי (18 וחצי), לוחמת בגדוד שבו שירת אחיה.

               

              מתי החלטת להביא לעולם עוד ילד?

              "רציתי מיד עוד ילד, אבל אורן חשש שאנחנו מבוגרים מדי וסי מאוד לא רצתה בכך. זה הרגיש לה כאילו תינוק חדש יתפוס את המקום של לי. בראש השנה, כשכבר היינו בתהליך, היא כתבה בכרטיס הברכה: 'אל תדאגו, אנחנו עוד נתרבה', והבנתי שהיא מסכימה".

              "רציתי מיד עוד ילד, אבל אורן בעלי חשש שאנחנו מבוגרים מדי ובתנו סי מאוד לא רצתה בכך. בראש השנה, כשכבר היינו בתהליך, סי כתבה בכרטיס הברכה: 'אל תדאגו, אנחנו עוד נתרבה', והבנתי שהיא מסכימה"

               

              איך התנהל התהליך?

              "בהתחלה ניסינו לבד ובהמשך עברנו כמה טיפולי הפריה שלא צלחו, אבל אז קישרו אותנו בעמותת 'אור למשפחות' עם פרופ' שלמה משיח, שבזכות העמותה מטפל באמהות כמונו בהתנדבות".

               

              נזקקת לתרומת ביצית?

              "לא. נכנסתי להיריון בהפריה חוץ־גופית עם ביצית שלי, וההיריון נקלט כבר בטיפול הראשון. במאי 2017, בדיוק ביום ההולדת ה־44 שלי, קיבלתי את הבשורה. אי־אפשר לתאר את השמחה האדירה, אבל ההיריון היה מלווה בהמון פחדים והוא גם היה היריון בסיכון בגלל סוכרת היריון. הזהרתי את עצמי לא לשמוח מוקדם מדי".

               

              ייחלת לבן או לבת?

              "רציתי מאוד בן, כי הבן שלי איננו וגם רציתי שיהיה מי שיגיד עליי קדיש. מצד שני, רציתי בת כי חשבתי שזה יהיה עדיף בשביל סי".

               

              רום נולד ב־21 בינואר 2018. "קראנו לו רום, כי הרגשתי שהוא ירומם את רוחנו".

               

              מי היה איתך בלידה?

              "אורן וסי, שביקשה להיות איתי, ואני חששתי שתהיה לה טראומה וביקשתי שתבטיח לי שאם תתקשה, היא תרגיש חופשייה לצאת. ילדתי בבית החולים לניאדו בלידה טבעית, מהירה וקלה. מיד אחרי הלידה סי אמרה לי: 'איזו טראומה. עשית לי חשק'", היא צוחקת.

               

              מה הרגשת כשהחזקת לראשונה את בנך התינוק?

              "התרגשות אדירה ושמחה גדולה. כשאיבדתי את לי הרגשתי שחלק גדול ממני נקבר באדמה. עכשיו הרגשתי כאילו חלק ממני נולד מחדש".

              "כשאיבדתי את לי הרגשתי שחלק גדול ממני נקבר באדמה. עכשיו הרגשתי כאילו חלק ממני נולד מחדש"

               

              היום את אמא חרדתית יותר?

              "ממש לא. מעולם לא הייתי, ומה שקרה לא גרם לי להיות חרדתית".

               

              רום קיבל את החדר של לי?

              "כן. לאורן היה קשה עם זה. בשנה הראשונה הייתי הולכת אל לי בבית העלמין ופורקת את הכאב, ואורן היה נכנס לחדר של לי ונשכב במיטתו. כשהייתי בהיריון חברה עיצבה לי במתנה את החדר ואני הייתי מלאה בהורמונים ובצורך לקנן והיה לי קל לפנות דברים".

               

              מה רום ילמד על אחיו הגדול?

