נטע אלחמיסטר או אשלי גרהאם? הנשים שמרחיבות את מודל היופי

>>> בפרק הקודם : אחרי 25 שנים שבהן אני מאייר (ומלמד לאייר) דוגמניות כחושות במיוחד, ויש לי שתי בנות גדולות שחושבות, בגללי, שאלוהים הוא מישהו עם סרט מידה ועמדת שקילה, החלטתי שהגיע הזמן לשינוי. אני יוצא למסע בדרך אל הפלאס סייז. מתחילים עכשיו.

את שבוע האופנה הישראלי של 2018, שעמד בסימן "גיוון מודל היופי", פגשתי ב-הכי סקפטי שיש לי ברפרטואר. עוד לפני שהדוגמנית-אישה-אמיתית הראשונה עלתה אל מסלול התצוגה, היתה לי הרגשה שלקחנו קצת רחוק מדי את הדיבור החדש על גיוון ומודלים אלטרנטיביים, ושכחנו שאסתטיקה ואופנה מעולם לא היו אומות דמוקרטיות. זה לא נכון, אמרתי לעצמי ולכל מי שהסכים להקשיב לי בסביבה – לא כולן יפות, לא כולם חכמים ולא הכול טעים.

אסתטיקה ואופנה מעולם לא היו אומות דמוקרטיות(איור: ארז עמירן)

על מסלול התצוגה אני רוצה לראות בגדים יפים יותר מאלה שיש לי בארון, ודוגמנים שנראים טוב יותר מזה שיש לי בראי. אל "תנגישו" לי את המראות, אל תחנכו אותי, לא בבגדים ש"אני יכול אבל לא רוצה", ולא בתאומים של הבינוניות הגופנית שלי עצמי.

מול השפע הנשי הזה התחלתי לחשוב – בעצם, למה לא? אם אפילו עיניי המקולקלות פסחו על החשודים המיידיים (קפלים, עודפים וצלוליט) ונכבשו בקסם, כנראה שבאמת זה לא אתן, זה אני. היופי נמצא שם, זה ברור(איור: ארז עמירן)

ואז, כמו בכל הסיפורים, מצאתי את האמת במקום הכי פחות צפוי: בתצוגה של בננהוט, מותג בגדי הים של נטע אלחמיסטר, זו שבגופה ובאינסטגרמיותה מסמנת וי ליד כל סעיף של אידיאל היופי המוכר והממוסחר לעייפה. דווקא שם, פתאום, התאהבתי בעשרות נשים שונות זו מזו, שעלו אל המסלול חמושות בהכי מעט בד שאפשר, בכריזמה שלא תלויה במשקל ובשמחה מדבקת.

מול השפע הנשי הזה התחלתי לחשוב – בעצם, למה לא? אם אפילו עיניי המקולקלות פסחו על החשודים המיידיים (קפלים, עודפים וצלוליט) ונכבשו בקסם, כנראה שבאמת זה לא אתן, זה אני. היופי נמצא שם, זה ברור, ואני בדרך אליו.

נטע אלחמיסטר, נועה בני וסטפן על המסלול בתצוגת 2018 של בננהוט(צילום: ענבל מרמרי)

השנה, אגב, שבו בננהוט לשבוע האופנה, מחוזקות בנטע ברזילי ובבגד ים בצבע לימון, וניסו למנף את הקריאה למרד. הפעם, לדעתי, התוצאה היתה דווקא פרשנות חדשה למושגים "ניצול ציני" ו"צביעות שיווקית". הרחבת ייצוגי היופי זה סבבה, וגם לעלות על הבמה בגוף "לא תואם קונבנציות" זה אחלה. אבל כשכל האג'נדה המפוארת הזו נשענת על בגד ים לא מתאים, לא מחמיא, מחוזק בגרבונים מחטבים (ברור, כי ככה בדיוק אנחנו מסתובבים בחוף) ובצבעוניות חמצמצה – כל פיסת לייקרה שם זועקת "גימיק". ועם גימיקים לא מנצחים את השיטה, לפחות לא לפי דעתי המסרבת להתלהב.

עם גימיקים לא מנצחים את השיטה. נטע ברזילי בתצוגת 2019 של בננהוט(איור: ארז עמירן)

אבל באתי לפרגן, אז אני מדלג על הסוגריים האלה, מתחמש בעיפרון, טושים ורצון טוב, וצולל אל תוך בריכות השומן שיש לאינטרנט להציע. אגף הפלאס סייז של עולם האופנה, חייבים להודות, מצומצם. תמצאו שם את החשודות המיידיות, אלה המשמשות כעלה תאנה שמנמן לשמנופוביה השלטת. או במילים אחרות: אשלי גרהאם, זו ששמה נשלף אוטומטית בכל פעם שמישהו בענף האופנה רוצה להוכיח שיש באמת "הרחבה" של מושגי היופי.

עבורי, איש במסע, אשלי גרהאם היא נקודה טובה להתחלה. אולי היא לא "שמנה אמיתית" (כפי שמאשימים אותה ברשתות, בכל פעם שהיא מעזה להצטלם בפרופיל מכווץ), אבל היא אינה בחורה רזה. היא בעיקר רחוקה עשרות קילוגרמים מאיורי האופנה הרגילים שלי.

אולי היא לא "שמנה אמיתית" (כפי שמאשימים אותה ברשתות, בכל פעם שהיא מעזה להצטלם בפרופיל מכווץ), אבל היא אינה בחורה רזה. אשלי גרהאם(איור: ארז עמירן)

>>> בפרק הבא: ניסיונות ראשונים לייצר חוקים חדשים, השמנופוביה מרימה את ראשה, אני מתנסה בדיאטת השמנה (איורית) וזה הרבה פחות כיף מאיך שזה נשמע.

מה גרם לי לצאת למסע כדי להרחיב את מודל היופי באיורי אופנה?

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב (לאייר) נשים שמנות – יומן מסע. לחצו על התמונה לפרק הראשון (איור: ארז עמירן)