לפעמים נדמה שלאן שלא נסתכל, נמצא את סיון רהב-מאיר: היא כתבת בחדשות 12, מחליפה את עודד בן־עמי ב"שש עם", מגישה עם בעלה תוכנית שבועית בגלי צה"ל, כותבת טור במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ומעבירה שיעור שבועי על פרשת השבוע בהיכל שלמה בירושלים, שמשודר בשידור חי לכל העולם. בין לבין היא מתחזקת אתר רשמי, עמודי פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם עם מאות אלפי עוקבים, ערוץ יוטיוב ויותר ממאה קבוצות ווטסאפ פעילות שמקבלות ממנה דבר תורה מדי בוקר. עד היום כתבה חמישה ספרים, ובימים אלה יוצא לאור "סולם יעקב" (הוצאת ידיעות ספרים), שכתבה יחד עם בעלה על הרב יעקב אדלשטיין ז"ל.
מפעלותיה התורניים של סיון רהב־מאיר התחילו כמעט במקרה. "כשהייתי בחופשת לידה עם יהודית, בתי הצעירה, צלצלו מהמערכת לבקש שאסקר את ההלוויה של אורי אורבך. כך בעצם נודע לי שהוא נפטר", היא מספרת. "הקשבתי להספדים שדיברו על המוטו של אורבך: 'הטובים לתקשורת', חזרתי הביתה וחשבתי לעצמי: 'מה בכל זאת חסר בתקשורת?' החלטתי לנסות לדבר על התרבות שמעניינת אותי, וזה בעיקר פרשת השבוע. זרקתי איזה פוסט ניסוי לרשת, ומעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות. הגעתי למסקנה ששרה אמנו מביאה לא פחות רייטינג משרה נתניהו".
איך התקדמת משם?
"בעקבות הפוסט התחיל מפעל שהיום קשה לי לאמוד את גודלו. זה התפתח באמצעות קבוצת מתנדבים נחושה ונמרצת, שהחליטה שיש פה פוטנציאל לשיח חדש. פנה אליי בחור בשם בניהו יום טוב, שעבד עם נוער בסיכון במסגרת הרשות למלחמה בסמים. הוא אמר לי שהוא רוצה להעיר את החבר'ה שלו בבוקר עם דבר תורה. התחלתי לכתוב כל יום, ובתוך זמן קצר הקבוצה התמלאה, אז הוא פתח עוד אחת ועוד אחת, והיום יש יותר ממאה קבוצות בעברית, עם תרגומים לתשע שפות. אין לנו משרדים, אין לנו עובדים, זה הכוח של הניו מדיה ושל קבוצת המתנדבים המסורה".
אם את כל כך רוצה להשפיע, היו לך מספיק הצעות להצטרף לפוליטיקה ולהשפיע משם, למה סירבת?
"זה נכון, קיבלתי הצעות בבחירות הקודמות וגם עכשיו. בעלי התלהב, הוא אפילו רצה ללכת לשמוע פרטים, אבל לא הסכמתי שזה יחצה את קו הטלפון, שלא יגידו שביקשתי לישון על זה לילה. אני לא בטוחה שאהיה פוליטיקאית טובה. מפלגה זה מלשון פלג, לפלג, ולי קשה עם ההתפלגות הזאת. חוץ מזה, אני לא רוצה לזרוק את כל מה שאני עושה לטובת הכנסת, לא נראה לי שזה יהיה נכון".
יכולת, למשל, לעצור משם את ההקצנה בחברה הדתית נגד נשים.
"אני לא שותפה לקינות האלה, שלפיהן החברה הדתית רק נהיית יותר קיצונית. זה מה שהתקשורת מנסה למכור לנו. התקשורת מפספסת בגדול כשהיא מספרת רק סיפור אחד. מי שבאמת הקצינה זו התרבות שלנו. כשהייתי ילדה ההורים שלי יכלו לשים אותי בבטחה מול הטלוויזיה, ואילו אני לא יכולה לעשות את זה".
אין לכם בבית טלוויזיה?
"יש לידידיה אולפן רדיו ושם יש מסך, אבל אין טלוויזיה בסלון שהמשפחה מתכנסת מולה. אגב, השאלה היום עם ילדים אינה טלוויזיה, אלא אינטרנט לא מסונן ולא חסום".
הילדים באים לשיעור השבועי
לפני 15 שנה נישאה לעיתונאי ידידיה מאיר, דתי מהבית, שדרן ברדיו "קול חי" ובעל טור אישי בעיתון "בשבע". השניים הביאו לעולם חמישה ילדים: אהרון (14), תמר (12), נתנאל (עשר), הלל (שמונה) ויהודית (ארבע).