              "אני מספרת לו עליו מאז שנולד. הוא עדיין לא מבין, אבל כל לילה לפני שהוא הולך לישון הוא נותן נשיקה לתמונה של לי שעל המזנון. אני עושה את זה כדי שהזיכרון של לי יהיה כמה שיותר נוכח. גם ללי סיפרתי על רום, כמובן. אני גם בטוחה שהוא משך בחוטים כדי שזה יקרה".

               

              ואיך סי איתו?

              "מדהימה מהרגע הראשון. כאילו גידלה עשרה ילדים".

               

              בריאיון הראשון אמרת לי: "לפני המקרה היינו אנשים מאושרים. אהבנו לרקוד, לחגוג, לחיות". חזרתם למקום ההוא?

              "חזרנו לרקוד, אנחנו מחייכים, צוחקים ומנסים להיות מאושרים. בחיים לא אהיה מאושרת כמו פעם, אבל אנחנו בהחלט בית שמח".

               

              ביקור הורים בצבא, לפני שהמחלה התגלתה (צילום: אלבום משפחתי)
                ביקור הורים בצבא, לפני שהמחלה התגלתה(צילום: אלבום משפחתי)

                 

                "כבר בזמן השבעה החלטתי להביא עוד ילד"

                ריקי מור, אמא של רב"ט אבי ז"ל, שמואל־יהודה, עדן, נדב ויאיר־מנחם

                 

                ריקי מור עם יאיר-מנחם. כשהחזקתי אותו לראשונה רציתי שלא ידמה לאבי, שלא נשווה ביניהם" (צילום: יריב כץ)
                  ריקי מור עם יאיר-מנחם. כשהחזקתי אותו לראשונה רציתי שלא ידמה לאבי, שלא נשווה ביניהם"(צילום: יריב כץ)

                   

                  הדבר הראשון שרואים כשפותחים את דלת ביתם של בכור וריקי מור בשהם, הוא קיר אמנותי שניצב מול הכניסה ובו צילומי ענק של בנם, רב"ט אבי מור ז"ל. שני צעדים אחר כך מתגלה ערימה מסודרת של צעצועים צבעוניים שאינם מותירים ספק: בבית הזה גדל ילד קטן שאוהב פאזלים. אלה, בעצם, שני הקצוות שביניהם חיה כיום משפחת מור: בין הכאב על אבי, שנהרג בעת שירותו הצבאי, ובין יאיר־מנחם בן השלוש וחצי, שנולד בעקבות נפילתו של אחיו.

                  "הערתי את הבן הגדול ואמרתי לו: 'יש אנשים בדלת. אני לא יודעת מה הם רוצים'. כשפתחנו יחד את הדלת, עמדו שם שלושה מלאכי בשורה. מאותו רגע יש את החיים שלפני והחיים שאחרי"

                   

                  ריקי (47), מזכירה רפואית בבית החולים איכילוב, היא ילידת אשדוד, בת למשפחה יוצאת גיאורגיה. בכור (51) נולד בגיאורגיה ועלה ארצה בגיל שלוש. הם נישאו כשהייתה בת 17 וחצי, ובכורם, שמואל־יהודה (28, עומד להינשא), נולד לפני שמלאו לה 19. אבי, הבן השני, היה אמור להיות בן 26. אחריו נולדה עדן (21, חיילת משוחררת, בטיול אחרי צבא באוסטרליה) ואחריה נדב (15 וחצי, תלמיד תיכון).

                   

                  "אבי היה ילד יפה תואר, נעים הליכות, בעל אינטליגנציה רגשית נדירה, שהפיץ אינסוף אהבה", מספרת ריקי. "הוא התגייס באוקטובר 2011 לחיל הים וביום העצמאות ה־65 נבחר לחייל מצטיין של החיל. בהמשך עבר לשרת בבסיס תל־השומר באיתור ובגיוס חיילים לחיל הים. הוא שירת שנתיים, ואז הכל נגדע".

