כשפאר לי שחר (66) הייתה סטודנטית צעירה ואם לתינוקת, היא פגשה במקרה את ציפי גון־גרוס, מגישת התוכנית "ספרים, רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל, ואמרה לה שהיא מחפשת עבודה. גון־גרוס ענתה שבדיוק מחפשים כתבים בגלי צה"ל, ושחר קפצה על המציאה והתייצבה בתחנה כדי להציע את עצמה.
למה שקרה אחר כך קשה להאמין: "הגעתי לריאיון בתחנה, ואחד המנהלים אמר לי: 'חבל שבאת, אני לא מקבל עיתונאיות למחלקת החדשות'. כששאלתי למה, הוא אמר לי: 'הבעיה איתכן שאתן נכנסות להיריון ואז צריך למצוא לכן מחליף'. אמרתי לו שאני כבר אמא לילדה ואין לי תוכניות להיכנס בקרוב שוב להיריון, הצלחתי לשכנע אותו והתקבלתי ככתבת ההסתדרות, האוניברסיטאות ועיריית תל־אביב".
היום זה לא היה עובר בשקט.
"ברור, אבל אז זה עבר וגם לא הייתה בושה להגיד את זה. להיות אישה עיתונאית בשנות ה־70 וה־80 לא היה טריוויאלי כפי שזה היום, מהבחינה הזו הייתי פורצת דרך. הייתי האישה הראשונה ששידרה כתבות ביומני החדשות בגלי צה"ל, והעניין הזה חזר אצלי בכל פעם מחדש באירועים שונים. כשהייתי צריכה, למשל, לסקר כנס של ש"ס, התברר לי שהם לא מכניסים נשים. במקום להתווכח החלטתי להתחפש לאברך ולנסות לחדור פנימה, אבל מישהו שעבד מולי זיהה אותי בכניסה ואני נשלחתי החוצה אחר כבוד. מאותו רגע הם הבינו שהם לא יכולים למנוע מנשים לסקר אותם גם באירועים שהם לגברים בלבד, וזה השתנה".
בזכות מעלית שנתקעה
בגלי צה"ל החלה הקריירה המפוארת של שחר, שסוגרת בימים אלה 40 שנה במקצוע. היא הייתה כתבת פוליטית, מדינית וכלכלית בגלי צה"ל, כתבת לענייני מפלגות של "חדשות" ו"על המשמר", ובהמשך עבדה ב"קול ישראל" יותר מ־25 שנה. היא סיקרה את הפוליטיקה הישראלית מקרוב דרך ליווי צמוד של ראשי הממשלה רבין, פרס, שרון, שמיר ונתניהו. במסגרת עבודתה עשתה את הבלתי ייאמן כשהפכה לידידה קרובה של סוניה פרס, וכמעט מונתה לדוברת של הנשיא משה קצב.
שחר הביאה אלפי סיפורים ומאות סקופים, אבל את הסיפור הראשון שהביאה בשנת 1978 היא מחשיבה לאחת מפסגות הקריירה שלה. "ג'קי קנדי הגיעה לארץ בפעם הראשונה, והעורך אמר לי: 'לכי להילטון, תנסי להביא ריאיון'. הייתי חדורת מטרה, הגעתי לשם וגיליתי שאנשי הביטחון לא מאפשרים בכלל גישה. איכשהו עליתי לקומה שלה, שהייתה כולה סגורה. כבר חשבתי לסגת ופתאום היא יצאה מחדרה ונכנסה יחד איתי למעלית. ישר שלפתי את המיקרופון, עד שהגענו למטה כבר הספקתי לשאול אותה שלוש שאלות והיא ענתה לי. הגעתי למערכת ואף אחד לא האמין שזה קרה. אף אחד לא ידע שהיא הייתה בעצם כלואה איתי במעלית ולא היה לה לאן לברוח".
לאחר קריירה ארוכה ורבת תהפוכות כמעט פוטרה כשנסגרה רשות השידור, אבל הצליחה להינצל ברגע האחרון כשעברה מרשת ב' ל"כאן תרבות" (רשת א' לשעבר), שבה היא מגישה כיום תוכנית יומית בשם "רק שאלה". כל תוכנית דנה בנושא מסוים על כל היבטיו, בהשתתפות מומחים מהתחום. בימים אלה היא מובילה את קמפיין הרדיו של תאגיד השידור נגד תופעת הפייק ניוז ("חדשות כזב"), תחת הכותרת: "אם זה שקר, זה בלתי נשלח".
