ורשה. בסלון הנינוח שבו ניצבים פסנתר כנף שחור ופוחלץ של נמר, אין ולו רמז לכך שבין כותלי הבית הזה, "בית ז'בינסקי" בוורשה, בוצע לפני כ-80 שנה, ממש מתחת לאפם של הנאצים, אחד ממבצעי ההצלה ההרואיים של מאות יהודים.
למבצע ההצלה לא אחראיים לוחמי מחתרת או חיילי צבא בעלות הברית, אלא בני משפחה נוצרית-פולנית בת ארבע נפשות, שבחרו לפעול למען מי שחייו נתונים בסכנה, תוך שהם מסכנים את חייהם עצמם.
סיפורו המרגש של "בית ז'בינסקי" קשור לאחת האטרקציות המצליחות בוורשה - גן החיות.
בית משפחה בלב גן החיות
גן החיות הוורשאי נפתח לציבור לראשונה ב-1928 ונחשב אז לאחד המודרניים מסוגו בעולם. גם כיום הוא מהווה מוקד שאליו נוהרים לא רק פולנים, אלא גם תיירים מכל העולם. להבדיל מגני חיות אחרים, כאן ניצב גם בית מגורים, שנבנה ב-1931 כחלק מהגן, ונועד למגוריהם של יאן ז'בינסקי, זואולוג ומנהל גן החיות, אשתו אנטונינה, ושני ילדיהם הצעירים.
ז'בינסקי השקיע בגן החיות את כל מרצו, והפך אותו לאחד המוצלחים באירופה. השראה הוא קיבל מגני החיות של מינכן והמבורג. כדי להעניק תחושה של פתיחות וחופש, הוא השתדל להסיר גדרות ומחיצות בין המבקרים לבעלי החיים. במקום כלובים מגודרים הוא יצר חפירים, בריכות ותעלות מים (דגם שאותו אימצו שנים מאוחר יותר גם מתכנני הספארי ברמת גן). בגן החיות היו בעלי חיים רבים - מפילים והיפופוטמים עד טווסים וזוחלים.
בית המגורים המשפחתי בגן תוכנן בסגנון הבינלאומי, ועוצב בגישה מינימליסטית פשוטה, פונקציונלית וצנועה. הוא מורכב מגושי בניין קופסתיים, ללא עיטורים או קישוטים. זהות מתכננו אינה מוחלטת. לדברי בתם של בני הזוג ז'בינסקי, תרזה, המתכנן היה יאן רוגויסקי, חבר המשפחה.
ביקור בבית, בהזמנת המכון הפולני ועיריית ורשה, נפתח בקומת הקרקע, שבה יש סלון, חדר עבודה, מטבח וחדר אוכל. מהמטבח יורדות מדרגות למרתף. חדרי השינה ממוקמים בקומה העליונה, ובהם פועלים כיום משרדים.
מתחת לאף הנאצים: גן החיות הופך למקום מסתור
קומת המרתף יועדה במקור בעיקר לאחסון, אך גם לעיסוקיהם של בעלי הבית: יאן טיפח כאן את עיסוקיו הזואולוגיים, ואנטונינה את תחביב הפיסול. ז'בינסקי, שבין השאר טיפל בעצמו בחלק מבעלי החיים, הקים בחצר גם כלובים קטנים כדי להיות קרוב לחלק ממטופליו. כשבני המשפחה החליטו בימי המלחמה לארח בסתר יהודים, התאימו המרתף והכלובים למטרה החדשה והנאצלת.
בשמונה השנים הראשונות למגוריהם בבית, התנהלו החיים בשגרה נעימה. כיבוש פולין בידי הצבא הגרמני באוקטובר 1939 הביא לחיסול גן החיות. האזור סבל מההפצצות, הכלובים נפגעו, חלק מבעלי החיים מתו וחלקם נמלטו והסתובבו חופשיים בעיר. פילים והיפופוטמים נבזזו על ידי הגרמנים ונשלחו לגני חיות בגרמניה. טווסים וזוחלים נותרו בשטח, ובעלי חיים אחרים נורו על ידי הגרמנים למוות. גן החיות סגר את שעריו, והפך לגן ציבורי.
את בית המגורים תפסה יחידה צבאית. ז'בינסקי ומשפחתו גורשו ונאלצו למצוא מחסה זמני, עד שהיחידה הצבאית התמקמה בחלק אחר של הגן, והמשפחה חזרה להתגורר בבית.
ז'בינסקי, שביקש לשמור על תשתיות הגן שעליהן עמל כעשר שנים עד לכיבוש הגרמני, הציע להם למנות אותו לשומר הגן, ולנצל את השטח לגידול חזירים למאכל. הרעיון התקבל, ולז'בינסקי ניתנה הזכות להישאר עם משפחתו בבית. ולא רק זאת: כדי להשיג אוכל לגידול החזירים הוא הורשה להסתובב באופן חופשי ברחבי ורשה, כולל בגטו שבו רוכזו היהודים.