                   

                  ב־4 באוקטובר 2013 נהרג רב"ט אבי מור בתאונת דרכים. "ביום שישי, מוקדם בבוקר, התעוררתי מצלצול טלפון שלא הספקתי לענות לו. בעלי היה במשמרת ברשות שדות התעופה. ואז הייתה דפיקה בדלת. דרך העינית ראיתי חיילים במדים ולא פתחתי. כל הילדים היו בבית, חוץ מאבי. התקשרתי אליו ולא הייתה תשובה. הערתי את הבן הגדול ואמרתי לו: 'יש אנשים בדלת. אני לא יודעת מה הם רוצים'. כשפתחנו יחד את הדלת, עמדו שם שלושה מלאכי בשורה. מאותו רגע יש את החיים שלפני והחיים שאחרי.

                   

                  "לפני - הרגשתי שהצלחתי לבנות בית מלא אהבה ושאני במקום בטוח מאוד. דאגות יש תמיד, אבל השקעתי את האנרגיות בעשייה, בהצמחת המשפחה ובאהבה, וחשבתי שאני בחוף מבטחים. היינו בית שמח מאוד, מלא רעשים טובים - החיים במלוא עוצמתם".

                   

                  אבי מור ז"ל.  "היה בעל אינטליגנציה רגשית נדירה, שהפיץ אינסוף אהבה" (צילום: אלבום פרטי)
                    אבי מור ז"ל. "היה בעל אינטליגנציה רגשית נדירה, שהפיץ אינסוף אהבה"(צילום: אלבום פרטי)

                     

                    מה יש אחרי?

                    "שכול הוא תהליך ארוך מאוד. צריך לחשב מסלול מחדש. בהתחלה, התחושה הייתה שהקרקע נשמטת ושאין במה להיאחז, אבל לאט־לאט לומדים לחיות לצד השכול, לא להיאבק בו, כי המאבק לוקח המון כוח ובבית נשארו שלושה ילדים שעולמם חרב, שאיבדו אח אהוב שמילא את הבית בצחוק, אהבה וכיופים. החלטתי לקחת את המושכות לידיים ואמרתי שהבית הזה ימשיך להיות מלא חיים, לצדו של אבי ויחד איתו".

                     

                    זה אפשרי?

                    "בהחלט. נעזרתי בעובדת סוציאלית של משרד הביטחון. ניהלתי איתה הרבה שיחות וכל הכוחות שהיו בתוכי פרצו החוצה כדי להעצים את הבית. בשכול יש לך שתי אופציות: להתכרבל מתחת לשמיכה או לעשות הכל כדי להמשיך להיות משפחה מתפקדת. אני בחרתי להוביל את השכול ולא להיות מובלת על ידו".

                    "שאלתי את עצמי כמה אגואיסטית אני. הרי הרגע קברתי ילד מופלא בן 20 ואיך אני יכולה לחשוב על חיים חדשים? אבל האינטואיציה שלי הייתה שזה הניצחון שלי על השכול"

                     

                    ומתי החלטתם להביא לעולם עוד ילד?

                    "אני החלטתי כבר בזמן השבעה וכולם התנגדו. בעלי שאל איך אפשר לחשוב על חיים חדשים כשהרגע איבדנו ילד. הוא היה במקום אחר ממני: היה מכונס, לא הרשה לעצמו ליהנות, לחייך, להרים את הראש. האמת היא שגם אני שאלתי את עצמי כמה אגואיסטית אני. הרי הרגע קברתי ילד מופלא בן 20 ואיך אני יכולה לחשוב על חיים חדשים. אבל האינטואיציה שלי הייתה שזה הניצחון שלי על השכול".

                     

                    חשבת שהילד החדש יהיה תחליף לילד שאיבדת?

                    "אין תחליף לאף ילד. כל ילד הוא עולם ומלואו, ולאבי שמור המקום המיוחד שלו ואף אחד לא ייקח אותו. זה היה ברור לי מהרגע הראשון, חד־משמעית".

                     

                    איך הצלחת לשכנע את בעלך?