הם מרבים לשתף פעולה, כתבו ביחד שני ספרים ומגישים ביחד כמעט עשר שנים את אחת התוכניות הפופולריות בגלי צה"ל, "סוף שבוע זוגי", בכל שישי בצהריים. "יש לי בעל מעורב, ואני מתייעצת איתו על כל דבר", היא אומרת. "בעבר הוא פחות העריך את הסקופים שהבאתי. כשחזרתי הביתה מראיונות מדוברים הוא היה אדיש. באיזשהו מקום הוא קצת בז לזה, לא ראה את זה כפסגה, ולאט־לאט הוא חינך אותי שיש פסגות אחרות והזיז אותי לכיוון של הרצאות, שיעורים ותוכן. עוד לפני שהתחתנו הוא התחיל לעבור על טקסטים שלי ואני על שלו. הילדים בטח חושבים שזוגיות זה להעביר קובצי וורד אחד לשני ולהחזיר עם הגהות. העניין הוא שקשה למצוא בתוך כל זה את הזמן האישי, כי גם אם יוצאים לבית קפה אפשר להמשיך לדבר על עבודה".
אתם מדברים בתוכנית הרבה על הילדים. הם מעורבים בעיסוקים שלכם?
"אנחנו משתדלים לערב אותם. אני לא אמא שיושבת על הרצפה ועושה פאזלים ואני גם לא מכינה עוגיות למסיבות כיתה. איך שמתפרסם אירוע כיתתי אני מיד תופסת את הכלים החד־פעמיים. אז איפה אני יכולה להיות אמא אקטיבית, משפיעה וכיפית? כשאני מצרפת אותם לחיים שלי. הם באים לשיעור השבועי, לאירועים, לכנסים פוליטיים שבהם עבדתי. הם היו איתי בפריימריז בליכוד ובחוג בית גדול של גנץ".
הם יתגייסו לצבא?
"הם לומדים בבית להעריך חיילים ולהעריך לומדי תורה, ובכלל, להעריך סוגים שונים של תרומה. אני מאמינה באידיאל ובערך של לימוד תורה, אבל מניחה שהם ימלאו את חובת השירות. זה מה שאבא שלהם עשה".
גם את מרגישה לפעמים "נמר ורוד", כמו שעמית סגל כינה את עצמו בריאיון לאילנה דיין ב"עובדה", והתכוון לכך שמתייחסים אליו כאל חיה נדירה?
"אני לא מרגישה כך, אבל מבינה למה הוא מתכוון. עמית סיפר שהרגיש דחוי גם מבחינת הרקע שלו וגם בגלל הסיפור המשפחתי האישי. אני לעומתו גדלתי באולפני החינוכית ובאולפני הרצליה. עמית חש זרות בצדק, כי יש קול אחיד מדי בתקשורת, ובסוף הכישלון הוא של כולנו. בסקר אמון הציבור האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, התקשורת קיבלה רק 30 אחוזי אמון. כלומר, 70 אחוז לא מאמינים לנו. חייבים לשנות את זה".
אז התקשורת באמת שמאלנית?
"היא יותר שמאלנית מהעם, כלומר אין הלימה בין הקלפי ובין התקשורת. יותר מזה, התקשורת לא מספיק ברמה ולא מספיק מייצגת. אין, למשל, פרשנים שהם מצביעי ליברמן, אין כתבים בכירים שהם מצביעי ליכוד, ש"ס, מפלגות ערביות או איחוד מפלגות הימין. אני לא רוצה שלנצח יהיה לנו אתיופי מחמד וחרדי מחמד, אני רוצה שיהיה פה סלט הרבה יותר בריא".
את מרגישה דתיית מחמד?
"כן ולא. אני משתדלת לא לעבוד בשטאנץ הקבוע של סיקור יהדות: לא לספר רק מה הבעיות שקרו בש"ס ולא לחפש איזה רב במכינה קדם צבאית שאמר משהו בהקלטות סתר. כשהתקשורת מסקרת יהדות היא מחפשת בעיה, בואו נמצא איזה טמבל במאה שערים שקילל או ירק, או איזה רב שהוציא פסק הלכה הזוי. אני לא משחקת את המשחק הזה יותר. זה לא מקדם שום דבר".
השאלה אם כעיתונאית את צריכה לקדם משהו או לסקר מציאות.
"תקשורת לא רק מסקרת מציאות, היא מחליטה איך לסקר ומה לסקר. כולם מתווכחים אם התקשורת ימנית או שמאלנית, אבל הסכנה האמיתית היא תקשורת מטומטמת. הסכנה היא לא שנהיה מדינת שמאל או ימין, אלא שנהפוך למדינת טראש".
הראיון המלא עם סיון רהב-מאיר מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