הקמפיין עלה לאחרונה בכל תחנות הרדיו של תאגיד השידור, ומכוון בעיקר לציבור המבוגר. "מחקר הראה שאנשים מבוגרים נוטים יותר לשתף ידיעות שהן פייק ניוז ברשתות החברתיות, פשוט כי יש להם יותר זמן פנוי", היא אומרת. "בימי בחירות, הפייק ניוז צפויות להיות נפוצות יותר, ולכן אנחנו רוצים להתריע ולפעול למען אחריות ברשת החברתית. זו תופעה מדאיגה וחשוב להסביר לציבור איך להתמודד איתה".
איך להתמודד?
"אם משהו נראה לך מוזר ודמיוני, הוא כנראה באמת כזה, ולכן אל תפיץ אותו. אם את רואה שבתוך הידיעה אין מקורות, אם הידיעה מופיעה רק במקום מסוים ולא במקומות אחרים, אם הידיעה לא מופיעה גם בעיתונות הממוסדת. אלה דברים שיכולים להצביע על פייק ניוז".
האם הוחרמה
היא נולדה בדרום תל־אביב בשם פנינה עטיה, וגדלה מגיל שנה אצל סבתה ודודתה, לאחר שהוריה התגרשו. "לסבתא שלי קראו פרלה וההורים רצו לקרוא לי על שמה. האמא האשכנזייה שלי הציעה פאר לי, והאבא הספרדי שלי הציע פנינה. אחרי שנה הם התגרשו ואני נשארתי עם שני השמות, יש אנשים שעד היום קוראים לי פנינה".
העובדה שלא גרת עם הורייך הפריעה לך?
"לא ידעתי מה זה הורים, מאז שאני זוכרת את עצמי אני אצל סבתא. גדלתי באווירה של עטיה, שזה מוזיקת לדינו, הרבה אוכל, שאין שירותים אלא מחראה וכשרוצים להתקלח, הולכים למקווה. כמעט לא היה לי קשר עם ההורים באותה תקופה. אחרי שהם התגרשו, אבא שלי נותר שבור לב ואמא שלי הייתה רק בת 20, היא לא יכלה לגדל אותי. ההורים שלה החרימו אותה כי היא התחתנה עם ספרדי, אז לא היה לה לאן ללכת. לימים, כשהיא התחתנה שוב, נסעתי אליה לביקורים ולסופי שבוע, וככה הכרתי את אריק שרון, שהיה מיודד עם בעלה השני. לא כעסתי עליה אף פעם שנטשה אותי. הבנתי אותה. ידעתי שטוב יותר לגור עם סבתא ועם דודה, הן נתנו לי יציבות וזה מה שהייתי צריכה".
לא גדלת בתחושה של נטישה?
"גדלתי עם המון אהבה. אבא שלי היה בן זקונים במשפחה של תשעה ילדים, הוא היה אהוב על אמא שלו מאוד, וכשהוא עזב לברזיל ואחר כך למיאמי, את כל האהבה שלה היא העבירה אליי. הוא התחתן במיאמי והקים משפחה, ובהמשך עבר לפנמה".
כשלמדה בתיכון אליאנס בצפון תל־אביב, במסגרת מדיניות האינטגרציה, התוודעה לראשונה לפערים החברתיים, מה שהכתיב בהמשך את השקפת עולמה ככתבת מדינית, חברתית וכלכלית. "תמיד הייתי כתבת עם אג'נדה פוליטית ומעולם לא חששתי להביע את דעתי", היא אומרת.
פעם אחת זה כמעט עלה לה במשרתה, כשלפני בחירתו של רובי ריבלין לנשיאות פעלה לקידום מועמדותה של השופטת בדימוס דליה דורנר לנשיאה, בניגוד לכללי האתיקה של מועצת העיתונות. מי שחשף את הסיפור היה הכתב עמית סגל (כיום בחדשות 12), שפרסם פוסט בפייסבוק וכתב: "דורנר היא גם נשיאת מועצת העיתונות. הערב התברר שבידיעתה, ובאופן שערורייתי ומחוצף, פועלת העיתונאית פאר לי שחר בעד בחירתה. חברי כנסת התקשרו אליי די מזועזעים מהלחץ ששדרנית ומגישת יומנים בקול ישראל מפעילה עליהם, בעודה מגישה אייטמים בנושא".