                    "זה היה תהליך. התנאי שלו היה שזה יהיה בלי טיפולים ובלי התערבות, ואני מאוד האמנתי בעצמי ובכך שאם הקב"ה נתן לי סטירה מצד אחד, הוא ילטף אותי בצד השני. ובאמת, בגיל 43 וחצי נכנסתי להיריון טבעי".

                    "התנאי של בעלי היה שההריון יהיה בלי טיפולים ובלי התערבות, ואני מאוד האמנתי בעצמי ובכך שאם הקב"ה נתן לי סטירה מצד אחד, הוא ילטף אותי בצד השני. ובאמת, בגיל 43 וחצי נכנסתי להיריון טבעי"

                     

                    איך הגיבו ילדיכם?

                    "הודענו להם רק אחרי שהתברר שבדיקת השקיפות העורפית תקינה. שמואל, שהיה כבר בן 25, פרגן, וכך גם נדב, שהיה בן 12. לעדן בת ה־17 היה אז מאוד קשה. היא חששה שהתינוק החדש יהיה תחליף לאבי, ואולי זה גם הביך אותה".

                     

                    רצית בן או בת?

                    "לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי אובדן ילד זה לא רלוונטי. רציתי רק שיהיה ילד בריא".

                     

                    "לאבי שמור המקום המיוחד שלו ואף אחד לא ייקח אותו" (צילום: אלבום פרטי)
                      "לאבי שמור המקום המיוחד שלו ואף אחד לא ייקח אותו"(צילום: אלבום פרטי)

                       

                       

                      יאיר־מנחם נולד ב־22 ביולי 2015 בניתוח קיסרי בבית החולים בילינסון. "כשהחזקתי אותו לראשונה זה היה רגע שיש בו הכל מהכל. אושר עילאי, תחושת ניצחון ושמחה ומצד שני, חששות, שלא ידמה לאבי, שלא נשווה ביניהם".

                       

                      את מצליחה לא להשוות?

                      "במציאות, מכל האחים, יאיר הכי דומה לאבי. אבל אני משתדלת מאוד להימנע מהשוואה. אני יכולה לומר בוודאות שהילד הזה באמת מביא אור למשפחה שלנו. עדן אמרה לי לא מזמן: 'אמא, אני כל כך גאה בך. החיים שלנו היו נראים שונים לחלוטין בלי ההחלטה האמיצה שלך', וכשאני שומעת את זה, אני יודעת שזה לא היה אגואיסטי מצדי אלא מעשה נכון כדי לצמוח כמשפחה גם אחרי האסון. ואבי נמצא כל הזמן פה" - היא אומרת ומניחה את ידה על לבה, סמוך למדליון שתמונתו של בנה ניבטת ממנו - "אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני".

                       

                       

                      עמותת "אור למשפחות" מסייעת להורים שכולים

                      "אור לחיים חדשים" הוא פרויקט שהקימה עירית אורן גונדרס, מייסדת עמותת "אור למשפחות", המסייעת להורים שמבקשים להרחיב את משפחתם לאחר נפילת בניהם בשירות צה"ל. העמותה מקיימת מפגשי ייעוץ והנחיה, בהובלתם של פרופ' שלמה משיח ופרופ' דוד בידר, וכן מגייסת כספים לתרומת ביציות ופונדקאות להורים שכולים. עלות תרומת ביצית מחו"ל היא כ־6,000 דולר ועלות הליך פונדקאות הוא כ־300 אלף שקל. עד כה סייעה העמותה להבאת 14 תינוקות לעולם. "אני עושה את זה כדי שלא תהיה אף אם שכולה בישראל שבגלל כסף לא תוכל ללדת ילד", מסבירה אורן גונדרס. "אני אומרת להורים שכולים: 'במקום לשקוע, תתחילו חיים חדשים ואנחנו נלך איתכ ם יד ביד'".

                       

                      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
                      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
                       
                      הצג:
                      אזהרה:
                      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד