כרמית נויבאור (36) ממושב בצרה לא קוראת ספרים על השואה ולא צופה בסרטים שעוסקים בנושא. נויבאור, סייעת בגן ילדים, גדלה בבית שהשואה נכחה בו. סבה וסבתה משני הצדדים היו ניצולים, והנושא היה מדובר בבית. המסע הכיתתי לפולין זכור לה כחוויה קשה. “לא יכולתי לישון שם לבד, לא יכולתי לתפקד”, היא מספרת. “כל האירוע היה לי טראומטי. כשחזרתי לארץ לקח לי זמן להתאושש. הייתי לחוצה, הייתי חייבת לישון עם אור בחדר במשך חודשים, ושלחו אותי לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הקשיים". שתי אחיותיה הצעירות כבר לא יצאו למסע לפולין. הבן של בן זוגה, לעומת זאת, עומד לצאת למסע בשנה הבאה. את בתה (תשע) תנסה לשכנע לא לנסוע בבוא העת.
המסע לפולין נחשב לרוב לחוויה מיוחדת ומעצימה. אך מדי פעם עולה ויכוח תקשורתי בנושאים כמו העלויות שלו, האם הוא לאומני מדי והאם הוא מותאם לגיל. יש הורים שלא מתלהבים מהמסע מסיבות מגוונות, אך רובם כנראה משאירים את ההחלטה בידי הילדים.
"קראתי ושמעתי דברים שגרמו לי לחשוב שזה לא הדבר הכי טוב”, אומר רן בר יעקב, איש הייטק מירושלים. לדבריו, גם בתו התיכוניסטית סבורה כך. "הילדים בגיל הזה נמצאים בתקופה רגישה", הוא מסביר. “יש כאלה שיכולים להתמודד עם זה, ויש כאלה שלא. לא תמיד אפשר לדעת מראש מי כן ומי לא. חבר סיפר לי שלפעמים, כשמשפחתו רואה סרט שלא מרגש אף אחד, הוא מגלה שהסרט ערער את בתו לגמרי. אז מה עלול לקרות לה שם? להיות בפולין עם כל החברים, בלי הורים, נראה לי קצת לשחק באש. המדריכים שם הופכים להיות דמויות כריזמטיות בגלל הסיטואציה, ובהקשר הרגיש הזה הם עלולים להחדיר לבני הנוער מסרים לאומניים, שלוקחים את השואה לכיוון ספציפי.
"עוד דבר ששמעתי הוא שכשנתקלים באוכלוסייה המקומית, מציגים אותם כאנטישמים, כגויים. ילדים צעירים, שלעתים זו הפעם הראשונה שלהם בחו"ל, עלולים להשליך את זה על כל מי שאינו יהודי. בנוסף, ההתמקדות פה היא על המכניזם והטכניקה של ההשמדה. הנה הרכבות, הנה המחנה. זה קצת פורנוגרפיה בעיניי. לדעתי הדגש צריך להיות על האידיאולוגיות המסוכנות של פאשיזם, לאומנות וקיצוניות, גזענות והדרת זרים. הדבר החשוב הוא להבין את המניעים. מה הוביל לשואה? איך קורה שמדינה מידרדרת לדבר כזה? לא באיזו רכבת השתמשו. אולי זה סוג של בריחה. לא נדבר על איך נהיים נאצים אלא על איך משמידים עם, כשמה שחשוב זה המהות ולא האמצעי. אני חושב שאת הקטע החווייתי אפשר למצוא בקיבוץ לוחמי־הגטאות או ביד ושם ולא חייבים לנסוע לפולין".
מחיר רגשי גבוה מדי
גם ענבל סיון מצור־יגאל הייתה מעדיפה פעילויות בארץ על פני המסע לפולין. בתה הבכורה, רותם, שלומדת בכיתה ט', מתלבטת אם לצאת למסע בשנה הבאה.
“אני לא נגד המסעות באופן גורף", אומרת סיון, “אבל המחיר הרגשי גבוה מדי, הגיל צעיר מדי והדגשים לא נכונים לדעתי.
"הדגש במסע לפולין הוא על הפן הקורבני היהודי, כשהסיפור לדעתי הרבה יותר רחב. אפשר ללמוד בארץ סיפורי גבורה וסיפורי שיקום, להיפגש עם ניצולי שואה, לבקר באתרים ולקבל תמונה רחבה יותר, שלא מתמקדת רק בהשמדה. ממה שקראתי ולמדתי, ההיבט הלאומני במסעות בא על חשבון שיח על הומניות, מוסר וחמלה. נכון שחשוב שיהיו לנו צבא ומדינה חזקים, אבל זה לא הכל. בנוסף, הנסיעה לפולין הופכת לפעמים לנסיעת חבר’ה, גם אם זה בשוליים. וגם זה פחות נראה לי".
מה עמדת הבת שלך כרגע?
"היא עדיין מתלבטת כי יש פעילות שיווק לא מבוטלת בבית הספר. אמרתי לה את דעתי, וביקשתי ממנה לקרוא ולגבש דעה. אם היא תרצה מאוד, אני עוד לא יודעת מה אעשה. אני מקווה שתשתכנע לא לנסוע ושלא אצטרך להפעיל וטו”.
להיכנס או להישאר בחוץ?
בנה של מלי קוגן מאשדוד, עמית, רק בן 13, אך היא כבר יודעת שתנסה לשכנע אותו לוותר על המסע. “ההסתייגות שלי היא לא מהמסע, אלא מהגיל שבו הוא מתקיים", היא אומרת. “אני נסעתי לפני ארבע שנים, כשהייתי בת 46, והיה לי קשה מאוד. ביקרתי במחנה ריכוז, לא מחנה השמדה, ועדיין התלבטתי עם עצמי אם להיכנס או לא. זו הייתה חוויה קשה ועוצמתית, אני אדם בוגר ויכולתי להחליט בשביל עצמי. לילדים בגיל צעיר, בתוך הלחץ החברתי, קשה יותר להפעיל שיקול דעת”.