בעקבות החשיפה זומנה שחר לבירור משמעתי אצל מנהל "קול ישראל", ויצאה לחופשה עד לבחירות לנשיאות. "אמנם התקשרתי לחברי כנסת ועודדתי אותם להצביע בשבילה, אבל הדגשתי שהיא חברה ושזה על בסיס חברי", היא מסבירה. "לא פעלתי נגד רובי ריבלין, שהוא אדם איכותי ומתאים לתפקיד בעיניי, פעלתי בשם החברות. אני לא חושבת שזו הייתה טעות. הרצתי אדם לא פוליטי לראשות מוסד לא פוליטי, ולדעתי אין בזה פסול".
בצבא שירתה כחובשת, אך לא השלימה את שירותה כיוון שנפצעה בתאונת דרכים קשה בפנמה, כשהייתה בביקור אצל אביה באמצע השירות. "הפנים שלי כמעט הושחתו, הצלעות נשברו, הריאות והכליות נפגעו והיה לי סדק בגולגולת. שכבתי שבוע מחוסרת הכרה, לא זכרתי כלום, לקח לי שנים לחזור לעצמי. אמרתי: רגע, אם בעצם קיבלתי את החיים במתנה, אני צריכה לעשות איתם משהו, אני צריכה לעשות טוב בעולם הזה. לא חשוב מה סיקרתי, אם ככתבת מדינית או פוליטית ובוודאי ככתבת רווחה, הגישה שלי תמיד הייתה חברתית".
תעירו אותי אם בגין ימות
עוד לפני שהגיעה לגלי צה"ל, כתבה שחר בעיתון הסטודנטים "דורבן" באוניברסיטת תל־אביב, כשלמדה שם היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה של ארץ ישראל. במסגרת עבודתה הסטודנטיאלית פגשה את בעלה זה כמעט יובל, אלי שחר, כלכלן במקצועו. הם הכירו כשהוא נבחר ליו"ר ארגון הסטודנטים של מפלגת העבודה, והיא באה לראיין אותו מטעם "דורבן". הם הורים לשלושה: מיטל (43), אדריכלית, דנה (39), רב סרן בצה"ל ואריאל (27), סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. "אלי הוא החבר הכי טוב שלי כבר שנים", היא אומרת. "הוא לקח אותי שבורה והרוסה אחרי התאונה, הפנים שלי היו מרוסקות, הזיכרון שלי נפגע, לא יכולתי לאכול וכשכבר התחלתי לאכול, התערער האיזון בגוף והשמנתי מאוד. נראיתי נורא, ובכל זאת התחלתי איתו".
שלוש שנים אחרי שהחלה לעבוד בגלי צה"ל ילדה את בתה השנייה, דנה. כשהייתה דנה בת שלוש ואחותה הגדולה בת שבע, עזבה את התחנה לטובת משרה תובענית פחות. "שבועיים וחצי אחרי שילדתי כבר חזרתי לעבודה", היא מספרת. "עם הזמן ראיתי שזה בעייתי. אמרתי: רגע, אני כבר שש שנים בגלי צה"ל ואני כמעט לא נמצאת עם הבנות. באותה תקופה התחילו שמועות שעומד להיפתח עיתון חדש בשם 'חדשות', הלכתי לריאיון אצל רינו צרור, שעמד לערוך את העיתון, ומיד התקבלתי ככתבת לענייני כלכלה והסתדרות. כשהעיתון יצא כבר קיבלתי גם את תחום המפלגות".