את חופש התנועה הוא ניצל להצלת מי שנזקקו לה. בין 1940 ל-1944 סיכנו בני משפחתו את חייהם כשבחרו להציל כ-300 יהודים. תחילה הסתירו במרתף הבית 12 יהודים, ובהמשך הרחיבו את מבצע ההצלה. לשם כך נוצלו הכלובים הריקים, שבהם שוכנו עוד עשרות רבות של יהודים שבאו והלכו, וגם פולנים שנרדפו על ידי הנאצים.
גן החיות הפך ממש מתחת לאפם של הגרמנים למחנה פליטים נסתר. "האורחים" היו שוהים בגן תקופה קצרה, עד שקיבלו תעודות מזויפות והמשיכו במסעם הלאה. רק כתריסר יהודים נותרו במסתור במשך יותר משנתיים. משה תירוש, אחד מהיהודים שניצלו בגן החיות, סיפר על כך ל"יד ושם":
כדי לא למשוך תשומת לב מיוחדת ולבל יעוררו חשד, לא שינו בני המשפחה את אורח חייהם. כך, למשל, לא פיטרו את עוזרת הבית, שלא ידעה במשך כל התקופה כי בבית ובסביבתו מוסתרים יהודים. כשהגיעו אורחים לא רצויים, "מסוכנים", הייתה בעלת הבית ניגשת לפסנתר הכנף הגדול בסלון, ומנגנת נעימה מתוך "הלנה היפה" מאת ז'אק אופנבך, המלחין היהודי-גרמני. הנעימה הייתה אות אזהרה לדיירים המוסתרים, שהיו מיד משתתקים ומתחבאים דרך פתח במרתף, לבל ייתפסו.
גם ילדיהם של בני הזוג היו שותפים למבצע ההצלה. תפקידו של הבן הצעיר היה להעביר אוכל ליהודים המוסתרים. כשהיו בבית אורחים זרים, ונדרשה זהירות רבה, היה האב אומר לבנו: "ריכארד, צריך לתת מזון לטווסים", או "יש להאכיל את הזוחלים", והילד היה יוצא לבצע את המשימה. בני המשפחה מימנו בכספם את שהות "הפליטים" בביתם. רק בשלב מאוחר הצליחו לקבל סיוע כספי מ"ז'גוטה", ארגון פולני מחתרתי, שסייע ליהודים בעת המלחמה.
ז'בינסקי לא רק הסתיר פליטים. הוא הצטרף למחתרת הפולנית, ה"ארמיה קראיובה", והפך את גן החיות ל"בונקר" שלה, שבו אוחסנו בסתר נשק ותחמושת. לימים סיפרה בתם, כי הוריה חיו בפחד מתמיד, אך האמינו בכל לב שהצלת בני אדם ממוות היא המטרה החשובה ביותר.
"הגיבורה האמיתית היתה אשתי"
כשפרץ מרד ורשה הכללי, ב-1944, השתתף ז'בינסקי בקרבות. הוא נתפס ונפל בשבי. אשתו ושני ילדיהם נמלטו וירדו למחתרת. בתום המלחמה שבו בני הזוג לביתם, טיפחו את הגינה ושיקמו את גן החיות. הם התגוררו בבית עד 1951, אז אולץ יאן להתפטר מתפקידו.
לאחר הקמת מוסד "יד ושם", הוזמנו בני הזוג לישראל והוכרזו כחסידי אומות העולם. בראיון שנערך עם יאן ב-1965, הוא נשאל מה הניע אותו להחליט על מעשי הגבורה שעשה. "לא הייתה זו גבורה", הוא השיב לעיתונאי ירון בקר מעיתון "קול העם". "זו היתה פשוט חובה אנושית ותו לא... (הצלתי יהודים) משום שהם נרדפו עד צוואר, באכזריות. עזרתי להם לא משום יהדותם דווקא, אלא משום היותם בני אדם כמוני, שמצבם האיום נגע אל לבי עד מאד".
באותו ראיון סיפר גם כי ילדותו עברה עליו ברחוב נובוליפיה, שאוכלס ברובו ביהודים, אנשים שעימם גם למד בבית הספר. "עוד בילדותי למדתי בהשפעת אבי להתייחס אל היהודים כאל שווים לי, ללא שמץ של רחמנות או פילנתרופיה. התייחסתי אליהם כאל סביבתי הטבעית, סביבה בה נולדתי וגדלתי".