ואם הבן שלך ירצה לנסוע בכל זאת?
"אני לא אמנע את זה ממנו, אבל אסביר לו שזה לא הזמן לדעתי. הוא ילד רגיש מאוד, לוקח ללב דברים. בדרך כלל הוא מקשיב לי".
עמית גרטנר (17) מחדרה, יצא למסע לפולין למרות חששם של הוריו. אמו, תמר בוארון גרטנר, סגנית מנהל כפר נופש של "יחד למען החייל בישראל", חששה. “התלבטתי מאוד", היא מספרת. “בעבר קראתי המון ספרים על השואה, אבל מאז שנהייתי אמא אני מתרחקת מהנושא. קשה לי. הבן שלי הוא ילד אוהב אדם, אוהב בעלי חיים, רגיש. אנחנו משפחה רגישה. הוא ילד ערכי, מדריך בכמה מסגרות, והוא הודיע לי שהוא נוסע ואין על מה לדבר. אמרתי לו שלעמוד מול צמות גזורות ונעליים זה לא כמו לראות סרט, אבל הוא התעקש ואפשרתי לו לבחור. אני חייבת להגיד שבתיכון חדרה עשו להם עבודת הכנה טובה, וגם במסע, הצוות היה עם אצבע על הדופק והעביר הרבה שיחות אוורור רגשות. אצל הבן שלי זה עבר בשלום. הוא גם כתב יומן מסע ונבחר להקריא אותו בטקס המרכזי של בית הספר, מה שהראה לי שכנראה הוא עבר תהליך טוב. אבל אני עדיין חושבת שהגיל צעיר מדי”.
כואב, אבל פחות
במקרה של איילת רן, בעלת עסק לסידור בתים ובלוג טיולים, הילדים קיבלו את דעתה. בנה (21) ובתה (17) לא יצאו למסע. “נראה לי שכל מה שהיה עם פולין לאחרונה בהקשר של הכחשת השואה, רק מחזק את העמדה שלי שאין סיבה לנסוע לשם ולחזק להם את התיירות", היא אומרת.
“יש דרכים אחרות לעסוק בנושא. הבת שלי, למשל, במגמת קולנוע, והשתתפה בתחרות בנושא סרטי שואה. היא זכתה במקום השני, ויצאה עם משלחת לפיטסבורג להקרין את הסרט בבתי ספר. במשך שבועיים הם הסתובבו בבתי ספר לא יהודיים, וענו על שאלות. נכון שצריך ללמוד את העבר, אבל זו דרך טובה יותר בעיניי מאשר הדרך הקיצונית של לבוא ולעמוד מול הזוועות עצמן. לא נראה לי שכל הילדים בגילים האלה בנויים להכיל את המראות הקשים בפולין. הילדים שלי רגישים מאוד, ואין לי ספק שזה לא היה עושה להם טוב”.
גם כינרת פרידמן (43) מתל־אביב מאמינה שאפשר ללמוד על השואה בלי לנסוע לפולין. “אפשר לעזור לניצולי שואה או לאוכלוסיות חלשות אחרות", היא אומרת.
אביה של פרידמן הוסתר במשך חצי שנה בבית של משפחה נוצרית, וזה חיזק אצלה את התובנה שלא כל העולם נגדנו ושתמיד יש אנשים שמוכנים לעזור. “קשה לי עם התחושה שעולה אצלי מהמסעות האלה שכולם שונאים אותנו", היא אומרת.
החוויה כולה נראית לה טראומטית מדי לבני נוער: “גם אנשים מבוגרים מתקשים להתמודד עם התמונות מהשואה, ואני עצמי לא נסעתי למחנות. קל יחסית להראות דברים ויזואליים כמו משרפות, אבל אפשר להבין את השואה בדרכים אחרות”.
לפרידמן יש ילד בכיתה ח’ ושלושה ילדים צעירים יותר, והיא מתכוונת לשכנע אותם לא לצאת למסע. “קשה לי עם השואה, במיוחד מאז שאני אמא”, היא אומרת. "סבא שלי כתב חוברת על מה שעבר עליו ועד היום קשה לי לקרוא אותה. ברור לי שאני לא מייצגת את כולם ואפילו לא את הרוב, אבל צריך לשמוע גם את הקול הזה. בני נוער לא צריכים שריטות כאלה".
תגובת משרד החינוך
"המסע לפולין הוא מסע ערכי וחינוכי, שנועד לחזק את שייכותם של התלמידים לעם ישראל ולמורשת דורותיו. הנסיעה לפולין היא פעילות שההשתתפות בה מתקיימת מתוך בחירה ורצון חופשי של התלמיד. במקביל אליה מקיים משרד החינוך גם מסעות בארץ, שעוסקים בנושאי השואה ובתרומת ניצולי השואה לחברה הישראלית. כחלק מהמסע עוברים התלמידים תהליך ארוך ומעמיק, שכולל שעות הכנה רגשיות שמועברות על ידי אנשי מקצוע. האם המסע לפולין מיותר? מחקרים שנעשו בנושא, לצד ניסיון מצטבר של המשרד, מלמדים שהמסע הוא אירוע מכונן בתהליך ההתבגרות והחניכה של התלמידים, אירוע מגבש שמותיר בתודעתם היכרות בלתי אמצעית עם הזוועה הכי גדולה בהיסטוריה האנושית".