אחד המדורים הזכורים שכתבה היה "יום שוק", שבו אירחה שרים בשוק ותיעדה מה הם קונים, מה הם אוכלים ואיך הם מתקבלים ברחוב. "הם באמת עשו שוק, ממש הוציאו ארנק ושילמו. זו הייתה תקופה אחרת. אני זוכרת שיהושע רבינוביץ, שהיה מיועד להיות שר האוצר, הגיע לריאיון בגלי צה"ל ואחרי ההקלטה ביקש מהמפיקה להזמין לו מונית. לא היו מוניות, אז הוא שאל אותה איפה תחנת אוטובוס של קו 25. הייתי בשוק. אמרתי לו: 'ידיד שלי לוקח אותי הביתה, אתה יכול לבוא איתנו'. הוא בא, וממש סירב שנעשה בשבילו סיבוב, התעקש שנוריד אותו בתחנה הקרובה בדרך. היום מפריע לי שהגישה היא 'או שזה פלילי או שזה בסדר', ואין שום היבט מוסרי וערכי. יעקב לוינסון, יו"ר הנהלת בנק הפועלים, התאבד (לאחר שהתגלו אי־סדרים בחברה, ד"ח) כי הוא לא יכול היה לשאת את הבושה; שר השיכון אברהם עופר התאבד לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות. היום אין בושה, אין מוסר ואיך ערכיות".
למה עזבת את "חדשות" ועברת ל"על המשמר"?
"רינו צרור אמר לי שאני כבר לא מביאה סקופים ככתבת מפלגות, והעביר אותי להיות כתבת בכנסת. בדיוק צבי טימור מונה להיות עורך 'על המשמר' והציע לי לבוא לשם ולהמשיך ככתבת מפלגות. אחרי חמש שנים סגרו את העיתון, אני שידרתי את הסגירה ל'קול ישראל' וככה הגעתי לעבוד שם".
שחר עבדה ב"קול ישראל" 25 שנה ככתבת פוליטית, ערכה והגישה את "יומן השבוע", הייתה שותפה לעריכה ולהגשה של התוכנית הכלכלית היומית "צבע הכסף" וערכה את יומני הבוקר. "החיים סבבו סביב הרדיו, הייתי קמה נורא מוקדם בבוקר וסוגרת את היום בשעות המאוחרות של הלילה", היא מספרת. "כדי להחזיק מעמד נהגתי לנמנם בצהריים. כל הזמן אמרתי לבנות: 'לא משנה מה, אתן לא מעירות אותי אלא אם בגין מת'. שום דבר לא היה מספיק חשוב לקום בשבילו, ובסוף כשבגין מת הייתי בסוף ההיריון עם אריאל והיו לי צירים, אז פספסתי את זה".
כשהרשות נסגרה עברו על שחר ימים של דאגה, וחששותיה התבררו כמוצדקים כשקיבלה הודעה שהתאגיד מוותר על שירותיה. "לא ידענו איך ייראה התאגיד ומה הם מחפשים, ואני חטאתי במידה מסוימת בחטא ההיבריס. באתי לריאיון אצל עומר בן רובי (מנהל כאן רשת ב', ד"ח) כולי מלאת ביטחון עצמי - אני יודעת שאני טובה, גם ככתבת וגם כעורכת – ולא התקבלתי. המחשבה שלו הייתה נכונה, הוא רצה לבנות מערכת לטווח ארוך ואני הייתי כבר בת 65. למזלי ברגע האחרון מפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ, שהיה אז מנהל תחנת 'כאן תרבות', הציע לי לבוא לשם. בהתחלה חשבתי שזו השפלה בשבילי, אבל טעיתי כי מעולם לא עבדתי בסביבה כל כך תומכת ומפרגנת".
בבית של סוניה
במהלך עבודתה קיימה שחר קשר אישי קרוב עם ראשי הממשלה השונים שאותם סיקרה. "באותה תקופה הקשר בין הכתבים הפוליטיים לפוליטיקאים היה הרבה יותר אישי", היא מספרת. "היינו מתקשרים אליהם ישירות, לא כמו היום שצריך לעבור סוללות של דוברים. פעם, למשל, צלצלתי ליצחק רבין לשאול משהו, בדיוק ביום שנחתו פה חמישה מטוסים שקנינו מארצות־הברית, מתחת לאף של התקשורת. רבין כנראה רצה להדליף את זה, אז הוא אמר לי 'חכי רגע על הקו', ובינתיים שמעתי אותו מדבר בקו השני: 'אז מתי המטוסים נוחתים? יופי, אנחנו נהיה שם'. כשהוא חזר אליי אמרתי לו: 'האוזניים שומעות', אז הוא ענה: 'נו, מה אני יכול לעשות?' הוא היה בן אדם נפלא".