על אשתו הוא אמר: "הגיבורה האמיתית של הפרשה היתה אשתי. החינוך הקתולי-מסורתי שקיבלה בביתה לא הפריע לה, אלא להפך, חיזק בה את יושר הלב וההקרבה העצמית. תכונות אלה השקיעה במעשי העזרה לדייריה".
בראיון שהעניק לנח קליגר מ"ידיעות אחרונות", הוסיף וסיפר על שיתוף הפעולה של אשתו: "היא פחדה מהמוות אך שתקה ועזרה לי. מעולם לא ביקשה ממני להפסיק, מעולם לא אמרה לי די. ידעתי כיצד היא מרגישה, לכן אני יכול לקבוע כי לא אני הייתי גיבור, היא היתה הגיבורה האמיתית במשפחתנו".
הספרים והסרטים - פרסום עולמי
אנטונינה הרעיה מתה ב-1971, יאן ב-1974. לאחר מותו הוא זכה ב"אות מסדר תחיית פולין", פרס ההוקרה הגבוה ביותר המוענק בפולין על הישגים יוצאי דופן. אך כדי שסיפורם ההרואי ייחשף בקנה מידה עולמי, היה צריך להמתין עוד כארבעים שנה.
במהלך המלחמה כתבה אנטונינה ז'בינסקי יומן אישי, שבו תיעדה בגוף ראשון את סיפור ההצלה שבו השתתפה. ב-2007 פרסמה הסופרת האמריקאית דיאנה אקרמן, על בסיס היומן, את הספר "אשתו של שומר גן החיות", שהפך לרב-מכר. לגן החיות החלו להגיע מבקרים מכל העולם שביקשו לחזות בעיניהם במקום שבו התרחשו האירועים המסופרים בספר.
ב-2017 הופק על פי הספר סרט קולנוע מצליח בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין. הסרט תוכנן להצטלם בגן החיות המקורי, אך מסיבות תקציביות צולם לבסוף בפראג.
יומנה של ז'בינסקי, "גן החיים - על אנשים וחיות", ראה אור בעברית ב-2011, בהוצאת עם עובד. בעקבות פרסום הספר הופק גם סרט תיעודי, שנקרא "מקום מפלט: גן החיות של ורשה".
עם הפרסום הבינלאומי, בעיריית ורשה ובהנהלת גן החיות השכילו להבין שהגן והאירועים שהתרחשו בו ראויים להיזכר ולהיחשף בפני מבקרים. "בית ז'בינסקי" עבר לפני שנים אחדות שימור קפדני. בחדרים הוצב ריהוט תקופתי, חלקו מקורי, והבית נפתח לציבור הרחב. בין המבקרים הראשונים היה הלורד אריק פיקלס, חבר פרלמנט בריטי (עד 2015 שר בממשלת בריטניה) - ביקור שזכה לסיקור בעיתונות העולמית.
סיפור הצלה גם בחדר האוכל
לא בכל חדרי הבית ניתן לבקר. קומת חדרי השינה, שמשמשים כיום כמשרדים, סגורה. אך בחדר האוכל, שבו מותר לבקר, מסתתר סיפור הצלה נוסף. את האוסף הזואולוגי הנדיר שמוצג בחדר יצר הזואולוג שמעון טננבאום, ידידם של בני הזוג ז'בינסקי. טננבאום, שנולד בוורשה ב-1892, קנה לעצמו שם עולמי, בעקבות מחקר מדעי שערך ב-1913 באיים הבלאריים בים התיכון. נושא מחקרו - חיפושיות האיים - העניק לו פרסום בינלאומי, לא רק משום שזיהה באיים לא פחות מ-1,677 מינים שונים של חיפושיות, אלא בעיקר בגלל שיטות המחקר שיישם.
טננבאום נולד, חי ועבד בוורשה, ולא עזב את העיר עם הכיבוש הגרמני, גם לא לאחר שנאלץ לעזוב את ביתו ולעבור להתגורר בשכונה שבה קובצו היהודים. לפני שעבר, הפקיד בידיו של ידידו ז'בינסקי חלק נכבד מהאוסף הזואולוגי שטיפח במשך שנים. כעבור שנה טננבאום מת, אך האוסף נשמר. חלק מהפריטים ששרדו מוצגים בחדר האוכל. חלקם נמסרו בשעתו לאלמנתו של טננבאום, שניצלה הודות למעורבותו של ז'בינסקי. היא מצידה מסרה אותם, בסיום המלחמה, למוזיאונים ולמוסדות מחקר שונים בפולין.
למעוניינים: בית ז'בינסקי פתוח לביקור בימי שישי בשעה 16:00, ובימי ראשון בשעות 11:00, 13:00 ו-15:00. הכניסה כלולה במחיר הכניסה לגן החיות, ששמר על המתכונת שיצר יאן ז'בינסקי.