גם עם שמעון פרס היו לה יחסים מיוחדים, אבל קשר קרוב יותר חלקה דווקא עם מי שנמנעה מכל מגע רשמי עם התקשורת, אשתו סוניה: "כשפרס הושבע לראש הממשלה ב־1984, התקשרתי ושאלתי אותה למה היא לא באה לטקס, אז היא אמרה שהיא עושה שמרטפות לנכד שלה. היא הציעה לי לבקר אותה, וכשהגעתי ראיתי שהטלוויזיה כבויה. שאלתי אותה למה היא לא צופה לפחות בטלוויזיה לראות את בעלה מושבע לראשונה בחייו כראש ממשלה, אז היא ענתה לי בלחש שהנכד נרדם והיא לא רוצה להעיר אותו. כזו הייתה סוניה. אבל היא אהבה את בעלה ושמרה בנחישות על כבודו".
מכל ראשי הממשלה, הייתה קרובה במיוחד לאריאל שרון, ואפילו קראה לבנה הצעיר על שמו. היחסים הקרובים בין השניים עלו על שרטון כשפרסמה עליו ידיעה לא מחמיאה והקשר עבר לפסים רשמיים יותר. "שרון היה חבר קרוב של משפחתי, הכרתי אותו מאז שהייתי ילדה, כי הוא היה מיודד עם בעלה של אמא שלי, וכשהייתי ילדה נסעתי איתה ועם בעלה בשבתות לבקר את אריק ולילי. לימים, כשהייתי כבר ב'חדשות', נודע לי במקרה ששרון, שהיה אז שר התעשייה והמסחר, החזיק בעסקים פרטיים בניגוד לחוק. זרקתי את זה כהערת אגב במערכת, ואז הבנתי שעשיתי טעות, כי העורכים כפו עליי לפרסם את הידיעה. אמרו לי שלעיתונאים אין פריווילגיה להחליט מה הם מפרסמים ומה לא. ביקשתי שלפחות לא יפרסמו את זה תחת שמי ונעניתי בשלילה. למחרת שרון צלצל ואמר לי משפט אחד: 'פאר לי, חשבתי שאת כמו הבת שלי', וסגר את הטלפון. מאז ועד לכתו הוא התראיין אצלי לא מעט, אבל הקשר בינינו כבר לא היה אישי. לילי, לעומת זאת, מחקה אותי".
קיימת קשר קרוב גם עם הנשיא השביעי, משה קצב. ידעת על השמועות סביבו?
"לא שמעתי כלום. אני לא במיליה, לא מעורבבת. אני באה, עושה את העבודה והולכת. לקצב ולי היו יחסים קרובים, וכשהוא מונה לשר העבודה והרווחה ב־1981 הוא הציע לי להיות הדוברת שלו. אמרתי לו: 'כשתהיה ראש הממשלה אני אבוא'. לימים הוא נבחר לנשיא וזכר את ההבטחה. הוא הציע לי את תפקיד דוברת בית הנשיא, וזה היה מפתה. הגעתי אליו לשיחה, ואני לא יכולה להסביר עד היום למה, אבל משהו באינטואיציה אמר לי לא לקחת את התפקיד. כשעלו החשדות נגדו הוא התראיין אצלי ל'יומן השבוע' והכחיש בתוקף. האמנתי לו, הלכתי לבקר אותו ואת גילה בקריית־מלאכי, והתחושה שלי הייתה שמעלילים עליו. גדלתי באווירה שתמיד דופקים את השחורים, וכש'שחור' מגיע למשרה רמה וחשובה, תמיד ימצאו איך להפיל אותו. חשבתי שלא ייתכן שהוא עשה את המעשים המיוחסים לו, כי הוא כל כך מכחיש ואשתו כל כך תומכת. אחרי הכרעת בית המשפט שמצא אותו אשם, ניתקתי קשר. הרגשתי מרומית".
עד מתי עוד תשדרי ברדיו?
"עד נשימתי האחרונה. כשמדובר ברדיו, החיים הם דיסנילנד".
